בשבוע שעבר, בתוך בלגן החזרה לבתי הספר, רואיין באיזו תכנית אדם חביב בשם דוד, בן 73, שעבד כשומר בבית ספר. עם החזרה ללימודים הודיעו לו מחברת השמירה שהעסיקה אותו כי אסור להם כעת להעסיקו בשל גילו והשתייכותו לקבוצת סיכון.

דוד נשלח הביתה לחיות מקצבת זקנה של 2500 ₪. מיד לאחר מכן הופיעו בחדשות קשישים חיוניים והודיעו על הסכם להרכבת ממשלה, על הנחיות חדשות ועוד ועוד – מנהיגים חיוניים, מנהלי בתי חולים חיוניים, מנכ"לים ומנהלים, וגם מובילי המחאה לגווניה, כולם קשישים בקבוצת סיכון, אבל בניגוד לדוד ורבים כמוהו, הם לא סגורים בבתים, הם לא פוחדים ממגיפה, והם מופיעים בכל מקום.

בשבוע שעבר רואיין דוד, בן 73, שעבד כשומר בביה"ס. עם החזרה ללימודים הודיעו לו מעסיקיו בחברת השמירה כי אסור להם כעת להעסיקו בשל גילו, והוא נשלח הביתה לחיות מקצבת זקנה של 2500 ש"ח

באולפני הטלוויזיה של ישראל, שלא כמו בתוכניות שאני צופה בהן מארה"ב או אנגליה, אין  מקפידים על שום כללי זהירות: לא מראיינים אנשים מהבתים המבודדים. למסיבות עיתונאים, פאנלים של קשקושים, ואפילו לתוכניות הבידור, הוזעקו קשישי השבט של זהו זה. כל אלה, או שעיסוקיהם חשובים כל כך שכדאי להם להסתכן, או שהם יודעים שאין סכנה של ממש, ומותר להם כבני אדם בוגרים ועצמאים להחליט בשביל עצמם איך ינהגו מול הסכנה.

וזה לא מספיק להם: הם חייבים להחליט גם בשביל ציבור גדול מאוד של זקנים שפשוט לא נספרים. לדוד – שבימים כתיקונם העבודה שלו מסוכנת, שאנחנו מצפים ממנו שיעצור בשער כל סכנה, טרוריסט ומחבל בשביל שכר המינימום שהוא מקבל – אסור כעת להחליט שהוא יכול  להתמודד עם סכנת הקורונה.

שמעתי באיזה מקום שהתקנה הזו שאסור להעסיק מבוגרים הוסרה לאחרונה מהתו הסגול, אבל לא נראה לי שמישהו טרח להחזיר את המפוטרים לעבודתם.  גם לא נראה לי שהפיטורים האלה על רקע גיל הם חוקיים – אבל הם לפי הנחיות השילטון.

אומרים לנו שזה כדי לשמור על הזקנים. באמת תודה; אבל נראה לי שמה שבאמת נאמר כאן הוא: אין לנו משאבים או עניין לטפל בכם אם תחלו ותעיקו על המערכת; ולפיכך מותרת אפליה בוטה.

אומרים לנו שזה כדי לשמור על הזקנים. באמת תודה; אבל נראה לי שמה שבאמת נאמר כאן הוא: אין לנו משאבים או עניין לטפל בכם אם תחלו ותעיקו על המערכת; ולפיכך מותרת אפליה בוטה

אומרים לנו שהמגיפה מסוכנת לזקנים, וזו אמירה כללית מאוד ולא מדויקת. בארצות המערב שנפגעו מקורונה חצי מהמתים מתו בבתי אבות. זה נורא. לא ברור איך דווקא מי שהיו אמורים להיות מוגנים, שלא יוצאים ולא מתערבבים עם אנשים, ובטח לא טסים לשום מקום, נדבקו ועוד בתחילת גלי ההתפרצויות. לא ידוע לי שיש תשובה מחקרית למה שקרה במוסדות הללו.

מה שברור לגמרי הוא שזקנה כשלעצמה אינה מסוכנת. וברור שאיש לא יודע מה בדיוק  הסיבה למופעים קשים של המחלה. במחקר מסוים שהתפרסם נאמר שהווירוס תוקף באכזריות אנשים שלוקחים תרופות נגד לחץ דם גבוה. בכל אופן במערכת ההפחדה הסטטיסטית לא מפרטים לנו את מספרם של זקנים בריאים שנפגעו ומתו מקורונה, אבל מפחידים ציבור של מיליון איש בישראל שהם בסכנה.

ככל שהקורונה מתאזרחת בעולם מתפרסמים יותר ויותר מחקרים על התפלגות הפגיעה, וכבר לא ברור מי הם קבוצות הסיכון. בארה"ב, למשל, פורסם ששחורים נפגעים פי ששה מלבנים. האם יעלה על הדעת ששחורים יהיו בהסגר ויפסיקו לעבוד?

באנגליה פורסם מחקר שלפיו בעלי מקצועות נמוכי שכר – נהגים, שומרים, מנקים –  נפגעים הרבה יותר מבעלי המשכורות הגבוהות.

בכל העולם ברור שמקצועות הרפואה והסיוע בקו הראשון נמצאים בסכנה גדולה מאחרים. הפתרון לכך הוא לא בהשבתתם וסילוקם אלא באמצעי מיגון טובים יותר. המחקרים האלה היו צריכים להביא לכך שנהגי האוטובוסים והמוניות, שומרים בכניסה לבתי חולים וגם דוד בשער בית הספר יקבלו, למשל, חליפות מיגון שישמרו עליהם מפני הדבקה.

ככל שהקורונה מתאזרחת בעולם מתפרסמים יותר מחקרים על התפלגות הפגיעה, וכבר לא ברור מי בקבוצות הסיכון. בארה"ב, למשל, פורסם ששחורים נפגעים פי 6 מלבנים. האם יעלה על הדעת ששחורים יהיו בהסגר?

רופאה גריאטרית בקליפורניה פרסמה מאמר שבו ניסתה להבין למה דווקא המבוגרים יותר מסתובבים בחוץ ולא חוששים מהמגיפה. בין שאר מסקנותיה בולטת אחת: שמה שמוגדר זקנים בקבוצת הסיכון – אנשים בני 65 ומעלה – פשוט אינם רואים את עצמם כזקנים, ואין להם שום עניין לתת למישהו להחליט בשבילם.

הרבה מאוד מידידיי המבוגרים נתפסו בפחד הגדול שהושרה בישראל על "סבא וסבתא", וחלקם נכנסו ממש למצבי חרדה, למרות שבכללי – המבוגרים חרדים פחות מהצעירים. מבוגרים כבר עברו בחייהם סכנות ומחלות ולא נבהלים כל כך בקלות, אבל גם לא מתמרדים מספיק.

התנועה הכי מקסימה בעולם, למרות שהיא קטנה ושולית, היא תנועת הכובע האדום: נשים מבוגרות שלובשות שמלות סגולות (לא תו סגול, אלא צבען של הסופרז'יסטיות) וחובשות כובע אדום, כי לא אכפת להן מה אומרים עליהן ומה מצפים מהן.

דחיקתם של מבוגרים ממקומות העבודה היא אפליה מקוממת, בדיוק כמו פיטוריהם של בעלי מוגבלויות, כמו הקמצנות הנוראה הנוהגת בקצבות הנכות. לרגע אחד קיננה בנו התקווה שהמגיפה הזו תביא לסולידריות בין בני אדם, שכולם נתונים באותה  צרה. אז בואו נאריך את הרגע הזה: נמשיך לדרוש זכויות, ונדרוש מידע שיאפשר לנו להחליט בעצמנו מה מסוכן לנו ומה לא.

רבים מידידיי המבוגרים נתפסו בפחד שהושרה בישראל על "סבא וסבתא", וחלקם נכנסו ממש למצבי חרדה, למרות שבכללי – המבוגרים חרדים פחות מהצעירים אחרי שעברו בחייהם סכנות ומחלות

לפני שברחו מעמדותיהם כמו מספינה טובעת, חילקו לעצמם ראשי משרד הבריאות מחמאות אין קץ על ניהול המשבר; אבל במקביל הסתירו הרבה עובדות. אנחנו שומעים רק מה שנוח לשלטונות באותו היום: כשרוצים לחדש את התיירות מודיעים שהמצב נפלא; כשרוצים להחזיר את הפחד, מאיימים בעשרות אלפי מתים בגל השני שאף אחד לא יודע עליו שום דבר.

אני מצפה לראייה חדשה ודרך חדשה דווקא מאלה שנשארו בצד: מן הזקנים, מן האמנים, מכל יתר הנשכחים: אסור לנו לוותר! אסור להסכים לחזור איכשהו לשגרת הדיכאון. צריך למצוא דרכים חדשות. ישראל, כמו כל העולם, זקוקה ל"ניו דיל" – והזקנים, לפחות חלק מהם, עוד זוכרים מה זה. זוכרים איך נראית חברה שנרתמת לבניה בסולידריות וממציאה פתרונות למצוקות.

אז – כובע אדום  ונצא לרחוב (בצֵל כמובן) .

טל יצחקי היא מנהלת תיאטרון אלפא וביתא-ספר לאמנויות המופע, ת"א. לימדה באוניברסיטת ת"א, מכללת ספיר, ייסדה את המגמה לעיצוב בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ועמדה בראשה. בין 2003 ל-2005 הייתה מרצה ואמנית אורחת באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. עיצבה תפאורות, תלבושות, בובות ומסכות למעלה מ-250 הצגות ומופעים בתיאטרונים ולהקות מחול בארץ ובחו"ל; תרגמה מחזות וקובץ נאומי צ'רצ'יל; הייתה מיוזמי מרכז הפרינג' בת"א; שימשה מזכ"ל איגוד מעצבי הבמה בישראל; אצרה תערוכות עיצוב במה, הרצתה והנחתה סדנאות בארץ ובעולם.