רק לפני שבועיים, סיפוח ישראלי של חלק כלשהו מהגדה המערבית נראה בלתי נמנע. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפך את יוזמת הסיפוח של רוב בקעת הירדן והתנחלויות הגדה המערבית לחותם ההיכר שלו במירוץ לבחירות של ספטמבר 2019, דבק מאז ברעיון והבטיח לממש אותו בגרסה כלשהי, לא ברורה עדיין, של התכנית המקורית שלו בתוך כשבועיים, ב-1 ביולי.
אבל האתגרים החלו להיערם מכל עבר. רבים ממנהיגי המתנחלים מוחים נגד המהלך, מפני שהוא מהווה חלק מתכנית השלום הרחבה יותר של טראמפ, הכוללת את הקמתה של מדינה פלסטינית, שהם מתנגדים לה. מנהיגים אירופאים מזהירים מפני נזק ליחסים – שר החוץ של גרמניה הגיע בשבוע שעבר לביקור דחוף בישראל כדי להטיל את כובד משקלו נגד הרעיון. המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, הזהיר כנגדו. הרשות הפלסטינית מאיימת הן להתפרק והן להכריז על מדינה. ירדן הזהירה כי תבחן מחדש את הסכם השלום עם ישראל.
נדמה שהישראלים, מצדם, הגיבו לרעיון בפיהוק קולקטיבי. רובם תופסים את המהלך כפעולה סמלית, שאין לה הרבה משמעות מעשית בשטח. על פי סקר שערכה יוזמת ז'נבה בתחילת יוני, רוב הציבור הישראלי מתנגד לסיפוח – 41.7% מהנשאלים השיבו כי הם מתנגדים לסיפוח ו-32.2% אמרו כי הם תומכים בו – אבל גם כמעט כל התומכים בסיפוח סבורים כי הוא נמצא בעדיפות נמוכה.
כשנשאלו אילו נושאים הם לדעתם "החשובים ביותר" לטיפול הממשלה, הרוב ציינו את ההתאוששות מהמשבר הכלכלי (42.4%) ואחריה את ההיערכות לגל נוסף של המגפה (24.6%). הסיפוח הגיע למקום החמישי והאחרון, עם 3.5%.
כשנשאלו אילו נושאים הם "החשובים ביותר" לטיפול הממשלה, רוב הישראלים ציינו את ההתאוששות מהמשבר (42.4%) ואחריה את ההיערכות לגל נוסף של מגפה (24.6%). הסיפוח הגיע למקום האחרון, עם 3.5%
סקר דומה של ערוץ 12, שהשתמש במונחים אחרים (המילה "סיפוח" הוחלפה ב"החלת ריבונות", למשל), העלה תוצאות דומות: 46% מתנגדים, 34% תומכים. אפילו בין מי שהגדירו את עצמם כימנים היו 39% מתנגדים ו-41% תומכים. והיכן נמצא הסיפוח בסדר העדיפויות? שוב, ברמת האחוזים הבודדים: "המאבק במשבר הכלכלי" קיבל 69%, "המלחמה בקורונה" 15%, ו"סיפוח התנחלויות ביו"ש" 5%.
בשעה שהביקורת גוברת, והציבור מושך בכתפיו, שאלה אחת מתבלטת יותר מהאחרות: מדוע? מדוע נתניהו מאמין שזה שווה את כל הבלגן? מדוע עכשיו?
רצון להשאיר מורשת
תכנית הסיפוח נולדה כתחבולת בחירות. נתניהו הציג את תכניתו לסיפוח בקעת הירדן וההתנחלויות ב-10 בספטמבר 2019, שבוע לפני יום הבחירות, בניסיון שקוף לשאוב קולות מ"ימינה" כדי להבטיח שהליכוד יסיים את המירוץ כסיעה הגדולה בכנסת. אך עד מהרה הרעיון הפך למשהו גדול יותר עבורו. נתניהו בן 70. הוא מאמין שזמנו בשלטון עשוי להסתיים בקרוב. הוא מחפש את המורשת שלו.
זהו אתגר אירוני עבור מנהיג ותיק. ההצלחה הפוליטית שלו מאז שובו לשלטון ב-2009 לא נעוצה ביוזמות האמיצות שלו, אלא בסוג של גישה ניהולית מניעתית: אל תזיק, הימנע מהמלכודות וממהומות עקובות מדם של נסיגות או מלחמות.
זהו אתגר אירוני עבור מנהיג ותיק. ההצלחה הפוליטית של נתניהו לא נעוצה ביוזמות אמיצות, אלא בסוג של גישה ניהולית מניעתית: אל תזיק, הימנע מהמלכודות וממהומות עקובות מדם של נסיגות או מלחמות
תחת נתניהו, הישראלים יכלו לישון בשקט בלילה, בטוחים שלא צפויות נסיגות כמו ההתנתקות מעזה ב-2005, שהביאה להשתלטות חמאס על הרצועה. גם לא היו צפויים סיפוחי שטחים דרמטיים או הרחבת התנחלויות מסיבית, לפחות לא כאלה שיוציאו מכלל אפשרות היפרדות מהפלסטינים בעתיד.
לא היו צפויות מלחמות בלתי הכרחיות בעזה או בלבנון, היות שנתניהו תמיד העדיף להימנע ממלחמה, להרגיע את המצב ולהשתמש בנכסי הצבא והמודיעין הישראליים כדי להחליש את האויב באמצעות מבצעים חשאיים, מה שמכונה "המערכה בין המלחמות". תקציב המדינה נוהל פחות או יותר באחראיות, לא קרו שינויים דרמטיים בסטטוס קוו בענייני דת ומדינה, וכן הלאה.
נתניהו כינה את הגישה הזו "אחריות". זו אינה פסיביות. גם כאשר הוא הקפיא את פעילותו במגרש הפלסטיני, הוא תקף בעוז את ההתבססות האיראנית בסוריה ופעל ללא מעצורים כדי לבלום את תכנית הגרעין האיראנית ולתבוע ממנה מחיר כבד – אך מעולם לא בכזה עוז ובכזו תוקפנות שסיכנו אותו בעימות פומבי.
זהירות היא אולי תכונה מוערכת אצל מנהיג, אך קשה למכור אותה בתור מורשת. נתניהו מדבר שוב ושוב על השגשוג של ישראל תחת שלטונו, על התחזקות הפרופיל הבינלאומי שלה ועל חשיבותה כמרכז הייטק. גם את אלה, אף על פי שאפשר לזקוף אותם לזכותו באופן חלקי, קשה להציג כמורשת מגדירה.
וישנו משפט השחיתות המטריף שרודף אותו ומעיב על עתידו הפוליטי. הוא זקוק לסיפור חדש ושונה על כהונתו, שיהיה גדול מספיק כדי לגמד את המשפט שלו. האם צעד דרמטי של סיפוח שטחים אסטרטגיים מהגדה המערבית לישראל ישיג את המטרה? האם השאיפה הזאת מסבירה את נחישותו העיקשת של נתניהו?
וישנו משפט השחיתות המטריף שרודף אותו ומעיב על עתידו הפוליטי. נתניהו זקוק לסיפור חדש ושונה על כהונתו, שיהיה גדול מספיק כדי לגמד את המשפט שלו. האם צעד דרמטי של סיפוח שטחים ישיג את המטרה?
לא לגמרי. כפי שנתניהו יודע היטב, מהלך רחב של סיפוח חלקים מהגדה המערבית עלול להשתבש מהר מאוד. תוצאות הלוואי עלולות לאיים על יציבות המשטר הירדני ולמוטט את הסכם השלום עם המדינה המשתרעת לאורך הגבול הארוך ביותר שלנו. הוא עלול להפיח רוח במפרשים של מדינות אסלאמיסטיות מטורקיה ועד קטר, ולהחליש את התמיכה בישראל בקרב בעלות בריתה באזור.
ג'ו ביידן כנשיא, שיהיה נחוש להראות כי הוא הופך את מדיניות טראמפ, עשוי להחליט להתייחס לסיפוח כאל הפרת אמון ישראלית, לבטל את ההכרה במהלך ולהפעיל לחץ עצום על ירושלים לערוך שיחות חדשות וויתורים חדשים. ללא הכרה אמריקאית, מה יישאר מהסיפוח מלבד טענה של ישראל ביחס לעצמה?
נראה כי המומחים מסכימים שלעולם הערבי נמאס מהסוגיה הפלסטינית. אך נמאס לו גם להרגיש שהוא בנסיגה. קל יותר להגיב בזעם כלפי ישראל סיפוחיסטית מאשר כלפי שחקנים מטרידים אחרים כמו טורקיה או איראן.
נתניהו אינו יכול לשלוט בהשלכות שעלולות להיות למהלך. אם יפגע ב"הפשרת" היחסים עם הסעודים ומדינות המפרץ, שהוא מרבה להתרברב בה, מה ישיג בכך? אם, במונחים שנתניהו יתייחס אליהם במלוא הרצינות, זה יחבל בארכיטקטורה המרשימה של שיתוף הפעולה האזורי שהוא בנה בזהירות ובקפדנות נגד ההתפשטות האיראנית באזור, מה יקרה למורשת שלו – ולמדינה שלו?
גיבוי של טראמפ
טראמפ הוא ללא ספק מרכיב חיוני במשוואה, ולו רק משום שנתניהו אמר זאת שוב ושוב. הממשל הנוכחי בארצות הברית מספק חלון הזדמנות למימוש שאיפה ארוכת ימים של הימין, שאולי לא ישוב במשך זמן רב מאוד, כדברי ראש הממשלה.
אבל גם כאן, ההסבר אינו מספיק. בשבועיים האחרונים, הבית הלבן הצליח להבהיר בצורה עדינה ומכובדת, לרוב באמצעות הדלפות זהירות לתקשורת הישראלית, כי הוא אינו בטוח בנוגע לגיבויו לסיפוח ישראלי מיידי וגורף.
הבית הלבן נמצא חמישה חודשים לפני בחירות קשות – כאלה שטראמפ צפוי להפסיד בהן לפי הסקרים הנוכחיים – במדינה שסובלת מתמותה המונית מקורונה, ממחאות נגד גזענות משטרתית ומהידרדרות חדה במצב הכלכלי. האם הוא עדיין מאמין שיש לו את הפניוּת ואת ההון הפוליטי כדי להתמודד עם השלכות שליליות כלשהן שעלולות להיות בישראל או באזור לסיפוח חד-צדדי?
טראמפ נמצא חמישה חודשים לפני בחירות קשות, שהוא צפוי להפסיד בהן לפי הסקרים הנוכחיים. האם יש לו את הפניוּת ואת ההון הפוליטי כדי להתמודד עם ההשלכות השליליות שעלולות להיות לסיפוח חד-צדדי?
נתניהו להוט לעגן את מהלך הסיפוח שלו בלגיטימציה מצד וושינגטון, אך נתקל במקהלה הולכת ומתגברת של חששות מצד מנהיגי המתנחלים סביב תמיכתה של תכנית טראמפ בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית על 70% משטחי הגדה המערבית, וכן בסיפוח פלסטיני של שטחים ישראליים כחלק מחילופי שטחים.
נתניהו אמר לאחרונה לראשי המתנחלים בגדה שאף אחד משני התנאים האלה בתכנית טראמפ – הקמת מדינה פלסטינית וחילופי שטחים – לא ייושם. יש גבול, אם כן, ליכולת לטעון שהסיפוח הוא תוצר של חלון ההזדמנות שפתח טראמפ. נראה שנתניהו מוכן להסתער קדימה גם כאשר הבית הלבן מתחיל לבלום.
תשובה פשוטה
ממשל טראמפ עדיין צפוי לתמוך בסיפוח מוגבל. והמורשת של נתניהו חשובה לו מאוד. למרות כל המלכודות שעשויות להיות כרוכות בכך, יש לראש הממשלה יסוד לתקווה שאזרחי ישראל העתידיים ישפטו אותו לטובה על המהלך.
ועדיין, אף אחד מהשיקולים האלה אינו יכול להסביר במלואו את הדחיפות. אותו נתניהו שבמשך שנים ראה בכל שינוי של הסטטוס קוו בחזית הפלסטינית סכנה לשפע איומים פוטנציאליים, לא רואה אותם לפתע. מה גרם לשינוי הזה?
התשובה פשוטה, והיא אינה קשורה כל כך לנתניהו. אם כבר, היא קשורה לבני גנץ.
בפגישה שנערכה ביום שלישי בין שר הביטחון גנץ לבין ראשי רשויות ישראליות בגדה המערבית, גנץ הציע להם פנינת חוכמה צינית. לאחר הפגישה, מנהיגי המתנחלים זכרו בבהירות רבה משפט אחד שאמר להם גנץ: "מפא"יניק אחד לימד אותי פעם: מה שנותנים לך תיקח – על היתר תריב אחר כך".
ראשי הרשויות בגדה המערבית חלוקים ביניהם. כחצי מהם תומכים בסיפוח, בטענה שלא דוחים הזדמנות להרחיב את החוק הישראלי להתנחלויות שעד כה נשלטו על ידי חוק צבאי. החצי השני טוען שכל סיפוח בגיבוי טראמפ יהיה הסיפוח האחרון שתבצע ישראל – שלא מדובר כל כך בהרחבתה של ישראל כשם שמדובר בהולדתה של מדינה פלסטינית עצמאית, ולתפיסתם מסוכנת.
האמירה של גנץ בפגישה עם ראשי המתנחלים הייתה פרפרזה של הססמה המוכרת מהצבא: "נותנים לך – תיקח, מרביצים לך – תברח". פרגמטי, ציני, פשוט.
בפגישה עם קבוצת אנשים שחלקם מתמרדים נגד התכנית, גנץ יכול היה לחתור תחת הסיפוח ולעודד את המרד. זה לא קרה. הוא ניסה להרגיע את ההתנגדות בכך שאמר למתנחלים לקחת מה שהם יכולים והבטיח להם שעל כל מדינה פלסטינית אפשרית שמישהו ינסה להקים בהמשך, "אפשר לריב אחר כך".
בפגישה עם קבוצת אנשים שחלקם מתמרדים נגד התכנית, גנץ יכול היה לחתור תחת הסיפוח ולעודד את המרד. זה לא קרה. הוא ניסה להרגיע את ההתנגדות בכך שאמר למתנחלים לקחת מה שהם יכולים
מאמירות כאלה בפגישות סגורות, מהצהרות פומביות מזדמנות ולרוב עמומות ומההסכם בין הליכוד לכחול-לבן עולה דפוס עקבי ביחסו של גנץ לסיפוח: כדאי לבצע אותו, כך נראה שהוא מאמין, כל עוד אפשר לשמור על נזק מינימלי.
ל פי ההסכם הקואליציוני, נתניהו יכול להביא את הסיפוח לדיון ולהצבעה החל מ-1 ביולי, כ"הסכמה שתושג עם ארצות הברית". היישום הרחב יותר של תכנית השלום של טראמפ, כך כתוב, יבוצע תוך כדי חתירת הממשלה ל"שמירה על היציבות האזורית, שמירה על הסכמי השלום וחתירה להסכמי שלום עתידיים".
כאן נמצאת החתיכה החסרה, הנקודה שבה מאמציו של נתניהו מצטלבים עם אמונותיו של גנץ, וכן עם אלה של אשכנזי (שתומך בסיפוח בתנאי שלא יפגע בשלום עם ירדן) ושל דורות הוגים ומתכנני המדיניות הביטחונית הישראלית.
החשיבה האסטרטגית הישראלית השתנתה בעקבות תוצאותיהן ההרסניות של שלוש נסיגות: פיגועי ההתאבדות שהציפו את ישראל במשך שנה, החל משנת 2000, מתוך השטחים שפונו באוסלו; עליית חזבאללה לאחר שישראל נסוגה מדרום לבנון ב-2000; ועליית חמאס לשלטון לאחר ההתנתקות מעזה ב-2005.
קשה להפריז בהשפעה שהייתה לכך על חיסונם של הישראלים, הן ההנהגה והן הציבור הרחב, מפני לחץ בינלאומי, ערבי או פלסטיני לבצע עוד נסיגות, בייחוד מהשטח בעל החשיבות האסטרטגית הרבה ביותר עבור ישראל – הגדה המערבית.
גנץ ואשכנזי משקפים קונצנזוס רחב באליטה של קובעי המדיניות בארץ, שאסור לאפשר ואקום שלטוני בשטחי יו"ש מהסוג שהתמלא ברעבתנות על ידי חזבאללה או חמאס בנסיגות קודמות. הגדה כוללת אזורים הרריים המשקיפים על מרכזים צפופים, ומצמצמת את גבולות ישראל לרוחב של פחות מ-15 ק"מ באזור השרון.
הוויכוח היום בישראל בין "שמאל" ל"ימין" – זה הממשי, המתקיים הרחק ממרכז הבמה או מההצגות הפוליטיות – לא נסב על השאלה אם לסגת מהגדה המערבית או לא, אלא על השאלה כמה שליטה ישראל צריכה לשמר שם בכל מקרה.
ההתמקדות של נתניהו בבקעת הירדן איננה מקרית. רצועת השטח הזאת הייתה בעדיפות גבוהה אצל מתכננים צבאיים – בהם, למשל, גנץ ואשכנזי – מאז שתכנית אלון הוצגה לראשונה לממשלת ישראל זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967. בקעת הירדן, כך מאמינים מנהיגיה הנוכחיים של ישראל, שמשקפים בכך את רוב הסיעות הפוליטיות ודורות של מתכנני וקובעי מדיניות, אינה יכולה להיות מופקרת לידיה של שליטה ביטחונית פלסטינית.
ההתמקדות של נתניהו בבקעת הירדן איננה מקרית. רצועת השטח הזאת הייתה בעדיפות גבוהה אצל מתכננים צבאיים – בהם, למשל, גנץ ואשכנזי – מאז שתכנית אלון הוצגה לראשונה לממשלה לאחר ששת הימים
ההגבלה הזהירה של נתניהו את שאר תכנית הסיפוח שלו להתנחלויות עצמן משקפת באופן דומה רצון ישראלי רחב להימנע מהריסת יישובים ובתים אזרחיים כמו שראינו בהתנתקות. רוב ההתנחלויות שצפויות למצוא את עצמן תחת החוק האזרחי הישראלי אם התכנית תקודם אחרי ה-1 ביולי היו נמסרות לישראל גם על פי מתווה קלינטון, ששיקף סוג של קונצנזוס בשמאל ובמערב בשנות אוסלו.
הסיפוח משרת מטרות רבות עבור נתניהו. יש בו תועלת פוליטית עבורו בתחרות עם סיעות ימין אחרות על מצביעים הנוטים ימינה. הוא מקווה שאזרחי ישראל יראו בו הישג גדול שמאפיל על הכתם של משפט השחיתות שלו. והוא מנצל חלון הזדמנות בלתי רגיל בכהונה של טראמפ, אשר עשוי להיסגר במהירות.
אבל המניע העיקרי הוא דחף בסיסי יותר: נתניהו מאמין שזו מדיניות טובה. היוזמה שלו עוקבת בזהירות אחר הגבולות של מה שרוב הישראלים, לרבות רוב יריביו הפוליטיים של נתניהו, תופסים כצרכיה האסטרטגיים החיוניים של המדינה.
המיקוד הזה כבר השתלם לו; יריבי-שותפיו בממשלה הפכו בעצמם למקדמי התכנית. במקום לפעול לשיבושה, גנץ ואשכנזי מחויבים לקידום המרכיבים בעלי הערך האסטרטגי הרב ביותר שלה, בעודם פועלים למזעור הנזק הבינ"ל והאזורי.
הסיפוח משרת מטרות רבות עבור נתניהו. הוא מקווה שאזרחי ישראל יראו בו הישג גדול שמאפיל על הכתם של משפט השחיתות שלו. והוא מנצל חלון הזדמנות בלתי רגיל בכהונה של טראמפ, אשר עשוי להיסגר במהירות
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם