ב-11 בבוקר של יום ראשון שמתי נפשי בכפי וניסיתי להעיר את הנער המתבגר משנתו.
"קום, תצטרף אלי, נראה ביחד את הדיונים בבג"ץ, תקבל את שיעור האזרחות הכי טוב של החיים שלך", ניסיתי לפתות אותו באחת ההצעות הכי פחות מפתות שאיזשהו אב הציע אי פעם לבנו הלום השינה.
נהדפתי ב"עזוב אותי" הבלתי נמנע והסביר לחלוטין בנסיבות האלה.
אחרי חצי שעה הוא בכל זאת הואיל בטובו להצטרף אלי, קרס בשיער סתור על הספה בסלון ובהה ב-11 שופטי בג"ץ במסכות קורונה, מנהלים את הדיון הראשון מבין שניים שעשויים לקבוע איך ייראו כאן החודשים ואולי השנים הקרובות.
כשמנסחים את זה ככה, זה כבר נשמע עניין דחוף וגורלי, בעיקר אם אתה נער ישראלי בן 17 והגיוס לצה"ל כבר מהבהב מעבר לפינה. המעטפות החומות עם הצווים קבורות איפשהו מתחת לערמת הבגדים המבולגנת בחדר שלא כדאי להיכנס אליו.
באיזשהו שלב הצטרף אלינו אחיו הצעיר, בן ה-12. בבית המשפט דנו בינתיים בשאלה אם ניתן להטיל על חבר כנסת המואשם בפלילים את הרכבת הממשלה. השופטים מיקדו את הדיון בשלוש דרכים אפשריות לפסול מינוי כזה.
הראשונה היא לקבוע שלנשיא המדינה יש שיקול דעת על מי להטיל את התפקיד, ולכן זה יהיה בלתי סביר מצידו להטיל את התפקיד על מי שנאשם בפלילים. השנייה היא לקבוע שזה יהיה בלתי סביר מצד נאשם בפלילים לקבל על עצמו את התפקיד. והשלישית היא האם בית המשפט יכול להתערב בהחלטה של רוב חברי הכנסת שממליצים לנשיא להטיל את התפקיד על נאשם בפלילים.
הנער המתבגר עקב אחרי הדיון בעניין רב ואחרי זמן מה העיר: "זו הפעם הראשונה שאני רואה בטלוויזיה שלנו דיון אינטליגנטי ורציני, בלי שכולם מתחילים ישר לצרוח אחד על השני".
הנער המתבגר עקב אחרי הדיון בעניין רב ואחרי זמן מה העיר: "זו הפעם הראשונה שאני רואה בטלוויזיה שלנו דיון אינטליגנטי ורציני, בלי שכולם מתחילים ישר לצרוח אחד על השני"
מבחינתי, גם אם היינו מסתפקים רק בזה, האירוע הגשים את הציפיות החינוכיות שתליתי בו. בישראל זה חתיכת שיעור – אפשר להתווכח על עניינים עקרוניים גם בלי ורידים בולטים בצוואר וקצף בשולי הפה.
אני לא חסיד של חינוך ביתי. כלומר, אין לי שום דבר נגד מי שזה מתאים לו, אני בטוח שזה יכול להיות דבר נפלא לסוג מסוים של אנשים, אבל איני יכול להעיד על עצמי שאני נמנה עליהם. אני אוהב את הילדים שלי ונהנה לבלות איתם ולהעשיר את עולמם, אבל לא בא לי להיות גם "המורה" שלהם. גם לא נראה לי שהם היו מעוניינים בכך.
מצד שני – אם המציאות מרימה לי כדור חינוכי, בטיימינג מושלם, אני מסוגל לנתר כמו מייקל ג'ורדן בשנות השיא של הבולס ולהטביע כמו גדול. יסלחו לי הנשיאה אסתר חיות, והשופטים הנכבדים חנן מלצר, מני מזוז ושות' על בחירת הדימוי הפופוליסטי והמיוזע הזה, אבל אנחנו תקועים בבית כבר שבועות, והסידרה על מייקל ג'ורדן זה מה שרץ אצלנו בנטפליקס לאחרונה. תאמינו לי שזה עדיף על דימויים מעולם הנמרים של ג'ו אקזוטיק.
אני מתאר לעצמי שמעט מאוד ישראלים – פריקים כבדים של אקטואליה, משפט ופוליטיקה – בחרו לבלות את ראשון ושני מול השידור ההיסטורי החי של דיוני בג"ץ בעתירות נגד מינוי נתניהו (ביום ראשון) וההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול-לבן (ביום שני).
עם כל הכבוד למייקל ג'ורדן של החינוך הביתי, אלה היו דיונים מורכבים, למיטיבי לכת. בלי ידע מוקדם בחקיקה ובפסיקה וביסודות המשפט החוקתי והמנהלי, גם לבעל תואר במשפטים – שבמהלך הדיונים מצא עצמו מצטער מדי פעם שהוא בחר אי-אז לא להמשיך להתמחות – היה קשה לעקוב אחרי כל פיתולי הטיעונים ולהבין את מלוא משמעותם.
אבל אם רק חלק מהאנשים שממילא מצאו עצמם מסוגרים עם הילדים בבית, ניצלו את ההזדמנות הנדירה והציצו לפחות בחלק מהדיונים הללו, הייתה יכולה לצמוח מכך תועלת חברתית גדולה. קודם כל, כי חלקם אולי היו מופתעים לגלות ששופטי בג"ץ רחוקים מאוד מהדימוי הדמוני, הקונספירטיבי, המרושע שמציירים להם בעקשנות באגפים מסוימים.
אם חלק מהאנשים ניצלו את ההזדמנות הנדירה והציצו לפחות בחלק מהדיונים, חלקם אולי היו מופתעים לגלות ששופטי בג"ץ רחוקים מאוד מהדימוי הדמוני, הקונספירטיבי, המרושע שמציירים להם באגפים מסוימים
זו גם הייתה הזדמנות יוצאת דופן לראות בטלוויזיה הישראלית אנשים שמתייחסים לעבודה שלהם בחרדת קודש, שמתכוננים היטב, שלומדים את החומר, שיודעים לטעון טיעון, שמקבלים זמן רב להציג את עמדתם, ושלא מתפרצים אחד לדברי השני. ופתאום זה גם היה בולט, אפילו לעינו של המתבגר שזה עתה התעורר מהשינה, שהתנהגות כזו בישראל היא עניין נדיר ויוצא דופן.
המשפט אמנם שודר בטלוויזיה, אבל היה אירוע אנטי-טלוויזיוני באופיו. זה לא מקרי שהערוצים המסחריים 12 ו-13 נשרו מהר מאוד והשאירו את הזירה ל"כאן 11" (ולשידור באינטרנט). הם הבינו שהצופים שלהם יעדיפו כל דבר צבעוני שירצד מולם, על פני חבורת כבדי הראש הזו, שמנהלת ויכוח מסובך על העקרונות של המשטר בישראל.
נדמה לי שכל אלה שקיטרו ברשתות החברתיות במהלך הדיונים שמה שקורה בבג"ץ משעמם אותם למוות, התכוונו בדיוק לזה. אין פאנצ'ים. אין סאונד-בייטס. אין "אני לא הפרעתי לך, אתה לא תפריע לי". אין הצגות "תרשה לי, תרשה לי". אין עקיצות. אין ירידות. אין היעלבויות. חרא של טלוויזיה.
אבל מי שהצליח לפתות את ילדיו מסוגרי הקורונה להצטרף אליו לצפייה משותפת, הרוויח הזדמנות פז נדירה לדבר איתם על כמה נושאים חשובים, שבדרך כלל לא עולים לדיון בארוחות המשפחתיות.
ביומיים האחרונים מצאתי את עצמי מדבר עם בן 12 ובן 17 – כל אחד על פי יכולת הקשב והריכוז שלו – על הפרדת רשויות, על היחס בין חוקי יסוד לחוקים רגילים, על המבנה המשטרי בישראל, על החשיבות והמגבלות של ביקורת שיפוטית, אפילו על הלכת דרעי-פנחסי ועל תפקידיה של הוועדה לבחירת שופטים, ולמה חשוב כל כך לראש הממשלה לשלוט בה.
בן ה-12 התלהב בעיקר מהעובדה שעו"ד יובל יועז, הפרשן המשפטי של זמן ישראל ואחד העותרים לבג"ץ, הוא אבא של ילדה מהכיתה שלו. הראיתי לו ציוץ בטוויטר של ח"כ יואב קיש מהליכוד ואבא של ילד מהכיתה של בן ה-12, שכתב שבדיון הזה בבג"ץ עומדים זה מול זה "רצון הבוחר מול רצון בית המשפט" והסברתי לו את ההבדל התהומי בין שתי הגישות.
התברר שהדיון בבג"ץ פילג לנו גם את הכיתה, שלא נפגשה כבר כמעט חודשיים. בהגדרות המקובלות, גם זה כנראה מכניס אותנו עמוק לקטגוריה של הפריבילגים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם