לפני כשבועיים שלחנו, 14 ראשות הערים והמועצות בישראל, מכתב לראש הממשלה ולראש המל"ל. במכתב הבענו את פליאתנו על כך שב"צוות היום שאחרי" לא מונו כלל אנשי השלטון המקומי, כמו גם אנשי חברה, חינוך, רווחה, עבודה סוציאלית והגיל השלישי; כתבנו על הצורך במינוי נשים כדי לקבל זווית ראייה רחבה ומגוונת יותר, והצענו את עזרתנו בכל הנדרש בשלב זה של המשבר.

במשבר המתהווה בין השלטון לרשויות נמצא הנושא התקציבי: הצורך הקריטי של רשויות בשיפוי מלא עבור הסעות "מרווחות" (מחצית מתכולת האוטובוס), דרישות השלטון לחיטוי בתי ספר וגנים ומיגון למערכת החינוך מתקציבים שאינם קיימים, תשלום הרשויות על פינוי אשפה כפול, תשלום הרשויות לכל עובדי המגזר הציבורי אפילו אם הם יושבים בבית ועוד ועוד.

לפני כשבועיים שלחנו, 14 ראשות הערים והמועצות בישראל, מכתב לראש הממשלה ולראש המל"ל. במכתב הבענו את פליאתנו על כך שב"צוות היום שאחרי" לא מונו כלל אנשי השלטון המקומי

רגע לפני יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל, התקבל המענה. לא מראש הממשלה או ראש המל"ל חלילה, אלא אלא מ"רמ"ח קש"ח" (ראש מחלקת קשרי חוץ במל"ל). המכתב לא הציע לשתף את השלטון המקומי, להוסיף מומחים לצוות או כל רעיון אחר. במקום זאת הוא הציע, אם מתאים לנו, לשלוח רעיונות ש"הם" יבחנו ויחליטו אם הם מתאימים. מעין "קול קורא" לראשי הרשויות.

האמת, לא הופתעתי. אני בוחנת את ניהול המשבר הזה מראשיתו, כאזרחית וכראשת מועצה. אני בטוחה שישנם אנשים טובים שמעורבים בהובלתו, וכי כוונתם טובה, אבל יודעת גם שהמשבר הזה מתנהל מעל הראש של השלטון המקומי. בלי הידברות אמיתית איתנו, שמכירים טוב כל כך את המצב בשטח, את המכשולים, ופעמים רבות – גם את הדרך לעקוף אותם ולהימנע מהם.

ובכל זאת אנחנו, ראשות וראשי הרשויות, מקבלים הודעות מהתקשורת כמו כל אזרח אחר במדינה. שומעים את ראש הממשלה מבשר על פטור מארנונה בשידור חי בלי שאף אחד סיפר לנו על זה קודם. לא מתייחסים במילה להערות שלנו באף נושא. במקום זאת – לא מפסיקים להנחית עלינו הוראות שונות ומשונות שצריך להתמודד עם משמעותן, גם אם הן לא ישימות ולא הגיונית.

ומי משלם את המחיר על כל אלה? הציבור, התושבים. אזרחי מדינת ישראל.

דוגמה טובה לכך ראינו בכל נושא החזרה ללימודים, בשבוע שעבר. ההנחיות ניתנו כרגיל, ללא כל התייעצות עם הרשויות, תוך שינוי שלהן שוב ושוב, וכשחלקן לא ניתנות לביצוע מעשי. התוצאה, כידוע, היא סערה ברשויות, בלבול רב וחזרה ללימודים לא אחידה. 

בלב המשבר המתהווה בין השלטון לרשויות נמצא הנושא התקציבי: הצורך הקריטי של רשויות בשיפוי מלא עבור הסעות "מרווחות" (מחצית מתכולת האוטובוס), דרישות השלטון לחיטוי בתי ספר וגנים ומיגון למערכת החינוך מתקציבים שאינם קיימים, תשלום הרשויות על פינוי אשפה כפול, תשלום הרשויות לכל עובדי המגזר הציבורי אפילו אם הם יושבים בבית ועוד.

כדי לממן את כל אלה, נאלץ לקצץ בשירותים אחרים. נאלץ להוריד מסדר היום פעילויות תרבות, חברה, קהילה, תשתיות, ניקוי רחובות, בניית בתי ספר ועוד ועוד. הציבור יאלץ לשלם את המחיר, ואנחנו ברשויות המקומיות אפילו לא "נספרים ולא נספרות".

אנחנו, ראשות וראשי הרשויות, מקבלים הודעות מהתקשורת ושומעים את ראש הממשלה מבשר על פטור מארנונה בשידור חי בלי שאף אחד סיפר לנו על זה קודם. לא מתייחסים במילה להערות שלנו באף נושא

את זה חובה לשנות, ומהר. כדי להתמודד עם המשבר הגדול הזה, שכולנו מתמודדים אתו, המדינה חייבת להידבר באופן מתמיד עם מנהיגי ומנהיגות הרשויות, ולקבל החלטות מתוך הבנה או התחשבות בהשפעת הצעדים עליהן (דבר שנכון, אגב, גם להתנהלות המדינה מול המגזר העסקי).

ראשות וראשי הרשויות לא צריכים להציע הצעות שייבחנו. עלינו להיות חלק מקבלת ההחלטות! חלק מכל צוות, חלק מכל החלטה, קטנה כגדולה: גם על מערכת החינוך, גם על הארנונה, גם על הפיצוי, גם על הזבל, גם על ההסעות וגם על היום שאחרי.

אנחנו לא פה רק כדי להפעיל יוזמות מקומיות, מוצלחות ככל שיהיו, ולבצע את החלטות המדינה, לא חשוב אם הן הגיוניות או לא. אנחנו, עומדות ועומדים בראש הנהגת ערים ומועצות, גם כדי להיות חלק מניהול המשבר הזה בצורה הכי טובה שיש, עם מינימום פגיעה בכל אחד ואחת מהתושבים שלנו – אזרחי מדינת ישראל.

ד"ר גלית שאול היא ראשת המועצה האזורית עמק חפר. עורכת דין ובעלת דוקטורט בקרימינולוגיה מאוניברסיטת L.u.d.e.s בלוגאנו, שווייץ. ניהלה את תחום ההתנדבות במערכות ציבוריות במשרד הרווחה ושמשה מנכ"לית מרכז רקמן, המרכז לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר-אילן. שאול נשואה ללירון ואם לארבעה ילדים. מתגוררת במושב חגלה.