המחאה נגד הנאשם בנימין נתניהו היא מחאה עממית בלי מנהיג. אין מקום שהעממיות הזו באה לידי ביטוי טוב יותר מאשר בפרץ היצירתיות והביטוי האישי בשלטים שמייצרים בעצמם המפגינות והמפגינים. השלטים נישאים בגאווה במעל 260 גשרים וצמתים מדרום עד צפון, בקיסריה, תל אביב, ויותר מכל – מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים.
בתוך קרנבל המחאה התוסס, בין מקצבים מרהיבים ספונטניים שמתהווים במשך שעות מתופים, סירים ומחבתות, מחיאות כפיים, משרוקיות וקריאות לדמוקרטיה, קשה להבחין שיש בשלטים מוטיבים.
ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.
הכותרות הראשיות עכשיו
בדיון הנוכחי לגבי המלחמה בעזה קיימות שתי הגדרות שמושמעות תדיר, ויש ויכוח האם נכון להשתמש בהן בנוגע למעשי צה"ל ברצועה. הראשונה היא "רצח עם" והשנייה היא "טיהור אתני".
"טיהור אתני" פירושו פעולה של ניקוי שטח גאוגרפי מנוכחותה של אוכלוסייה מרקע מסוים על-ידי גירוש אנשיה, מתוך כוונה שלא לאפשר עוד חזרתם למקום. לעומת זאת, "רצח עם" הוא ניסיון לנקות אזור מאוכלוסייה לא רצויה באמצעות הרג בניה. ההבדל בין שתי הפעולות האלה הוא מהותי, על אף ששתיהן נחשבות פשעי מלחמה ומנוגדות לדין הבינלאומי.
חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר ומרצה באוניברסיטת ורשה, ובעבר חוקר באוניברסיטת בזל.
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
כשההרגשה הכללית פה במדינה היא של לחץ וחרדה – בין אם כאלה שהילדים שלנו חווים או שאנחנו ההורים משרים עליהם שלא במתכוון – טיפול וייעוץ מקצועי הם עניין חשוב. אבל איך נדע שהילד שלנו בידיים המקצועיות הנכונות?
* * *
הנוער שלנו לא הספיק להתאושש מהקורונה והנה פרצה מלחמת חרבות ברזל, מלחמה אינטנסיבית שהפכה לשגרת החיים שלנו כבר מעל לשנה. כשמדובר בילדים ונוער, אפשר רק לדמיין את עוצמת הסערה שהם חווים. קל וחומר כשמדובר בהורים; מעבר לתסכול, לפחד מפני העתיד ולחרדות, אפשר להניח שקיימת בהם גם תחושה קשה של אשמה וחוסר אונים.
זוהר גורן אהרון הוא עו"ס קליני, פסיכותרפיסט, קב"ן במילואים ומומחה לטיפול בטראומה. מנהל ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה רב תחומית". http://www.otsmot-psy.co.il/
למקרה שפיספסת
הפוסטים הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
-
11
עולם הרפואה הצליח לשנות את אופי מחלת האיידס, שנתפסה כגזר דין מוות, לכזו שניתן לנהל כמו כל מחלה כרונית אחרת. לא פחות משמעותי הוא השינוי התודעתי – הפחדים, הסטיגמות והבידוד החברתי פינו את מקומם למודעות, אמפתיה ויכולת לקבל את המחלה כחלק מהחיים המודרניים.
* * *
בימים אלו שבהם אנו מציינים את יום האיידס העולמי, שחל החודש, אני זוכרת היטב את תחושות הפחד המצמית שנגיף האיידס עורר במהלך שנות ה-80. כמחלה שנחשבה לבעלת יחסי הציבור הגרועים בעולם – אנשים חששו מהדבקה, השמועות והמיתוסים חגגו והסטיגמות כלפי אוכלוסיות ספציפיות עבדו שעות נוספות.
דר' מרינה צדקין תמיר היא פרמקולוגית קלינית ומומחית לזיהומים בחוג לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן.
תגובות אחרונות
כתום זה השחור הישן
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ואתה חושב שלאנשים החלולים האלה המתקראים אמריקנים כל זה אכפת? בדיוק כמו הביביסטים, רק הבטחות ריקות (make america great again), והכהניסטים (משילות) מעניין. הנה, תראו איזה יופי הצלחנו, ולא הצלחנו בגלל ה deep state . יש כאן פרדוקס? רק סמולנים רואים פה פרדוקס ולא מבינים שזו האמת. אין על ביבי. וטראמפ. ובן גביר. הם הצילו ויצילו אותנו.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תודה על סקירה נממצה והממוקדת ועל הניתוח הבהיר. אני מבקשת להוסיף עוד מסר אחד שמצאתי במחאה, שאמנם עוד לא נוכח במאסות גדולות, אבל הוא שם באופנים רבים – הכמיהה לשלום. ברור לי שכפעילת שלום העיניים שלי מחפשות שלטים בהקשר הזה ולשמחתי אני מוצאת שלטים שמבטאים את השאיפה לשלום בדרכים יצירתיות ומרגשות. להבנתי, הכול קשור להכול – הסכסוך הוא הפיל הגדול שבחדר והוא הסיבה להרבה מאד חולאים שהמחאה הזאת יוצאת נגדם. במחאה 2011, העלימו את
הסכסוך ויש אומרים שזו אחת
הסיבות לכך שהנושא נשכח מהשיח הציבורי והמדיני לאורך שנים רבות.
אני שמחה לראות שהפעם הוא כאן, לעיתים בשקט ובצנעה, כי כשאין תקווה מפחדים אפילו לחלום, אבל הוא פה, מבעבע ומחכה לפרוץ החוצה. אני חושבת שבהקשר הזה יש תפקיד חשוב למי שלא איבד את התקווה להנכיח את השלום ובמיוחד לנו, המבוגרים יותר, שראינו שזה אפשרי ויודעים שבאמת יכול להיות
פה אחרת! זו האחריות שלנו להחזיר את החלום למרכז הבמה!
ד"ר יעל אדמי פעילת שלום וותיקה (מידי) וממקימות נשים עושות שלום.