מדי לילה נשלחות תמונות ממצלמות במעגל סגור שבמרכז המיחזור חירייה אל פקח של המשרד להגנת הסביבה.
המצלמות מותקנות ב"בור" – החלל העצום שאליו מגיעים מדי יום אלפי טונות פסולת מכל רחבי גוש דן. המטרה: להוכיח שעד סוף היום הבור התרוקן לחלוטין מהאשפה שנערמה בו, בתקווה לצמצם את מפגעי הריח שאתר הפסולת מייצר.
כשאשפה עומדת, היא מתחילה לתסוס ולהדיף צחנה בלתי נסבלת, ולכן, החל מפברואר השנה, המשרד להגנת הסביבה מחייב את מנהלי מרכז המיחזור חירייה ברישיון העסק לא ללכת הביתה לפני שכל האשפה של אותו יום פונתה והטרקטורים חשפו את קרקעית הבטון.
פגיעה תדמיתית קשה
פעם הסירחון שעלה מחירייה היה מובן מאליו. כל ישראלי שנסע בשנות ה-70' בכביש תל אביב-ירושלים וחלף ליד הר הזבל הכיר את הניחוח העז – לא בדיוק אוויר שושנים – שהשתלט לפתע על חלל המכונית. העובדה שברוב הרכבים לא היו אז מזגנים לא עזרה לניטרול המפגע.
בשנים האחרונות, כל תלונה על ריח רע שעולה מכיוון חירייה היא פגיעה תדמיתית קשה. ההר עבר מהפך – מתל פסולת הוא הפך לפארק מיחזור שבפסגתו גן ירוק ופורח, ובאיגוד ערים דן לתברואה, שאחראי על הפלא האקולוגי הזה, יודעים שכל פוסט חנוק שמעלה שכן זועם מחזיר אותם בדימוי הציבורי כמה שנים לאחור.
אבל התלונות שבות ועולות. בשנים האחרונות מנהלת קבוצה גדולה של תושבי שכונות דרום-מזרח תל אביב שיח עצבני בקבוצות ווטסאפ ופייסבוק, שכולל גם פגישות של נציגי התושבים עם מנהלי חירייה ואף סיורים באתר. גם המשרד להגנת הסביבה נכנס לעובי הקורה, אבל ריח הוא עניין חמקמק ולא קל לאתר את המקור שלו. אם תשאלו את התושבים – גם לא מספיק מתאמצים.
החשד העיקרי נפל על מתקן ה-RDF, שקולט חלק גדול מהפסולת של גוש דן והופך אותה לדלק שמוזרם למפעל המלט הענק נשר ומחליף שם את המזוט המזהם. העיקרון אקולוגי וחיובי, הביצוע עתיר בעיות.
ה-RDF התחיל לפעול ב-2017, ומכיוון שבאותה תקופה גדל היקף התלונות על ריחות קשים, הסיקו בהנהלת חירייה ובמשרד להגנת הסביבה שיש קשר בין הדברים. בבדיקות שנערכו התגלו שורה של בעיות תפעוליות במתקן – למשל באיטום הדלתות שאמורות לנעול את הריח בפנים.
במקביל, רגע לפני הקורונה, הוחלט לטפל במוקד ריח אפשרי אחר ולקצר משמעותית את משך הזמן שבו האשפה שוהה בבור הגדול. המשמעות – השקעה נוספת של כמה מיליוני שקלים בנסיעות ליליות לאתר אפעה שבדרום, כך גם בסופי שבוע, והכל במטרה שהאשפה לא תעמוד, תתסוס ותמרר את חייהם של תושבי האזור.
כדי להוכיח שההנחיה מיושמת, נדרשים אנשי חירייה להעביר מדי לילה ראייה מצולמת למשרד להגנת הסביבה.
פח האשפה כדיוקן חברתי מרתק
מאז פרוץ משבר הקורונה כמויות הפסולת שמייצר משק הבית הישראלי הממוצע גדלו. הזרם האדיר של האשפה לא מפסיק להגיע לחירייה מ-30 עיריות ורשויות מקומיות, וביום ראשון לפני שבוע האתר עבד במלוא הקצב ונהר אדיר של פסולת זרם ודילג בין משאיות למסועים.
אנשי האתר יודעים לאפיין את האזורים מהם מגיעה כל משאית: באלו המגיעות מבני ברק, למשל, יהיו יותר שאריות מזון; אלה ממרכז תל אביב יכללו ריכוז גבוה יותר של אריזות, תוצאה של תרבות הטייק-אווי והזמנת משלוחים. ההרכב של פח האשפה הוא דיוקן חברתי מרתק.
האם ריקון יומיומי של הבור באמת פותר את בעיית מפגעי הריח מחירייה באופן סופי? ספק רב, אבל כדי לדעת בוודאות, יידרש עוד זמן. ריח, כאמור, הוא עניין חמקמק, משתנה בין עונות השנה, שעות היום וכיווני הרוח, וכמובן יש בו גם ממד סובייקטיבי.
בחודשים האחרונים נרשמו פחות תלונות של תושבים, אבל צריך לקחת בחשבון שבחורף החלונות סגורים רוב הזמן, שלחלק מהתושבים פשוט נמאס להתלונן, ושבקבוצת הווטסאפ שלהם עדיין עולות תלונות מדי כמה ימים. בשורה התחתונה, ימים – ונחיריים רגישים – יגידו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם