בחודש הבא ישראל תציין עשרים שנה ליציאה מלבנון. מי שסגר את השער והיה האחרון לצאת משם הוא בני גנץ, אז מפקד אוגדת יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), אשר חלשה על כל כוחות צד"ל וחלק גדול מכוחות צה"ל בכל דרום לבנון.
בפוסט שפרסם גנץ ביום חמישי האחרון, הוא מתאר את הפגישה הראשונה שלו עם לבנון במבצע ליטני ב-1978, וכן את הלילה ההוא במאי 2000, שבו נתן פקודה לכוחות לירות את כל התחמושת שלהם ("עד הכדור האחרון"), חיכה שכל הכוחות יצאו והגיע בעצמו אחרון לשער כדי לדווח לאלוף פיקוד צפון גבי אשכנזי, שנגמר הסיפור ("ומשאיר 22 שנים מאחור").
שנים של לחימה, זיכרון, רעות ובוץ לבנוני מתערבבים בימים האחרונים בקהילת סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצביםקבוצה חשובה…
Posted by בני גנץ – Benny Gantz on Thursday, April 23, 2020
הפוסט של גנץ פורסם בקבוצת "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים", שנפתחה בסך הכל לפני כחודש וכבר יש בה מעל 30 אלף חברים וכמעט 10,000 פוסטים של חיילים המתארים את זכרונותיהם מהשירות בלבנון.
חייל שהיה עם גנץ בימים האחרונים עד לנסיגה, אמר השבוע שהתפקוד של המפקד הבכיר בשטח היה מרשים בהתחשב בלחץ העצום שהופעל עליו: "זה אירוע שבו אפשר היה לראות אצל בני את הכל: ניהלנו מבצע שנקרא יציאה מלבנון. תכלס, איך שלא מסתכלים על זה, מדובר ב-48 שעות בלי שינה ועם הרבה חוסר וודאות, כשהרבה גורמים מעורבים מצה"ל וצד"ל וסיכון לחיי חיילים עם יעד של תאריך ושעה ליציאה, כשחצי מהאנשים שצריכים לצאת לא יודעים מה קורה בכלל.
"מפקד היק"ל היה הדמות הפיקודית הגבוהה ביותר במבצע הנסיגה, לא היה לידו אלוף הפיקוד. כחייל התרשמתי מהיכולת שלו בפועל לנהל את העניין הזה. ראיתי אותו מתמודד, שומר על קור רוח, יוצר קשר רק עם מי שצריך ולא כל שנייה מבקש אישורים אלא עובד בסך הכל די לבד".
כך נגמרה ההתפלשות של ישראל במה שנקרא הבוץ הלבנוני, שהתחיל במבצע שלום הגליל בקיץ 1982 – מלחמת לבנון הראשונה – ונמשך בהחלטה של שר הביטחון יצחק רבין וראש הממשלה שמעון פרס לסגת לרצועת הביטחון של דרום לבנון ב-1985.
מה שהתחיל כמלחמת ברירה הפך לשנים ארוכות של כתישה הדדית בין חזבאללה לצה"ל, תחת הצידוק הרשמי שהיה תלוי בכל חמ"ל וחדר אוכל: "להביא ביטחון ליישובי הצפון".
ככל שנקפו השנים, הססמה הזו התבררה כיותר ויותר כוזבת. החיילים עסקו בלשמור על החיים שלהם, והתחוור שאין תוחלת ותכלית להחזקת המוצבים האלה מנקורה במערב ועד חצביא במזרח, במלחמה שעד היום אין לה שם רשמי.
ככל שנקפו השנים, הססמה "להביא ביטחון ליישובי הצפון" התבררה כיותר ויותר כוזבת. החיילים עסקו בלשמור על חייהם, והתחוור שאין תוחלת ותכלית להחזקת המוצבים במלחמה שעד היום אין לה שם
נקודת ציון בהחלטה לעוף משם בחזרה לקו הגבול הייתה כאשר רכב המרצדס של תא"ל ארז גרשטיין עלה על מטען, ויחד אתו נהרגו גם הנהג רס"ב עמאד אבו ריש, הקשר עמר אל-קבץ וכתב קול ישראל אילן רועה.
כמו תמיד באירועים מהסוג הזה, גם הפעם היה צריך להיות ברכב הזה חייל נוסף, שהיה אמור לחפוף את תפקיד הקשר לצדו של אל-קבץ. אלא שאותו חייל הוזז לרכב אחר בשיירה, בגלל שכתב קול ישראל הגיע להכין כתבה והתמקם ברכב של המפקד.
החפ"ק של מפקד היק"ל חווה את האירוע המחריד הזה חמישה ימים בלבד אחרי שהוקפץ למוצב ריחן, כדי לנהל את האירוע שבו נתקלו ונהרגו שלושה קצינים אחרים, בהם מפקד סיירת צנחנים איתן בלחסן.
כמו חיילים רבים ששרתו אז בצבא, גרשטיין בעצמו הביע התנגדות מופגנת לתנועת ארבע אמהות שקראה לנסיגה. יום אחרי הריגתו, אהוד ברק כבר הצהיר בשידור חי שאם ייבחר, תוך שנה צה"ל יהיה מחוץ ללבנון.
באמצע מרץ סופחתי גם אני ליק"ל והתחלתי חפיפה לתפקיד קשר המפקד, יחד עם החייל הצעיר יותר ששרד את האירוע של זירת המטענים כשבועיים קודם לכן.
תחילה פיקד על היק"ל אלי אמיתי לכמה שבועות, ולאחריו הגיע גנץ שנשאר בתפקיד הזה עד הנסיגה לקו הגבול.
את החודשים הבאים ביליתי – אין דרך אחרת להגיד את זה – בטיולים לאורך ולרוחב הגזרה, במוצבים ובפגישות אצל צד"לניקים ואנשים שעבדו עם ישראל בכפרים השונים. זה כלל גם ביקור שבועי בבית של מפקד צד"ל אנטואן לאחד במרג' עיון. בכל הפגישות האלה חיכינו בחוץ ומגשי התקרובת יצאו די מהר. בדרך כלל דגים וסלטים.
נכנסנו ויצאנו דרך שער פאטמה, אבן גבול 14 וראש הנקרה, בין השאר, ובתוך הארץ הלוך חזור בכבישי הצפון. מדי פעם לקחנו את המרצדס לסיבוב דאווין מנהלתי בקריית שמונה ולנביעה במעיין ברוך.
את החודשים הבאים ביליתי – אין דרך אחרת להגיד את זה – בטיולים לאורך ולרוחב הגזרה, במוצבים ובפגישות אצל צד"לניקים ואנשים שעבדו עם ישראל בכפרים. זה כלל גם ביקור שבועי בבית של מפקד צד"ל אנטואן לאחד
הטיולים וארוחות השחיתות היו רחוקים מאוד מהמציאות האפורה של שמירות, מארבים, סיורים והיתקלויות שהיו מנת חלקם של החיילים האחרים בגזרה. לכל היותר חטפנו קצת פצמ"רים במוצבים, ונדמה לי שלילה אחד גם סחבתי אלונקה של איש צד"ל שנהרג מאש כוחותינו.
לא באמת הייתי מודע ללחץ העצום שהופעל על שאר החיילים בגזרה. על הצלקות האלה למדתי רק עכשיו, מקריאת הפוסטים בקבוצת הפייסבוק ומספרו המאלף של חיים הר-זהב שיצא לאחרונה, "לבנון – המלחמה האבודה". הספר הזה מתמקד בארבע השנים האחרונות לשהייה בלבנון, ונספרו בו כמעט 180 חיילים שנהרגו שם במהלכן.
בניגוד לרוב חברי הצוות שאיתי, שכבר ראו מה זה לעלות על מטען, בשבילי השהייה בלבנון הייתה הפוגה פסטורלית של הכרת הארץ שמעבר לגבול הצפון. לא ראיתי את התמונה הגדולה. יותר בכיוון של להעביר לגנץ הודעות שונות מהקשר, מבקשים לירות לפה ולשם, יש אישור אין אישור.
לגיחות השבועיות לבנת' ג'בל או עיישיה-ריחן התלווה פעם בשבועיים גם אלוף הפיקוד, גבי אשכנזי, והרל"ש שלו ארז וינר, מכוכבי פרשת הרפז. פעם בכמה זמן גם הרמטכ"ל שאול מופז.
בסיומו של אחד הביקורים האלה בגזרה המזרחית, בדרך חזרה למרג' עיון, הלך הקשר ברכב. מעשה שטן, גם המכשיר שהיה לי על הגב לא עבד. ובמכשירי הנוקיה האישיים ממילא לא הייתה קליטה. איכשהו שאר הרכבים בשיירה כבר ברחו, ונשארתי באמצע שום מקום עם הנהג, האלוף והאוגדונר.
חשופים בשטח פתוח בלי תקשורת, זו הייתה מטרה חלומית לחזבאללה ולחץ אטומי בשבילי באופן אישי. יצאתי החוצה כדי לנסות ריסטרט למכשירים בבגאז' של המרצדס. לא עבד. אני כמעט בטוח שבאותו זמן גבי הדליק סיגריה ברכב (אירופה). הוא ובני לא התרגשו. נכנסתי לאוטו והמשכנו בנסיעה חזרה.
יצאתי החוצה כדי לנסות ריסטרט למכשירים בבגאז' של המרצדס. לא עבד. אני כמעט בטוח שבאותו זמן גבי הדליק סיגריה ברכב (אירופה). הוא ובני לא התרגשו. נכנסתי לאוטו והמשכנו בנסיעה חזרה
במרג' עיון היה גם החפ"ק של אביב כוכבי, אז מפקד החטיבה המזרחית של יק"ל וכיום הרמטכ"ל. מאות חיילים שרתו בבסיס הזה, שבו הייתה שלמיה שחילקה משכורות לחיילי צד"ל (400 דולר לחודש), ושק"מיסט לבנוני שמכר בעיקר סיגריות במשהו כמו ארבעה שקלים לקופסה.
גנץ היה מעדיף לא לדעת מזה, אבל הרבה מאוד פאקטים של סיגריות הוברחו באדיבותו מלבנון לישראל – אף ש"ג לא יתחיל לפתוח בגאז' לכלי רכב שנכנסים לישראל יחד עם מפקד האוגדה.
אחד החיילים ששרתו באוגדה אומר השבוע שההפקרה של אנשי צד"ל הייתה מחפירה, אבל מכיר בכך שאם היו מקבלים התראה מראש על מועד היציאה, הם יכלו בקלות לעבור לצד השני כדי לנסות להציל את העור והבית שלהם בלבנון. לדבריו, גנץ שיחק את התפקיד המרכזי בסיפור הזה: "היו כנסים שצד"לניקים שאלו אותו לגבי הנסיגה והוא ענה להם, 'אנחנו איתכם כתף אל כתף'. הוא שיקר, אבל זה היה התפקיד".
ברמה האישית, היה ברור שגנץ רואה את הפרטים שסביבו. לא משהו שאפשר לזייף. במוצבים, לפני הכל הוא דאג לברר עם החיילים מתי יצאו לאחרונה הביתה, ונחרד לשמוע על קצינים שלא ראו את הבית חודש ומשהו. אחד מחיילי הצוות שחיפ"ק אותו, וכאמור שרד את זירת המטענים עם המפקד הקודם, נזכר השבוע שגנץ היה זה שהרים אותם מהקרשים:
"גנץ הוא בן אדם. לקח אותנו בתקופה הכי קשה, היינו נפולים בפנים וברוח והוא הקדיש את הנסיעות הראשונות לשיחה, להסביר מה זה שכול, איך לקחת את הדברים בפרופורציות. הוא דיבר איתנו והרים אותנו. היה אכפת לו, הוא לא היה חייב את זה".
"גנץ הוא בן אדם. לקח אותנו בתקופה הכי קשה, היינו נפולים בפנים וברוח והוא הקדיש את הנסיעות הראשונות לשיחה, להסביר מה זה שכול, איך לקחת את הדברים בפרופורציות. הוא דיבר איתנו והרים אותנו. היה אכפת לו"
באופן אחר, גם אני לא ציפיתי לאותו יום רביעי בלילה, שבו חזרנו מלבנון למטולה, ובמקום לחכות לצאת הביתה בבוקר, גנץ פרגן לי מקום בטיסה מראש פינה לשדה דב. שם הוא שחרר את הנהג שחיכה עם הרכב הפרטי, הסיע אותי להורים בצפון תל אביב והמשיך לביתו בראש העין.
ברווזים במטווח
במרג' עיון המשכנו לשחק כדורסל בערבים ולשרוף שעות על גבי שעות בחמ"ל, לנסות להעריך את אמינות הסיפורים על מזוודות כסף שעוברות למקורבי ישראל בלבנון, או העינויים בכלא אל חיאם. ההטרוגניות של אלפי החיילים בגזרה פתחה צוהר גם להכרת החברה הישראלית: הופתעתי מחיילים שהצהירו על תמיכה בש"ס בבחירות שהתקיימו באותו זמן.
באביב 1999 כבר היה ברור שכולנו ברווזים במטווח ואין מה לחפש שם. לפני נסיעות קיבלנו דיווח שהייתה פתיחת ציר, אבל צה"ל הפחית פעילות יזומה של מארבים.
חלק ממוצבי צד"ל נראו כמו גבעת חלפון, עם חיילים צעירים או מבוגרים מדי. בקיץ של אותה שנה צד"ל כבר פינה את מובלעת ג'זין, וגם למוצב המרוחק יחסית סוג'וד כבר לא הגענו, כי גנץ ביטל נסיעה לשם ברגע האחרון עקב התרעות על מטענים.
מחשש לחטיפת חייל, הקודקוד הורה להישאר יחד בכל מצב, ללכת להשתין בזוגות, אפילו בתוך הבסיס. בשלב הזה גם אני עצמי שקשקתי. כשעברנו בתוך סמטאות צפופות בכפרים רצו לי בראש כל מני סרטים של מקרים ותגובות. למזלי, יצאתי משם בחתיכה אחת בסוף 99', חצי שנה לפני ששאר הצוות סגר את השער בפעם האחרונה.
כשעברנו בתוך סמטאות צפופות בכפרים רצו לי בראש כל מני סרטים של מקרים ותגובות. למזלי, יצאתי משם בחתיכה אחת בסוף 99', חצי שנה לפני ששאר הצוות סגר את השער בפעם האחרונה
הסיפורים על עמר, הקשר שנהרג בתפקיד הזה בתחילת אותה השנה, ממשיכים להדהד. גדל ברחובות, שיחק כדורסל, גלש גלים והדריך בצופים. אחד מחבריו לצוות מספר שבחופשות ארוכות בקיץ, עמר לקח אותו להעיף עפיפונים בחוף פלמחים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם