המחאה נגד הנאשם בנימין נתניהו היא מחאה עממית בלי מנהיג. אין מקום שהעממיות הזו באה לידי ביטוי טוב יותר מאשר בפרץ היצירתיות והביטוי האישי בשלטים שמייצרים בעצמם המפגינות והמפגינים. השלטים נישאים בגאווה במעל 260 גשרים וצמתים מדרום עד צפון, בקיסריה, תל אביב, ויותר מכל – מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים.
בתוך קרנבל המחאה התוסס, בין מקצבים מרהיבים ספונטניים שמתהווים במשך שעות מתופים, סירים ומחבתות, מחיאות כפיים, משרוקיות וקריאות לדמוקרטיה, קשה להבחין שיש בשלטים מוטיבים.
שופרות הימין מנסים לייצר עכשיו תמונה מעוותת של המחאה שמדירה מעיניהם שינה, מה שאראל סג"ל כינה "וודסטוק של שנאה".
"הפגנות בלפור הן וודסטוק של שנאה. הן לא אירוע פוליטי רציונלי, אלא אירוע מתחום הנפש. טקס דתי של קתרזיס המוני, שבו השנאה נחגגת בראש חוצות, טקס שבו מותר להשוות את ראש הממשלה לרודן הרומני צ'אושסקו וללואי ה-16, שכולנו יודעים איך הם גמרו". https://t.co/ZUXXfbFC2m
— Erel Segal אראל סגל (@ErelSegal) August 4, 2020
אבל הם לא היו שם. הם לא ראו את המכלול, וגם לא תיעדו את המכלול, וגם לא עשו ניתוח איכותני שמשקף את המציאות של אנשים אמיתיים.
של אבי ברק pic.twitter.com/n51f90ki1B
— مايا Maya (@The_Maya__) August 6, 2020
האמת היא שמניתוח המוטיבים החוזרים בשלטים עולה סדר יום חברתי ופוליטי שאף אחד לא מנצח עליו, אבל מאחד עכשיו את העם הישראלי. המוטיבים היו יכולים להיות התחלה של מצע של מפלגה שצומחת מלמטה למעלה.
האמת היא שמניתוח המוטיבים החוזרים בשלטים עולה סדר יום חברתי ופוליטי שאף אחד לא מנצח עליו, אבל מאחד עכשיו את העם הישראלי. המוטיבים היו יכולים להיות התחלה של מצע של מפלגה שצומחת מלמטה למעלה
להלן המוטיבים העיקריים שזיהיתי מהתבוננות ותיעוד בין 35 אלף המפגינים בבלפור בשבת האחרונה. אלו מוטיבים שחזרו על עצמם בתדירות גבוהה אך תוך ביטוי אישי:
תקווה
הצטרפות הצעירים למחאה הביאה שיח מאוד שונה מזה שהיה מוכר מהפגנות בכיכר גורן או מחאת היחידים, שהתמקדו בשחיתות שלטונית. מדובר ב"ילדי נובמבר 95'", צעירות וצעירים שנולדו והתבגרו בשנים שאחרי רצח רבין, בצל אותו אירוע טראומטי. הם נולדו למציאות חברתית ופוליטית שבה לא מדברים בכלל על העתיד במונחים של תקווה.
שלט "דור שלם דורש עתיד" מהדהד את הסיסמה של תנועת "דור שלום" שקמה בעקבות רצח רבין, ובו זמנית מזכיר גם את המחאה החברתית של 2011. המציאות הפוליטית שילדי נובמבר 95' מכירים היא של שיח מקוטב, פילוג חברתי ועיסוק אובססיבי באיומים מבחוץ ומבפנים. זה בעצם לא כל כך מפתיע שהם מבקשים וחולמים על משהו שפעם היה לנו (ילדי חורף 73, נולדנו לשלום) ונעדר מחייהם – תקווה לעתיד בטחוני וכלכלי טוב יותר שבא לידי ביטוי בשיח ובעשייה הפוליטית.
אהבה
בהמשך למוטיב התקווה, הצעירים וצעירות מציפים את בלפור בשלטים שעוסקים באהבה. "תנו לאהבה לחדור", "רק האהבה תנצח", "מהפכה של אהבה" ו"אהבת חינם".
גם כאן אפשר לזהות כמיהה עמוקה של "ילדי נובמבר 95" למשהו שונה לגמרי מהמציאות הפוליטית שהם מכירים. מציאות שהמנוע שלה הוא שנאה.
נראה שצעירות וצעירים מגיעים לבלפור עם שלטים על אהבה כי הם מבקשים להחזיר אנושיות ואמפתיה לתקשורת שלנו בחברה הישראלית.
שלט צנוע ועליו "הקם לאהבך השכם לאהבו" מקבל משמעות עוצרת נשימה כאשר אנחנו מבינים למי השלט הזה פונה: לאלו שמכנים את המחאה של המפגינה וחבריה הצעירים "וודסטוק של שנאה", ומשמרים את כוחם ומעמדם תוך ליבוי איבה.
מי אתה שתקרא לי אנרכיסט
מוטיב מרתק במיוחד של שלטים עוסק בכינוי הגנאי שקיבלו מפגינות ומפגינים מפי הנאשם נתניהו ושופריו – "אנרכיסטים". גברים ונשים השקיעו והכינו שלטים, ונסעו איתם על חשבונם עד לירושלים על מנת לבטא את העלבון שלהם. בשלטים כגון "מורה אנרכיסטית" בולט האבסורד שבכינוי הגנאי החלול. ה"אנרכיסטים" מחזיקים את מערכת החינוך, מערכת הבריאות, הצבא, הכלכלה. השלטים האלו משלבים עלבון, זעם עם רגש של גאווה פטריוטית חדשה. במשך שנים הנאשם נתניהו התיחס אל השקפות חברתיות ופוליטיות מנוגדות לשלו כבגידה, והפך את המילה "שמאל" לקללה.
השלטים האלו משלבים עלבון, זעם עם רגש של גאווה פטריוטית חדשה. במשך שנים הנאשם נתניהו התיחס אל השקפות חברתיות ופוליטיות מנוגדות לשלו כבגידה, והפך את המילה "שמאל" לקללה
השלטים שמתקוממים נגד הכינוי "אנרכיסטים", שהוא המשך של אותה רטוריקה של דה-לגיטימציה, לראשונה מטיחים אותה בפניו של הנאשם חזרה. יש פה אמירה גאה ובטוחה בעצמה. תקרא לי מה שבא לך, זה לא מזיז לי. אין לך סמכות לעשות לי דה-לגיטימציה.
הסתה
בהמשך, מספר שלטים עסקו בצורות שונות במכניקה של ההסתה של הנאשם נתניהו. שלטים כמו "לא משנה מה אכתוב פה ביבי יאמר שזו הסתה נגדו" מבטאים היטב, עם הומור אבל גם חומרה, את החוויה של רטוריקה חלולה שמנצלת את האזרחים עצמם והכאב שהם מבטאים, כדי לייצר חומרי תעמולת הסתה. שלט דל במיוחד במראה מצהיר כי "שלט זה מומן על ידי האיחוד האירופי, הקרן החדשה, ג'פרי אפשטיין, הגירים של הבן שלי, הקרטוניה הסמוכה" לועג לנרטיב ה"ממומנים" וגם הוא מבטא באמצעות הומור ואירוניה זעם כבוש על הניצול השקרי של האזרחים המוחים כחומר לתעמולת ההסתה נגדם.
סולידריות וכפירה בבעלות פוליטית על זהויות
עוד מוטיב מרתק הוא הכמיהה לסולידריות חברתית וכפירה בבעלות שהנאשם ושופריו לוקחים על זהויות שונות בחברה הישראלית. שלטים כמו "מזרחי עצמאי אשקלוני דמוקרטי", "תוניסאים נגד שחיתות" ו"גם לדוסיות נמאס" משחקים על הדעות הקדומות שהושרשו כאילו יש קשר הכרחי ומובן מאליו בין מזרחיות או דתיות ובין תמיכה בנתניהו.
בהמשך, שלטים כמו "לא באנו להתחיל למלחמת אחים באנו לסיים אותה" או "הפילוג – עבר, האחדות הגיעה" מבטאים כמיה עמוקה לסוף השיח המפלג.
דו-קיום יהודי ערבי
שלטים רבים עוסקים בדו-קיום יהודי ערבי, בין אם זה דרך כיתוב במקביל בעברית וערבית או תכנים כמו "צדק לאיאד". שלטים אלו כמו שלטי ה"תקווה" ו"אהבה" נישאים בידי צעירים, כאשר עבורם דו-קיום ושיוויון לכל אזרחי ישראל הוא הביטוי המובן מאליו של דמוקרטיה.
נשים
מוטיב חזק בהפגנה האחרונה היה נשים ובפרט מנהיגות נשית. שלטים שציטטו את האמירה העלובה של הנאשם נתניהו על "רמזור אדום" כתגובה לשאלה מדוע אין נשים בצוות הקורונה חזרו על עצמם, כמו גם שלטים שקוראים להנהגה נשית כחלופה כמו "נשים לשם שינוי".
כלכלה
שלטים מגוונים עוסקים בכלכלה, וביניהם בפרט בלטו שלטי "חרטא" (מאזכרים את צחי הנגבי) שמבטאים לא רק מצוקה כלכלית, אלא הניתוק של הממשלה מהמצוקה וכאב האמיתיים של ציבור במשבר כלכלי חסר תקדים.
דמוקרטיה ודיקטטורה
שלטים רבים עוסקים גם בדמוקרטיה וגם בהפך, דיקטטורה. כמה מהשלטים שהביעו פחד מדיקטטורה נישאו על ידי מפגינים ומפגינות שעלו לארץ מדיקטטורות. בשיחה של עם עולים מרומניה, אוקראינה וארגנטינה עלו זכרונות ילדות קשים מדיקטטורה, חרדה ואכזבה שישראל נמצאת לתפיסתם על סף דיקטטורה בגלל ההתנהלות של הנאשם נתניהו.
שחיתות
אם בעבר בלטו השלטים שעניינים שחיתות, בין אם זה כתבי האישום או פרשת הצוללות עם הצעירים הצטרפו אליהם שלטים שמתמקדים גם בתרבות השחיתות של מפלגת הליכוד. שלטים כמו "ליכוד מושחת" או ומשחקים שונים על 3 ה-"כ" של מיקי זהר מסמנים שהמפגינים ומפגינות הצעירים מבקשים להטיל אחריות על השחיתות השלטונית על התרבות של מפלגת הליכוד כולה.
ביבי הביתה
לצד אמירות ערכיות יש שלטים שפונים ישירות לנתניהו בדרישה להתפטר או לצאת לנבצרות. שלטים כמו "שלח נא את עמי" או "צא דיבוק צא" מבטאים רצון עז לשחרור ממערכת יחסים לא מאוזנת שהפכה אזרחים לעבדים ואת החברה לאחוזת דיבוק.
יש שלטים שפונים ישירות לנתניהו בדרישה להתפטר או לצאת לנבצרות. "שלח נא את עמי" או "צא דיבוק צא" מבטאים רצון עז לשחרור ממערכת יחסים לא מאוזנת שהפכה אזרחים לעבדים ואת החברה לאחוזת דיבוק
מאחורי שלטים כאלה, למרות שהם לכאורה יותר זועמים מהשלטים שמבקשים סולדריות, יש את אותה משאלה לשוב למצב שהיה ואבד. מעניין במיוחד לשים לב גם שכמו לא מעט שלטים שעוסקים בשחיתות, הם שואבים מעולם דימויים יהודי מסורתי. הסנטימנט הוא לא מהפכני, אלא של שיבה למקורות.
בשלטים שהמפגינות והמפגינים מכינים ונושאים, אפשר לקרוא את החלומות, הרגשות והערכים שבלב המחאה. ניתוח המוטיבים מגלה שהמחאה מונעת גם מזעם אבל גם מתקווה לעתיד טוב יותר, ושלמרות שיש גם שלטים שעוסקים בנאשם עצמו, רובם בעצם לא כל כך טרודים בו אלא בעיצוב קולקטיבי של חברה שיוויונית, סולידרית, הגונה, מכבדת ואוהבת אדם, חופשית וצודקת.
ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תודה על סקירה נממצה והממוקדת ועל הניתוח הבהיר. אני מבקשת להוסיף עוד מסר אחד שמצאתי במחאה, שאמנם עוד לא נוכח במאסות גדולות, אבל הוא שם באופנים רבים – הכמיהה לשלום. ברור לי שכפעילת שלום העיניים שלי מחפשות שלטים בהקשר הזה ולשמחתי אני מוצאת שלטים שמבטאים את השאיפה לשלום בדרכים יצירתיות ומרגשות. להבנתי, הכול קשור להכול – הסכסוך הוא הפיל הגדול שבחדר והוא הסיבה להרבה מאד חולאים שהמחאה הזאת יוצאת נגדם. במחאה 2011, העלימו את
הסכסוך ויש אומרים שזו אחת
הסיבות לכך שהנושא נשכח מהשיח הציבורי והמדיני לאורך שנים רבות.
אני שמחה לראות שהפעם הוא כאן, לעיתים בשקט ובצנעה, כי כשאין תקווה מפחדים אפילו לחלום, אבל הוא פה, מבעבע ומחכה לפרוץ החוצה. אני חושבת שבהקשר הזה יש תפקיד חשוב למי שלא איבד את התקווה להנכיח את השלום ובמיוחד לנו, המבוגרים יותר, שראינו שזה אפשרי ויודעים שבאמת יכול להיות
פה אחרת! זו האחריות שלנו להחזיר את החלום למרכז הבמה!
ד"ר יעל אדמי פעילת שלום וותיקה (מידי) וממקימות נשים עושות שלום.