עם פטירתה של אורה הרצוג, שבה לחיינו האמירה שבאה והולכת מעת לעת, לפיה "זה סוף של דור". בשנים האחרונות שמענו זאת שוב ושוב. מהנשיאים שמעון פרס ויצחק נבון, עבור בחיים גורי ובנשיא ביהמ"ש העליון מאיר שמגר, וכלה ביורם טהרלב, איש איש בדרכו האחרונה סימל לנו דור, שאכן הולך ונעלם למרבה הצער. ועם זאת, אורה הרצוג מייצגת משהו מעבר לכך. היא היתה, במידה רבה, יחידה בדורה.

מהנשיאים פרס ונבון, עבור בחיים גורי ובנשיא העליון שמגר, וכלה ביורם טהרלב, איש איש בדרכו האחרונה סימל לנו דור הולך ונעלם. עם זאת, אורה הרצוג מייצגת משהו מעבר לכך. היא היתה, במידה רבה, יחידה בדורה

ינון גוטל-קליין הוא ראש מערך התוכן של בית הנשיא ויועצו של נשיא המדינה. דוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

היום מושבע הנשיא האחד עשר למדינת ישראל, ונדמה שאתגרי התפקיד כבר כאן, מתדפקים על דלתו. כמו מרבית הנשיאים, גם הנשיא יצחק הרצוג יתחיל את כהונתו כשהמציאות הישראלית והעולמית למעשה מכתיבה את סדר יומו.

אכן, הוא אינו מתחיל קדנציה במלחמה – כמו הנשיאים חיים ויצמן, אפרים קציר או רובי ריבלין, אבל אפילו כעת ניתן לאפיין את ההתמודדויות והזירות המרכזיות בהן יצטרך הנשיא לעסוק.

ינון גוטל-קליין הוא ראש מערך התוכן של בית הנשיא ויועצו של נשיא המדינה. דוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות.

בשבועות האחרונים, וביתר שאת בימים האחרונים, עולות הצעות וספקולציות – משמאל ומימין – לעסקאות פוליטיות הנוגעות לבחירות לנשיאות אשר הולכות ומתקרבות אלינו בצעדי ענק.

חלק מעסקאות אלה, תיאורטיות ומעשיות, כוללות שינוי של "חוק יסוד: נשיא המדינה", כך שההצבעה תהפוך מחשאית לגלויה. ההצעה כזו, כך נדמה, מתעלמת מצרכיה ומעוגניה הדמוקרטיים של החברה הישראלית. למעשה, היא לא הולמת לא את הרצוי ולא את המצוי.

חלק מהעסקאות, תיאורטיות ומעשיות, כוללות שינוי "חוק יסוד: נשיא המדינה", להפיכת ההצבעה מחשאית לגלויה, תוך התעלמות מצרכיה ומעוגניה הדמוקרטיים של החברה הישראלית. למעשה, היא לא הולמת את הרצוי ולא את המצוי

אין חולק על כך שלממלכתיות הישראלית מספר רגליים, בהן גם כאלה שבהן יחסי רוב ומיעוט משחקים תפקיד רב והכרחי בקבלת החלטות ובקביעת מדיניות. לרוב יש משמעות והשפעה, וטוב שכך. יחד עם זאת, נהוג לראות את ההצבעה החשאית בכנסת כמפלטו הנחוץ והייחודי של החלש.

הצבעה חשאית היא המקום שבו עוצמתו המוצדקת של הרוב מאבדת מעט מכוחה. גם למיעוט – הן מיעוט מספרי והן כזה ששייך לפריפריה של יחסי הכוחות בישראל – יש משמעות, וצריכות להיות לו פלטפורמות השפעה. פלטפורמות ההשפעה של המיעוט הפרלמנטרי קיימות ומוכרות, אבל האימפקט שלהן מוגבל, אפילו מוגבל ביותר.

יש שיגידו שהמציאות הזו בלתי נסבלת, יש שיסברו שאפשר לסבול זאת עד גבול מסויים, אבל כך וכך ברור שיש הצבעות או מוקדים פרלמנטריים שבהם חשוב לייצר גבולות משחק שיאפשרו קצת יותר מרחב, יותר קולות, יותר גוונים של השפעה.

נשיא המדינה ומבקר המדינה הם שני מוסדות שעשייתם עבור המיעוט, החלש או הקטן היא משמעותית ביותר. מוסד הנשיאות הישראלי פעל ופועל דרך קבע להשמעת קולות שלא נשמעים ולמתן מקום ואפילו השפעה לכלל גווניה של החברה ולא רק אלה שבמוקדי הכוח. זה התפקיד שנטלו על עצמם נשיאי ישראל, תפקיד המבוסס על האמון הרב, יחסית, שרוכשים למוסד הנשיאות גם מערכות ומנגנוני המדינה וגם הציבור הישראלי.

מוסד ביקורת המדינה עוסק במקומות בהם מוקדי כוח ושררה פועלים שלא כדין או כהוגן. למעשה שני המוסדות הללו, במהותם, תורמים לחיבורם ההדדי של המדינה וסמליה מזה, וקהלים אשר אינם מיוצגים במוקדי ההשפעה מזה. קיומן של הנשיאות וביקורת המדינה, והידיעה כי השלטון אינו יכול להיות דורסני ללא גבולות, הן בסיס חשוב בקשר ובתחושת השייכות של כלל אזרחי ואזרחיות ישראל, בעיקר כשאינם מוצאים את ייצוגם המשפיע ברשויות אחרות.

ברורה אם כן הסיבה שהצבעה גלויה לנשיאות בישראל אינה רצויה. משום שהיא מאפשרת את דורסנותו הקואליציונית של הרוב – יהא שיוכו הפוליטי אשר יהיה – דווקא בנקודה בה המיעוט יסבול ממנה יותר מכל, בנקודת התורפה של המיעוט. הפיכת ההצבעה לגלויה משמעה הוצאת האוויר מגלגל ההצלה של מיעוטים, ויהא זה מיעוט בכמותו או בהשפעתו. להצבעה החשאית יש משמעות דרמטית, ואכן, ההיסטוריה מראה שהיא הביאה עמה גם הפתעות בבחירות לנשיאות. לא כאלה שפגעו בכוחו של הרוב, אבל בהחלט כאלה שאפשרו למיעוטים להרגיש בני השפעה, ובצדק.

ברורה אם כן הסיבה שהצבעה גלויה לנשיאות בישראל אינה רצויה. משום שהיא מאפשרת את דורסנותו הקואליציונית של הרוב – יהא שיוכו הפוליטי אשר יהיה – דווקא בנקודה בה המיעוט יסבול ממנה יותר מכל

עד כאן הרצוי, ומה בדבר המצוי והאפשרי? ובכן, כמובן שהכול אפשרי בישראל, ועם זאת, ברי לכל שהצבעה חשאית מעניקה כוח למיעוטים מכל הסוגים – כלומר גם לכל מי שנמצא במיעוט פרלמנטרי בשנים האחרונות, וגם לכל מי שנחשב מיעוט זהותי ואפילו אם הוא בקואליציה. כעת, ובהתאמה למקרה הישראלי שבו התפיסה האישית כמיעוט היא החוויה הרווחת, כל מה שנותר לנו זה להמר ולחשב כל אחד ואחת, בחשאי כמובן, מהו המצוי והאפשרי. מה הסיכוי שכלל חברי וחברות הכנסת ששותפים לתחושת המיעוט ירצו לגזול מכוחם שלהם ולהפוך את ההצבעה לנשיאות מחשאית לגלויה.

ינון גוטל-קליין הוא ראש מערך התוכן של בית הנשיא ויועצו של נשיא המדינה. דוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות.

למדינת הלאום, בוודאי בתצורתה הישראלית, יש יסוד חזק אשר נוכח בתקופה הזו של המאבק בנגיף הקורונה וכמעט אינו זוכה להתייחסות (למעט הניסיון להימנע ממנו) – המוות. ואם נדייק, המרחב המשותף לחיים ולמתים – בתי הקברות, וההקשר הישראלי של מרחבי המוות הללו.

לא היינו נזקקים לדיון בנושא הלאומיות ומרחבי הקבורה, לולא פרסומים שציינו את תמיכתו של השר ליצמן, ולאחרונה גם של השר דרעי, בקבורה בישראל של יהודים אשר נפטרו בחו"ל מנגיף הקורונה. הפרסומים האלה אמנם הוכחשו בחלקם, אבל כשמתווספים להם פרסומים חדשים ומגוונים המעידים על תעשייה רווחית ומשומנת שעוסקת בקבורה בישראל של מתי קורונה יהודים מחו"ל, נדמה שלא ניתן יותר להתעלם מכך. גם אם אין זו תפנית מהותית במדיניות הישראלית בנושא, חשוב שנעמיק לרגע בהשלכות של מדיניות ששמה במרכזה, בייחוד בימים אלה, את המתים היהודים בחו"ל, על מצג השוויון בין אזרחי ישראל החיים.

ינון גוטל-קליין הוא ראש מערך התוכן של בית הנשיא ויועצו של נשיא המדינה. דוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות.

הנצחה, כביטוי של זיכרון לאומי, היא דבר משתנה. מאז ומעולם נהגו משפחות, קהילות ואומות להנציח אירועי מפתח ודמויות חשובות מעברן; מה שגרם לחוקרים רבים לטעון, שיותר משההנצחה מביעה את העבר, היא מושפעת מההווה ומשפיעה עליו ועל העתיד.

יחד עם זאת, אופני ההנצחה השתנו לאורך השנים, וכשמדובר בהנצחת חיילים נראה שהתמורה המשמעותית ביותר היא במעבר מההנצחה הכללית, הלאומית, לזו הקהילתית, המשפחתית והאישית. גם בישראל השינויים האלה בהנצחת הנופלים מצאו את מקומם, ומוסכם על הכל שהנצחת החיילים הישראלים היום אינה דומה לזו של ראשית ימי המדינה, בהיותה אישית ומשפחתית מבעבר.

ינון גוטל-קליין הוא ראש מערך התוכן של בית הנשיא ויועצו של נשיא המדינה. דוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות.

סקרי המנדטים המוצגים כמעט מדי ערב בטלוויזיה מספקים תמונה חלקית בלבד. הם שואלים את הציבור למי היה מצביע אילו הבחירות נערכו היום, מתרגמים את התשובות למנדטים ומציגים את התוצאה כאילו הדרך מן התשובה לסוקר ועד הפתק בקלפי כבר סלולה.

אלא שבחירות אינן מוכרעות רק לפי מספר התומכים בכל מפלגה. הן מוכרעות גם לפי השאלה מי מהם אכן יגיע לקלפי. את המרכיב הזה קשה הרבה יותר למדוד, ולעיתים הוא עשוי לשנות את התוצאה שהסקרים מבטיחים לכאורה.

פרופ’ גלעד הירשברגר הוא פסיכולוג חברתי ופוליטי, חבר סגל בבית ספר ברוך איבצ’ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, ומנהל שותף בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.

יוסף מקלדה הוא מייסד ומנכ"ל מכון המחקר סטאט-נט.

סיון הירש-הפלר היא פרופסור חבר בבית ספר לאודר לממשל דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומנהל שותף בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.