החבר'ה של מחאת הדגלים השחורים עושים עבודת קודש כמו אנשי מחאת פתח תקווה ומחאת הבודדים.

כדי שכתב האישום נגד נתניהו יוביל להרשעה צריך שהתובע שמוביל אותו יאמין בו וירצה בהרשעה. ברגע שנציג מחלקת הבג"צים שמייצג את מנדלבליט עונה לשאלת השופטים בעניין כשירותו של נתניהו לכהן בתפקידו – כי זוהי שאלה תאורטית והוא מעדיף לא לענות – כיוון הרוח ברור. כמו שנאמר בבראשית רבה "עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה".

כדי שכתב האישום נגד נתניהו יוביל להרשעה צריך שהתובע שמוביל אותו יאמין בו וירצה בהרשעה. כשנציג היועמ"ש עונה לשאלת שופטי בג"צ בעניין כשירותו של נתניהו כי זו שאלה תאורטית – כיוון הרוח ברור

יש ניגוד עניינים מובנה בנאשם פלילי שממשיך לכהן כסמכות העליונה במדינה, זה שממנה את כל השרים ואת כל ראשי אכיפת החוק.

הנה דוגמא קטנה להתנגשות כזו: איך אמור עד מדינה במשפטו של הנאשם הפלילי, למשל, או כל עד אחר, להעיד מול ראש ממשלה מכהן? ראש ממשלה שיש לו את הסמכות לשלוח אנשים להרוג בשמו ברחבי העולם? להזכירכם למני נפתלי שללו (אריה דרעי היה שר הפנים) את הרשיון לנשק בלי סיבה, ומנעו ממנו להתפרנס בתור מאבטח. למי אין קרובי משפחה מדרגה ראשונה שהם עובדי מדינה או חברות סמי ממשלתיות?

אתם חושבים ששרי הליכוד ושאר המפלגות, שתלויים בראש המפלגה לפרנסתם ולעתידם הפוליטי – לא עלולים להתעמר בבני משפחות של אנשים שיעידו נגד ראש הממשלה רק בשביל לקבל נקודות אצל יאיר ושרה? הצחקתם את מירי רגב.

מה מנדלבליט יגיד במקרה כזה? אין עילה להתערבות שיפוטית?

מלחמה בשחיתות מצריכה אומץ ונחישות, תכונות שאין למנדלבליט. קבלה של שחיתות מובילה לניוון וריקבון. נתניהו משתמש בהליכים המשפטיים האינסופיים בשביל לתרץ חוסר עשייה. אלא אם אפשר לקרוא להצהרות חלולות עשייה.

היה ברור ששום ישועה לא תגיע משופטי בג"ץ ומנדלבליט. במקרה שלו מדובר בפרקליט הממשלה.

כדי שכתב האישום נגד נתניהו יוביל להרשעה צריך שהתובע שמוביל אותו יאמין בו וירצה בהרשעה. כשנציג היועמ"ש בבג"ץ עונה לשופטים בעניין כשירות נתניהו לכהן בתפקידו כי זו שאלה תאורטית – כיוון הרוח ברור

אנחנו צריכים לבנות אלטרנטיבה. אם ב-1947 היו בראשות המדינה אנשים עם אופי כמו של נתניהו, מנדלבליט וגנץ – ארץ ישראל הייתה היום תחת שלטון ערבי. הזמנים השתנו, המחאות הוכיחו שיש רוח לחימה, גישה בונה וסיבה גדולה לאופטימיות.

איתי בן דן הוא חוקר.

לפני כשנה הגיעו מתנחלי חברון באישון לילה עם כלים הנדסיים והתקינו גג בצדה היהודי של מערת המכפלה. העבודות נעשו ללא תיאום עם הווקף ועם עיריית חברון, שהיא זו שמנהלת את המתחם. אך המתנחלים כן עדכנו את מח"ט הגזרה באותה תקופה, אל"מ ישי רוזיליו. תגובות תקיפות של ירדן והפלסטינים העירו את הדרג המדיני, ששלח את אלוף הפיקוד אבי בלוט לחקור את האירוע. בסופו של האירוע הגג פורק.

השבוע פורסמה בישראל היום ידיעה, שאם היא נכונה מלמדת שממשלת ישראל ניצלה את הכאוס כדי למחוק את המושג סטטוס קוו מהלקסיקון של חברון,  ומעתה לא יזדקקו יותר מתנחלי חברון לטובות אישיות מקצינים כמו רוזיליו, ויוכלו להקים את הגג ועוד שורה ארוכה של פעולות שהם רוצים לבצע במתחם בקלות. יש לקוות שכמו בסיפור הקירוי, מישהו בדרג המדיני יתעורר.

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".

ספרו של אהרן ברק, "מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", שראה אור בסדרת "אתגרי דמוקרטיה" של אוניברסיטת רייכמן (2025), עורר שיח ציבורי רחב. הספר זכה לתגובות אחדות, בהן של אביגדור פלדמן בעיתון "הארץ", ושל צבי סדן בערוץ Tov.

דומני כי תגובות אלה, לא רק שחטאו לספר ולברק עצמו, אלא בעיקר ביטאו אי הבנה יסודית – הן באשר למניע של הכותב והן באשר לתוכן הספר ולתכליתו.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.

נסעתי אל דפוס אל-הודא בבאקה-אל-גרביה. את דפוס אל-הודא הכרתי כשהדפסתי שם את החשבוניות של העסק שלי כשעדיין היה לי עסק.

חייבת האמת להיאמר: אני אזרח ממושמע, אבל כשהבנתי עד כמה גונבים את המיסים שלנו לעניינים שלא להם נועדו, כאב לי הלב על כל חשבונית שהוצאתי.