מסתמן שרוח חדשה ורעננה מנשבת במשרד לנושאים אסטרטגיים, ויש בו כיום הבנה, שהאופן בו נלחמה הממשלה הקודמת בתנועת ה-BDS (הקוראת להחרים ולהטיל סנקציות על ישראל) שיחק לידיהם של אויבנו.

אופן המאבק של ממשלת ישראל באיום הטקטי של ה-BDS בשנים האחרונות העמיק את ההתרחקות של קהלים ליברלים ופרוגרסיביים מישראל, התרחקות שהיא אתגר אסטרטגי משמעותי בשל הפגיעה האנושה בעתיד הקשר שלנו עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, עם רוב הקהילה היהודית אמריקאית ועם רוב מדינות אירופה. האתגר הזה מועצם בשל המדיניות של קידום חקיקה נגד חופש הביטוי והביקורת, שנחשבים כקדושים לליברלים.

מאבק ממשלת ישראל באיום הטקטי של ה-BDS העמיק את התרחקות הקהלים הליברלים והפרוגרסיביים מישראל. אתגר, המועצם בשל קידום החקיקה נגד חופש הביטוי והביקורת, הקדושים לליברלים

התגובה האינסטינקטיבית של ממשלות ישראל לאתגר ה-BDS, כמו לרוב האתגרים שניצבים בפנינו, היא לראות בתנועה איום קיומי, לחפש פתרונות בעלי אופי צבאי-ביטחוני, ולייצר זהות בינה לבין תופעת האנטישמיות.

זאת, בעוד האיום המקורי שתנועת ה-BDS הציבה לביטחונה ולשגשוגה הכלכלי של ישראל היה שולי ואילו הקישור בינה לבין האנטישמיות מזיק – הן להתמודדות עם האנטישמיות והן להתמודדות עם ה-BDS.

אנחנו רגילים להשתמש בכלים סמי צבאיים לסיכול אתגרים – בבחינת "מי שיש לו פטיש ביד רואה בכל בעיה מסמר", אך הכלים הללו אינם מתאימים לאתגר הזה והם רק מזיקים.

התגובה הישראלית הכוחנית הפכה עבור תנועת ה-BDS לסיוע מבורך ומעצים, משום שהפכנו תנועה שולית יחסית לגדולה ומאיימת. תגובת ישראל דחפה לשורות התנועה (שמעטים מבין חבריה אכן רוצים בחיסולה של מדינת ישראל) רבים אחרים שמתנגדים לפעולות למניעת חופש ביטוי, ולשימוש בקורבנות יהודית כדי להתמודד עם ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלתנו.

תנועת ה-BDS מנסה להשתמש בכלים שהפעילו בזמנו ארגוני חברה אזרחית במערב נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, כדי להפעיל לחץ לא-אלים על ישראל. תומכי ה-BDS במערב הם כמעט כולם מהצד הפרוגרסיבי של המפה הפוליטית, ורבים מהם יהודים שמתנגדים למדיניות הכיבוש וההתנחלויות של ישראל ומאמינים שרק לחץ חיצוני יביא שינוי.

אנחנו רגילים להשתמש בכלים סמי צבאיים לסיכול אתגרים – בבחינת "מי שיש לו פטיש ביד רואה בכל בעיה מסמר", אך הכלים הללו אינם מתאימים לאתגר הזה והם רק מזיקים

האנטישמיות מקורה דווקא בצד השני והימני של המפה הפוליטית, כמו כל התנועות של שנאת זרים וגזענות. החיבור בין תנועת ה-BDS לאנטישמים מזיק, גם מכיוון שכאשר טועים בדיאגנוזה קשה לפתח פרוגנוזה, וגם מכיוון שהדבר מעניק לגיטימציה לאנטישמיות בקרב צעירים רבים, שמבינים את המסר כאומר – אם ביקורת על ישראל היא אנטישמיות, אז כנראה שאנטישמיות היא לגיטימית.

השימוש במיתוג ה-BDS כאנטישמיות נתפס כצבוע מכיוון שאנו חוברים למנהיגים שמרנים פופוליסטים – טראמפ בארה"ב, אורבן בהונגריה, בולסונארו בברזיל ועוד, שהם במקור אנטישמים מוסווים, אבל אוהבים כיום את ישראל משום שהם רואים בנו שותף לסנטימנטים הקסנופובים ובעיקר האנטי-מוסלמים שלהם. כדי להילחם ב-BDS, עלינו להגביר דווקא את הקשר עם חוגים ליברלים ופרוגרסיביים ואת הדיאלוג עמם, גם אם הם ביקורתיים כלפי היבטים במדיניות שלנו.

באשר לאנטישמיות, הדרך להתמודד עמה היא בבריתות עם מיעוטים אחרים ויצירת קואליציה רחבה נגד גזענות ושנאת זרים, ולא על ידי שימוש במושג אנטישמיות נגד כל מי שיש לו בעיה עם ישראל או עם הציונות. ההתעקשות שלנו לבדל את השואה ממקרים אחרים של רצח עם ולנסות למנוע אנטישמיות בזמן שאנחנו לגמרי אדישים או אפילו מעודדים אסלאמופוביה, למשל, אינה מוסרית ונדונה לכישלון.

החיבור בין ה-BDS לאנטישמים מזיק, גם כי טעות בדיאגנוזה מקשה על הפרוגנוזה, וגם כי זה מעניק לגיטימציה לאנטישמיות בקרב צעירים, בבחינת: אם ביקורת על ישראל היא אנטישמיות, אז כנראה שאנטישמיות לגיטימית

בדיון בוועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה בראשות ח"כ עפר שלח (ב-28 ביולי) בו נכחתי כנציג מכון מתווים, התרשמתי מהמצגת של מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים רונן מנליס, שישנה גישה חדשה ומועילה לאתגר. עודדה אותי גם ההבנה שהציג מנליס, שמשרד החוץ חייב להיות שחקן מרכזי בהתמודדות עם ה-BDS, בשל הידע והמיקום הייחודי של נציגיו בקרב קהלי היעד. יש לקוות שאכן נפתח עידן חדש גם בהיבט הזה של מדיניות החוץ, לצד הרוח החדשה שמורגשת במשרד החוץ.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.