החבר׳ה של מחאת הדגלים השחורים עושים עבודת קודש כמו אנשי מחאת פתח תקווה ומחאת הבודדים.

כדי שכתב האישום נגד נתניהו יוביל להרשעה צריך שהתובע שמוביל אותו יאמין בו וירצה בהרשעה. ברגע שנציג מחלקת הבג״צים שמייצג את מנדלבליט עונה לשאלת השופטים בעניין כשירותו של נתניהו לכהן בתפקידו – כי זוהי שאלה תאורטית והוא מעדיף לא לענות – כיוון הרוח ברור. כמו שנאמר בבראשית רבה "עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה".

כדי שכתב האישום נגד נתניהו יוביל להרשעה צריך שהתובע שמוביל אותו יאמין בו וירצה בהרשעה. כשנציג היועמ"ש עונה לשאלת שופטי בג"צ בעניין כשירותו של נתניהו כי זו שאלה תאורטית – כיוון הרוח ברור

יש ניגוד עניינים מובנה בנאשם פלילי שממשיך לכהן כסמכות העליונה במדינה, זה שממנה את כל השרים ואת כל ראשי אכיפת החוק.

הנה דוגמא קטנה להתנגשות כזו: איך אמור עד מדינה במשפטו של הנאשם הפלילי, למשל, או כל עד אחר, להעיד מול ראש ממשלה מכהן? ראש ממשלה שיש לו את הסמכות לשלוח אנשים להרוג בשמו ברחבי העולם? להזכירכם למני נפתלי שללו (אריה דרעי היה שר הפנים) את הרשיון לנשק בלי סיבה, ומנעו ממנו להתפרנס בתור מאבטח. למי אין קרובי משפחה מדרגה ראשונה שהם עובדי מדינה או חברות סמי ממשלתיות?

אתם חושבים ששרי הליכוד ושאר המפלגות, שתלויים בראש המפלגה לפרנסתם ולעתידם הפוליטי – לא עלולים להתעמר בבני משפחות של אנשים שיעידו נגד ראש הממשלה רק בשביל לקבל נקודות אצל יאיר ושרה? הצחקתם את מירי רגב.

מה מנדלבליט יגיד במקרה כזה? אין עילה להתערבות שיפוטית?

מלחמה בשחיתות מצריכה אומץ ונחישות, תכונות שאין למנדלבליט. קבלה של שחיתות מובילה לניוון וריקבון. נתניהו משתמש בהליכים המשפטיים האינסופיים בשביל לתרץ חוסר עשייה. אלא אם אפשר לקרוא להצהרות חלולות עשייה.

היה ברור ששום ישועה לא תגיע משופטי בג"ץ ומנדלבליט. במקרה שלו מדובר בפרקליט הממשלה.

כדי שכתב האישום נגד נתניהו יוביל להרשעה צריך שהתובע שמוביל אותו יאמין בו וירצה בהרשעה. כשנציג היועמ"ש בבג"ץ עונה לשופטים בעניין כשירות נתניהו לכהן בתפקידו כי זו שאלה תאורטית – כיוון הרוח ברור

אנחנו צריכים לבנות אלטרנטיבה. אם ב-1947 היו בראשות המדינה אנשים עם אופי כמו של נתניהו, מנדלבליט וגנץ – ארץ ישראל הייתה היום תחת שלטון ערבי. הזמנים השתנו, המחאות הוכיחו שיש רוח לחימה, גישה בונה וסיבה גדולה לאופטימיות.

איתי בן דן הוא חוקר.

עכשיו, כשהעניינים כנראה מתחילים לחזור למסלולם, אפשר לבחון את מה שעברנו. אז איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת.

הקורונה הכתה בנו כמו הודעה של מרצה על שיעור השלמה ביום שישי. צפוי, אבל אף אחד לא תכנן לקחת בזה חלק עד שהוא הודיע על נוכחות חובה, או במקרה שלנו בידוד.

איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת

זה קרה ממש בתחילתו של סמסטר ב', אני זוכרת את המרצה מדברת איתנו על תוכנה בשם “zoom”, ושרוב הסיכויים נעבור ללמוד למידה מקוונת, מהבית. בהתחלה שמחתי, איזה כיף, נלמד מהמיטה, לא נצטרך להתעורר מוקדם יותר או לבשל מראש או ללבוש בגדים אמיתיים שהם לא פיג'מה.

אך עד מהרה מאוד החלום הפך לסיוט.

העומס הלימודי גדל בטענה ש"גם ככה אנחנו לא עושים כלום", לפתע סילבוסים שלמים השתנו והתהפכו, נוספו מטלות רבות, הדרישות עלו. וללמוד במיטה זה לא באמת נוח אז אין ברירה, את יושבת על כיסא מול מסך 12 שעות ביממה.

ההבנה העמוקה שישראל היא כנראה לא אומת הייטק גדולה כי בכל זאת כל שיעור השאלה הכי נפוצה הייתה "שומעים אותי?".

דברים שנקלטו במצלמות וידאו שאולי היה עדיף שלא היינו רואים. התמודדות עם קריוקי בעשר בבוקר של השכנים.

ובכל זאת, שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה או ימי הסטודנט אלא על הודעת היציאה לחל"ת. קחו לנו את הקפה, את הסיגריות, את החומוס בבניין רפואה, אבל אל תקחו לנו את הפרנסה.
הקושי הכלכלי בתקופה זו הביא אותי ואת חבריי  לספסל הלימודים לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים.

שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה. קחו לנו את הקפה, את החומוס בבניין רפואה, אבל לא את הפרנסה. זה הביא אותנו לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים

חלקנו לא ידענו מאיפה נשלם שכירות, שכר לימוד, או אפילו כיצד נרכוש אוכל. בעקבות כך לא הייתה ברירה מלבד לחזור לגור אצל ההורים. ענין שיש לו השלכות משלו, הן רגשיות, הן נפשיות והן פיזיות.

בנוסף, רוב גדול של הסטודנטים מסתמכים על מלגות שבוטלו או לא המשיכו להתקיים במתכונת רגילה עקב המציאות החדשה.

הדבר היחידי שקצת נתן לי אוויר לנשימה זו המלגה שקיבלתי מקרן אייסף, אבל לצערי זה לא מספיק. אני ממש מקווה שהמדינה תבין שציבור שלם של סטודנטים נמצא בבעיה קשה, ויוכלו לסייע לנו כדי שלא נאלץ חלילה לנשור מהלימודים.

לסיכום, אינני יודעת מה יותר גרוע: גל החום המכה בנו, המצב הכלכלי של הסטודנטים, ריבוי השרים בממשלה או העובדה שתקופת המבחנים ממש קרובה. אבל מה שאני כן יודעת זה שרובנו מבינים שהסמסטר הזה די אבוד. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד בהקשר ללמידה מקוונת ודווקא כסטודנטית לחינוך אני מבינה כמה הוראה טכנולוגית היא העתיד.

עדן בן אור לומדת לתואר דו-חוגי בחינוך שנה ב', ותרבות צרפת וצרפתית שנה א', באוניברסיטת תל-אביב,  מלגאית קרן אייסף

בשיא משבר הקורונה נחשף הציבור הישראלי לפגיעה הקשה שספגה יהדות התפוצות. ההתעניינות הישראלית בנעשה בתפוצות בחודשים האחרונים היתה מפגן יוצא דופן של עניין ואיכפתיות מצד הישראלים כלפי הקהילות היהודיות בחו"ל. כעת, עם שוך המגפה, אנחנו שבים להתכנס בבעיות שלנו מבית, מה שעלול להוביל אותנו לדחוק שוב את יהודי התפוצות אל מחוץ לתודעה שלנו, דווקא ברגעים בהם הם זקוקים לקשר איתנו.

המספרים מדברים בעד עצמם. בעוד שבכל מדינת ישראל נפטרו כ-270 אנשים מהנגיף, בצרפת ובארצות הברית מתו אלפי חברי קהילה. בבריטניה – המונה בסך הכל כ-250,000 יהודים – נפטרו כ-500, כמעט פי-2 מאשר בארץ.

בעוד שבכל מדינת ישראל נפטרו כ-270 אנשים מהנגיף, בצרפת ובארצות הברית מתו אלפי חברי קהילה. בבריטניה – המונה בסך הכל כ-250,000 יהודים – נפטרו כ-500, כמעט פי-2 מאשר בארץ

בדומה לישראל, גם בניו יורק, בוסטון ומקומות נוספים ההשפעות של הנגיף אינן רק בריאותיות: הקהילות היהודיות חוות משבר כלכלי עמוק, עם פגיעה קשה בתשתיות החברתיות והקהילתיות שעליהן נשענת הזהות היהודית של מיליוני יהודים בעולם. כתוצאה מכך, חלה גם עלייה משמעותית בסיקור שהעניקה התקשורת הישראלית להשפעת הקורונה בתפוצות – נושא שלרוב נדחק לשוליים לטובת נושאים פנים-ישראליים.

העלייה בסיקור ביטאה גם את הרצון של הציבור הישראלי לדעת עוד על יהודי התפוצות בימים של משבר. סקר שנערך בחודש אפריל ביוזמת קרן משפחת רודרמן מצא כי 52% אחוז מהציבור היהודי בישראל עוקבים אחר ההתמודדות של הקהילות היהודיות בארצות הברית ובמדינות נוספות עם משבר הקורונה. 15% בלבד השיבו כי אינם מתעניינים במצב הקהילות בתפוצות.

כעת, כשאנחנו נכנסים לשגרת הקורונה, אסור שיתפוגג העניין שלנו, הישראלים, בקהילות היהודיות בחו"ל. למרות שיהודי התפוצות נוטים להיות רחוקים מהעין, אסור להם להיות רחוקים מהלב. מדינת ישראל היא פרויקט של העם היהודי אשר התגייס להקים אותה, ולאחר מכן לחזק ולפתח אותה. בשנות ה-50, לדוגמא, עשרות אחוזים מתקציב הליבה הממשלתי הגיעו מתרומות שהועברו לישראל. אך המציאות השתנתה. ישראל הפכה למעצמה טכנולוגית וכלכלית, והשינויים ביחסי הכוחות בין ישראל לתפוצות לא מסתכמות רק בעולם הכלכלי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במאי 1948 חיו בעולם 11.5 מיליון יהודים, ורק 6% מהם בישראל. לעומת זאת ב-2014 חיו בעולם 14.3 מיליון יהודים: 43% מהם היו בארץ.

התמורות שעברו על מדינת ישראל, כמו גם על העולם היהודי, מחייבות דיון מחודש במבנה מערכת היחסים שבין הצדדים. אל מול השינויים שהתרחשו מאז קום המדינה, אי אפשר להמשיך ולהתנהל כאילו כלום לא קרה. ישראל כבר אינה האחיין הקטן והנזקק של יהדות התפוצות. היא מדינה חזקה, עצמאית ומבוססת, שיכולה וצריכה לקחת גם אחריות מסוימת על יהודי העולם שאינם אזרחיה. דוגמא חריגה לכך ראינו בשנת 2017, כאשר משרד התפוצות העביר כספי שיקום לקהילה בטקסס לאחר שזו נפגעה אנושות בהוריקן הארווי.

ישראל כבר אינה האחיין הקטן והנזקק של יהדות התפוצות. היא מדינה חזקה, עצמאית ומבוססת, שיכולה וצריכה לקחת גם אחריות מסוימת על יהודי העולם שאינם אזרחיה

משבר הקורונה מגביר את התובנה הזאת, גם בקרב ההנהגה היהודית בחו"ל וגם בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. אחריות מסוג זה לא חייבת לבוא לידי ביטוי בתמיכה כלכלית. דוגמא ראשונה ראינו לפני שבועיים, כאשר משרד התפוצות והסוכנות היהודית כינסו שולחן עגול של ארגונים יהודים במטרה לדון על דרכים שבהן ישראל יכולה לסייע לקהילות בחו"ל.

פורום מעין זה צריך להמשיך ולהתקיים גם בימי שגרה, כמנגנון היוועצות בשלל נושאים הרלוונטיים לשני הצדדים, כגון גיורים או מאבק באנטישמיות. דוגמא נוספת ניתן לראות בשיתוף הידע על התנהלות במצבי חירום של ארגוני חברה אזרחית ורשויות שונות בישראל עם הקהילות בתפוצות.

משבר הקורונה הראה לנו כי הציבור הישראלי שותף לצורך בדיאלוג ובקרבה לקהילות היהודיות בעולם. בין ההצמדויות למסך כדי להתעדכן בהנחיות החדשות של משרד הבריאות, התרגלנו גם להתעדכן בשלום אחינו ואחיותינו בתפוצות. זה חידוש מרענן שצריך להמשיך גם מחר וגם בעוד שנה. אסור שהיחסים עם יהודי התפוצות יהיו ארעיים, כאילו היו חלק מהתקנות לשעת חירום. הם חייבים להיות חלק משגרת החיים שלנו.

אהרון קלמן, ירושלמי מלידה ומבחירה, שתמיד שמח לשחק כדורסל או לשתות כוסית וויסקי טובה. בין לבין עובד כמנהל תכניות יחסי ישראל-יהדות ארצות הברית בקרן משפחת רודרמן.(צילום: פיני סילוק)