בנאומו בכנסת ביום רביעי האחרון, אביגדור ליברמן הזהיר את בני גנץ שלא ימסור לנתניהו את המנדט לכהונה נוספת כראש ממשלה. "תחשוב טוב על מה שאתה עושה", הוא אמר, "לפני שאתה מעביר ונותן 61 חתימות. מעבר לאפשרות להזהיר, אנחנו לא יכולים לעשות עוד כלום". וזו לא הייתה האזהרה הראשונה שלו.
כבר ב-19 באפריל הוא אמר לגנץ, "כמי שמכיר את נתניהו טוב מכולם, אני מעריך שהוא לא יחתום איתך על הסכם קואליציוני לא היום ולא מחר. בינתיים, כל מה שהוא עושה זה למשוך זמן" (למחרת נתניהו וגנץ חתמו). וביום שלישי הוא אמר, "הוא רוצה בחירות, כדי למלט עצמו ממשפט. לא מאמין שתהיה ממשלה עם גנץ".
האזהרות של ליברמן היו בבירור תרגיל פוליטי, ניסיון להתחרות באנשי יש עתיד, שותפיו הקודמים של גנץ, על לבם של מצביעי כחול-לבן המאוכזבים מנטישת גנץ את המטרה האנטי-נתניהוית. ליברמן אמר זאת בגלוי, כשהכריז ביום שלישי האחרון: "רק אני יכול להתמודד מול נתניהו. להצביע עבורי זה ללכת על בטוח".
אבל האזהרות של ליברמן הן יותר ממשחק פוליטי ויותר מניסיון לתבוע לעצמו מחדש את אור הזרקורים, לאחר שנדחק הצידה בעקבות ההסכם של גנץ ןנתניהו.
ליברמן אמר את האמת כשטען שהוא מכיר את נתניהו "טוב מכולם". הלוא הוא עזר להפוך אותו לפוליטיקאי שהוא. והסיפור שלו על הבגידות החוזרות של נתניהו, לפחות מנקודת מבטו, מגלה דבר מה מהותי על השיטות של נתניהו, שהותירו אחריהן שובל ארוך של בעלי ברית נרגזים וממורמרים.
נתניהו לא המציא את ההונאה הפוליטית. יצחק שמיר לעג לאלה שדרשו ממנו למלא את התחייבויותיו הכתובות. גם שמעון פרס ידוע בתרגיליו הפוליטיים. אבל המוניטין של נתניהו כאדם לא אמין הוא חלק מהותי מהסיפור הפוליטי בישראל.
הסיפור הוא לא על נתניהו, אלא על התרבות הפוליטית שהוא עיצב סביבו. חוסר האמון הכולל שהוא מעורר אפילו בבעלי בריתו הקרובים ביותר מעצב את מבנה הממשלה החדשה ואת סדר העדיפויות הפוליטי, וכעת מהדהד אל הסדר החוקתי של ישראל באמצעות התיקונים שאושרו השבוע לחוקי היסוד, שמטרתם היחידה של רבים מהם, כך על פי מחבריהם, היא למנוע מנתניהו לחזור בו ממילתו.
![בנימין נתניהו (צילום: חיים צח לע"מ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/05/GPOHZA_1143-1-1-640x400.jpg "בנימין נתניהו (צילום: חיים צח לע"מ)")
אדמה חרוכה
הנוף הפוליטי של ישראל מלא בעוזרים ובתומכים נלהבים לשעבר שרואים כעת בראש הממשלה אדם לא אמין בצורה כה ברורה, שלשיטתם הוא מהווה נטל על החיים הפוליטיים של המדינה. המבקרים הללו אינם משתייכים לשמאל הפוליטי, והסלידה ממנו אינה נעוצה בהשקפות פוליטיות. היא אישית.
לפחות שישה חברי ליכוד לשעבר עומדים כעת בראש סיעות פוליטיות הלהוטות לחזות בנפילתו: נפתלי בנט ואילת שקד מימינה, שפעם ניהלו את לשכתו; יועז הנדל וצבי האוזר מסיעת דרך ארץ הזעירה, ששימשו בעבר הדובר של נתניהו ומזכיר הממשלה שלו בהתאמה, וטענו במהלך הבחירות כי הוא אינו מתאים למלא את התפקיד מסיבות אתיות; שר הביטחון לשעבר משה יעלון; וליברמן.
וישנו שר האוצר משה כחלון, שיפרוש בקרוב מהחיים הפוליטיים. כחלון היה שר תקשורת אהוד מהליכוד באוקטובר 2012, כאשר התפטר מרוב תסכול על מה שתפס כדחיקתו הצידה בידי נתניהו. בניסיון לפייסו, נתניהו הבטיח למנותו ליו"ר מנהל מקרקעי ישראל – ושכח את ההבטחה לאחר שהקים ממשלה ב-2013.
בדצמבר 2014, כחלון הודיע על חזרתו, הפעם בראשות מפלגה משלו. "אנחנו צריכים מפלגה חדשה", הוא הסביר בזמנו, "כי הפוליטיקה שלנו אינה נקייה". ב-2015 הוא זכה עם כולנו בעשרה מנדטים – ובשליטה על מנהל מקרקעי ישראל.
התסכול של בכירי הליכוד ותחושת הנבגדות מצד נתניהו הם חלק מהותי, אם כי לא מדובר, בחיים הפוליטיים הפנימיים של המפלגה.
קחו למשל את השר לביטחון הפנים גלעד ארדן. נתניהו התחנן בפני ארדן שיישאר בממשלה ב-2014, לאחר שמספר שתיים במפלגה, גדעון סער, הודיע על פסק זמן מהחיים הפוליטיים. לסער ולארדן, שהיה מספר שלוש, הייתה אותה סיבה לרצות לעזוב: ההרגל של נתניהו לדחוק ולהשפיל את בכירי הליכוד.
נתניהו, שלא רצה להיראות כמי שאיבד את תמיכתם של כפיפיו הפופולריים ביותר, הבטיח לארדן תיק בכיר, אבל כשהוקמה הממשלה של 2015, ארדן מצא את עצמו מחזיק בתיק בינוני. במשך 11 יום הוא סירב בתוקף להצטרף לממשלה. כעת ארדן ממשיך לעמוד בחוסר נוחות לצד נתניהו, נאמן כלפי חוץ, ממתין לזמנו.
אפילו נאמניו הנלהבים ביותר של נתניהו במפלגה מוצאים עצמם באופן בלתי נמנע נטושים ונבגדים. חבר הכנסת דוד ביטן היה אחד הבודדים שהגנו בקול על נתניהו כאשר חקירות השחיתות שלו החלו לתפוס תאוצה במהלך כהונת הכנסת ה-20. ב-2018, כהוקרה על נאמנותו, נתניהו הבטיח למנות אותו לשר.
אבל נתניהו התמהמה והשמיע תירוצים, וביטן עצמו הסתבך בפרשת שחיתות ב-2019. עד שנתניהו הביא לאישור הכנסת את מינויו של ביטן לשר החקלאות בינואר 2020, היה לו תוקף זמני בממשלה זמנית. ביטן עצמו דחה את ההצעה.
"חבל שמינוי שהיה צריך להתבצע לפני שנתיים נדחה כל הזמן באמתלות שונות עד שהגענו לנקודה שמעקרת אותו מתוכן", אמר ביטן הנרגז. יו"ר הקואליציה לשעבר של נתניהו כבר לא רודף אחרי צוותי מצלמות בכנסת כדי להגן עליו.
"חבל שמינוי שהיה צריך להתבצע לפני שנתיים נדחה כל הזמן באמתלות שונות עד שהגענו לנקודה שמעקרת אותו מתוכן", אמר ביטן הנרגז. יו"ר הקואליציה לשעבר של נתניהו כבר לא רודף אחרי מצלמות כדי להגן עליו
הרשימה נמשכת ונמשכת, הן בליכוד והן מחוץ לו. נתניהו הבטיח מינויי שרים למשה פייגלין ולרפי פרץ תמורת פרישה מהמירוץ ומיזוג עם מפלגה אחרת לקראת הבחירות של מרץ, בהתאמה. אף אחד מהם לא מצפה שהוא גם יקיים.
רה"מ הסביר שההתחייבויות ניתנו לפני ההסכם עם גנץ, אך ההסבר לא ממש חשוב; אף אחד מהם לא באמת מאמין שהוא היה מממש אותן גם בתרחיש אחר.
זהו כלל בלתי מדובר בכנסת – בקרב חברי הימין בקואליציית הימין של נתניהו – שבכל הסכם פוליטי עם ראש הממשלה, צריך לגבות את התשלום מראש.
גט של 23 שנה
מה שמביא אותנו חזרה לליברמן. כאן, ביחסיו הסוערים עם נתניהו, שהחלו לפני שלושה עשורים, אפשר להתחיל לראות את עומקו של חוסר האמון ואת המחיר שמשלמת המדינה על התרבות הפוליטית שנתניהו עזר לטפח.
ליברמן ונתניהו נפגשו ב-1988, כשהראשון היה בן 30 והאחרון בן 39. נתניהו חזר אז לארץ לאחר שסיים את תפקידו כשגריר ישראל באו"ם. הוא היה דמות שולית בצל הנסיכים של המפלגה, בני בגין, דן מרידור, צחי הנגבי ואחרים. ליברמן היה פעיל ליכוד בימיו כסטודנט, ולבד מכך לא היה מוכר במפלגה.
שני הגברים קשרו ביניהם יחסי ידידות וברית פוליטית, ועד מהרה ליברמן הפך ליד ימינו של נתניהו. הוא בילה את השנים הבאות בביקורים בסניפי הליכוד בכל רחבי המדינה, ובנה בקפידה את הארגון הפוליטי של נתניהו מתוך המפלגה.
הוא התגלה כמארגן פוליטי מוצלח, שעזר להנדס את ניצחונו הראשון והמדהים של נתניהו 5 שנים לאחר מכן. משנבחר ליו"ר הליכוד, נתניהו מינה את ליברמן למנכ"ל התנועה, וזה החל בטיהור אנשי מטה המפלגה והחלפתם בנאמני נתניהו.
ליברמן היה כל כך מועיל, ונתניהו כל כך סמך עליו, שכאשר נתניהו הפך לראש הממשלה בניצחון המפתיע על פרס ב-1996, הוא הניח לליברמן, שזמן קצר לאחר מכן מונה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, לבחור רבים משרי הליכוד. זו הייתה פסגת היחסים ביניהם, והיו שטענו כי ליברמן הוא הכוח האמיתי מאחורי הכס.
כאשר נתניהו הפך לראש הממשלה ב-1996, הוא הניח לליברמן, שמונה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, לבחור רבים משרי הליכוד. זו הייתה פסגת היחסים ביניהם, והיו שטענו כי ליברמן הוא הכוח האמיתי מאחורי הכס
אבל זה לא נמשך זמן רב. בדצמבר 1997, לכאורה במחאה על השיחות בין נתניהו לפלסטינים, ליברמן התפטר. בינו לבין הבוס שלו נבעו קרעים בנושאים רבים: נתניהו החל לחוש מורת רוח לנוכח תפיסתו של ליברמן את עצמו כאדריכל הניצחונות של הבוס שלו; סדרת חישובים פוליטיים שגויים שנתניהו האשים בהם את ליברמן הציתה התנגדות גוברת לשלטונו בליכוד; ובעניינו של ליברמן נפתחה חקירת השחיתות הראשונה מני רבות, שבסופו של דבר נסגרה מחוסר ראיות.
לאחר שנפלט בבת אחת ממסלולו של נתניהו ומהליכוד – נתניהו הורה שלא יוצע לו תפקיד במטה המפלגה – ליברמן עזב ב-1999 כדי להקים מפלגה חדשה שתתבסס על הציבור החדש של מצביעים דוברי רוסית. הוא בילה את 15 השנים הבאות בניסיונות להנדס את חזרתו אל הליכוד באופן שיעקוף את נתניהו.
וזה כמעט עבד. צמיחתו הפוליטית של ליברמן הייתה מטאורית. מארבעה מנדטים ב-1999, מפלגת ישראל ביתנו שלו צמחה ל-11 מנדטים ב-2006 (מנדט אחד בלבד פחות מהליכוד בראשותו של נתניהו באותה שנה) ול-15 מנדטים ב-2009 – אז הוא חזר אל צדו של נתניהו, ששב לשלטון, כשר החוץ בממשלתו.
12 שנים לאחר שדרכיהם נפרדו, ולאחר שזכה בהישג המדהים של 15 מנדטים, ליברמן האמין שהוא סוף סוף הוכיח עצמו ככוח פוליטי עצמאי, ושיוכל לסלול את דרכו חזרה לליכוד מעמדת כוח. על בסיס הציפייה הזו הוא נעמד באוקטובר 2012 לצד נתניהו כדי להכריז על הקמת רשימת "ליכוד-ישראל ביתנו" לכנסת.
זה היה עוד רגע של ניצחון עבור ליברמן ועבור היחסים ביניהם – וכמו בימים המסעירים של 1996, בישר עוד נפילה ארוכה ומשפילה.
הרשימה המשותפת שלהם השיגה תוצאות מאכזבות כשזכתה ב-31 מנדטים בלבד ב-2013, צניחה חדה ומפתיעה לעומת המספר הכולל של 42 מנדטים ששתי הרשימות זכו בהם כשרצו בנפרד ב-2009. מאוחר יותר באותה שנה, במהלך שתוזמר על ידי נתניהו, המפלגה הצביעה נגד האיחוד הרשמי של שתי המפלגות.
מסעו הארוך של ליברמן אל שורותיו הבכירות של הליכוד הגיע אל סופו. ב-7 ביולי 2014 הוא הודיע באופן רשמי על פירוקה של הסיעה המשותפת.
מאותו יום ואילך, ההשפלות, כפי שחווה זאת ליברמן, לא פסקו. נתניהו שב ודחק הצידה את משרד החוץ בראשותו של ליברמן. אחרי הבחירות של 2015, ליברמן סירב להצטרף לקואליציה החדשה של נתניהו. הוא כינה את הממשלה החדשה "התגלמות האופורטוניזם" והאשים את נתניהו בנטישת עקרונות הימין. סירובו הותיר את נתניהו עם הרוב הצר ביותר האפשרי של 61 מנדטים.
בתוך שנה, נתניהו, שעייף מלספק את הגחמות של כל ח"כ מרדני בכל פעם שרצה לזכות בהצבעה בכנסת, חזר לשולחן המשא ומתן והעניק לליברמן פרס שהבטיח לו עמדת השפעה של ממש: משרד הביטחון. אבל גם ההבטחה הזאת לא התממשה; השותפות עם נתניהו מעולם לא הייתה אמיתית.
במשך השנתיים שבהן ליברמן כיהן כשר הביטחון, כל כוח קבלת ההחלטות הוצא מהתפקיד. הרמטכ"ל נהג לשוחח ישירות עם נתניהו, וכל ההחלטות פסחו על השר – ומשרד ראש הממשלה וידא שהעובדה הזאת תהיה ברורה לכתבים שכיסו את הדרגים הגבוהים בממסד הביטחוני של ישראל. ליברמן הושפל. שוב.
כאשר ליברמן כיהן כשר הביטחון, כל כוח קבלת ההחלטות הוצא מהתפקיד. הרמטכ"ל נהג לשוחח ישירות עם נתניהו, וכל ההחלטות פסחו על השר. רה"מ וידא שהעובדה הזאת תהיה ברורה לכתבים. ליברמן הושפל. שוב.
יחסי האיבה בין ליברמן לבוס לשעבר שלו הם בעלי משמעות לא רק למלודרמה האישית, אלא מפני שזו מערכת היחסים הארוכה והעמוקה ביותר מבין מערכות היחסים הרבות של נתניהו עם בעלי ברית לשעבר ממורמרים.
אזרחי ישראל מגלים עכשיו שלפוליטיקה הצינית והאכזרית של נתניהו יש מחיר גבוה, בכלל זאת, אבל לא רק, חלקה בקיפאון הפוליטי של השנה האחרונה.
כאשר גנץ החליט להיכנס למגעים לאחדות, דאגתו העיקרית לא הייתה מדיניות הממשלה, אלא היושרה של שותפו החדש. כחול-לבן דרשה תיקונים חוקתיים דרמטיים שלרובם יש מטרה אחת: להבטיח שנתניהו לא יתקע סכין בגבו של גנץ.
ובעוד שרבים הן בשמאל והן בימין מתחו ביקורת על הסכם האחדות, אף אחד, גם לא מקרב תומכיו הנלהבים ביותר של נתניהו, ניסה לטעון שהחשש של גנץ מוגזם.
ואמנם, כשמבקריו של ההסכם מתעקשים עכשיו שאפילו התיקונים החוקתיים לא יגרמו לנתניהו לנהוג ביושר, שהם יכולים רק לעכב את הבגידה הבלתי נמנעת מצד מנהיג הליכוד הערמומי, איש במפלגתו אינו חולק על כך. זו כבר אקסיומה – שוב, בקרב תומכיו של נתניהו – שבהינתן הזדמנות, נתניהו ירמה.
כשמבקריו של ההסכם עם גנץ מתעקשים עכשיו שאפילו התיקונים החוקתיים לא יגרמו לנתניהו לנהוג ביושר, שהם יכולים רק לעכב את הבגידה הבלתי נמנעת מצד מנהיג הליכוד הערמומי, איש במפלגתו אינו חולק על כך
אם תושבע ממשלה חדשה השבוע זה יפתיע רבים, בהם כאלה (כמו ליברמן) שמכירים את נתניהו היטב. אבל גם אם זה יקרה, וגם אם באורח פלא גנץ ימצא עצמו בראשה בעוד 18 חודשים כפי שהובטח לו, החידושים החוקתיים והקיפאון הפוליטי בן השנה שהמדיניות הדו-פרצופית של נתניהו השיתה עלינו כבר הותירו סימן בל יימחה על הממשל והתרבות הפוליטית של מדינת היהודים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם