בימים כתיקונם, הייתה המחלוקת סביב התקציב הדו-שנתי נסובה בין ניאו-ליברלים המחויבים למדיניות צנע של צמצום תקציבים ציבוריים, והמודעים לכך שפיקוח דמוקרטי יקשה על נקיטת קו זה – לבין אלה החושבים שתפקיד הכלכלה לשרת את החברה, גם באמצעות הרחבה תקציבית. התקציב הדו-שנתי, כדאי להזכיר, היה יוזמה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ. בשנת 2010, הסביר נתניהו כי:

"הממשלה החליטה היום להמשיך עם ההצלחה הגדולה שהייתה לנו בתקציב הדו שנתי הראשון בתולדות ישראל בשנים 2009-2010. התקציב הדו שנתי הבא, לשנים 2011-2012 יאפשר לממשלה להמשיך את פיתוח המדינה, הכבישים, הרכבות, החינוך, להיאבק באלימות, להגביר את הביטחון האישי ויאפשר לכל אחד ממשרדי הממשלה לתכנן לטווח ארוך ולהתמקד בביצוע סדרי העדיפויות שלו. מדינת ישראל פורצת דרך בעניין הזה ואני מאמין שנראה יותר ויותר מדינות הולכות בעקבותינו".

לפני ארבע שנים היה זה שוב בנימין נתניהו שהתעקש על תקציב דו שנתי, ואף היה מוכן להתנגש עם בג"צ בעניין.

התקציב הדו-שנתי, כדאי להזכיר, היה יוזמה של רה"מ נתניהו ושר האוצר שטייניץ ב-2010. לפני 4 שנים היה זה שוב נתניהו שהתעקש על תקציב דו שנתי, ואף היה מוכן להתנגש עם בג"צ בעניין. אבל אלה אינם ימים כתיקונם

אבל אלה כאמור אינם ימים כתיקונם. נתניהו וחברי מפלגתו הפכו באחת לאבירים של תקציב שנתי (או בפועל רבע שנתי). זאת תוך שהם מסבירים את ההיגיון שבו – מדובר בתקופת משבר המחייבת אמצעים ייחודיים לשנת 2020, ומצליחים (שוב) לתמרן את ראשי כחול לבן לפינה בה יש להם רק מה להפסיד.

ההבדלים הכלכליים האידיאולוגים בין (רוב) אנשי כחול לבן לבין הליכוד זניחים ואפשר לשער שללא המחלוקת הפוליטית-פרסונלית, היו שתי המפלגות מרגישות בנוח עם תקציב דו-שנתי. אבל התעקשותם של כחול-לבן על התקציב הדו-שנתי, גם אם יש בה הגיון מסוים (שכן מדובר בפועל ב-16 חודשים) איננה מוסיפה כבוד למפלגה. ההחלטה האומללה להצטרף לממשלה תחת נתניהו, האופן השלומיאלי בו ניהלו את המו"מ הקואליציוני, החובבנות הפוליטית הבלתי נתפסת, הביאו את כחול-לבן למצב בו כל האפשרויות גרועות מבחינתם.

בהתעקשות על קיום ההסכם הקואליציוני כלשונו והליכה לבחירות תצטייר המפלגה כמי שהפרה הבטחת בחירות והצטרפה לממשלת נתניהו כדי להילחם באיום מגפת הקורונה, אבל פירקה את הממשלה בגלל סירוב לאפשר תקציב שיאפשר את המאבק. כניעה לנתניהו ואישור תקציב שנתי יבהירו מה שידעו כולם, חוץ מגנץ ואשכנזי: שנתניהו לא מתכוון לקיים את הרוטציה, ותהיה עוד הוכחה לחובבנותם הפוליטית. ולבסוף, אם יגיעו לאיזושהי פשרה מוזרה שתציל את כבודם, הם עדיין יוצגו – בצדק – על ידי הליכוד כמי שהיקשו על קידום צעדים כלכליים שיתנו מענה למצוקות הגדולות שיצרו המגיפה והמדיניות הכלכלית הכושלת של ממשלת המעבר בראשות נתניהו, ועל ידי כך יחלצו אותו פעם נוספת, כאשר האחריות על המשבר תוטל לפתחם.

אבל חשוב מכל, ההתרכזות במאבקי ההישרדות של נתניהו והעיוורון הפוליטי של יריביו, מסיחה את הדעת מהעיקר, המשבר החברתי והכלכלי העמוק והדרך להתמודד אתו. שאלת התקציב החד או הדו-שנתי אינה רק שאלה "טכנית" אלא שאלה מהותית הנוגעת לפיקוח הדמוקרטי על התקציב והשימוש בו. כך, על אף חשיבותו המכרעת, לא מתקיים דיון ציבורי על התקציב ומשמעותו. האם מדובר בתקציב שנותן פתרון למצוקות של אזרחים, או חלוקה של סכומי כסף לא מספיקים, מבלי כל קריטריון מנחה? האם תהיה מדיניות שמחזירה מפוטרים למקומות העבודה ומאפשרת שיקום של עסקים שקרסו, או שתימשך מדיניות חלוקת הפירורים? האם מדובר בתקציב שיחזק את המערכות הציבוריות – בריאות, חינוך, רווחה, תחבורה ציבורית – כדי לאפשר התמודדות טובה עם המשבר הבריאותי, אבל גם כדי לשקם אותן אחרי שנים של חנק תקציבי? האם יבינו אנשי האוצר שכעת אין מנוס מתקציב גרעוני, או שימשיכו להתעקש על מדיינות צנע הרת אסון? האם התקציב יכניס גם את בעלי ההון מ"תחת לאלונקה", בצורה של מס לעשירים, או שימשיכו לחלק להם מתנות כגון מתווה הגז בעבר, או מתווה הסיבים האופטיים כיום? כשדנים על תקציב, אלו השאלות המשמעותיות, ולא הוויכוח העקר בין נתניהו וגנץ.

התעקשות כחול-לבן על התקציב הדו-שנתי, איננה מוסיפה להם כבוד. ההחלטה האומללה להצטרף לממשלה תחת נתניהו, השלומיאליות בה ניהלו את המו"מ הקואליציוני, החובבנות הפוליטית, הביאו אותם למצב בו כל האפשרויות גרועות מבחינתם

העמדת השיקול המקצועי, העומד לכאורה לטובת תקציב דו-שנתי, מול פוליטיקה צינית של מאבקי כוח, עלולה להשכיח שאת הקשר בין פוליטיקה וכלכלה לא ניתן לנתק. הכלכלה היא תמיד פוליטית, כי עוסקת בחלוקת משאבים, בקביעת סדרי עדיפויות. התקציב הוא תמיד פוליטי, כי הוא מבטא הלכה למעשה את מדיניות הממשלה. באופן פרדוקסלי הוויכוחים הפרסונליים סביב התקציב, הפוליטיקה הקטנה והקטנונית של נתניהו וגנץ, מעמיקים את הדה-פוליטיזציה של ההחלטות הכלכליות ומבטלים את הדיון הציבורי המתחייב בהכרעות חשובות בעת משבר. אלפי האנשים היוצאים לרחובות בשבועות האחרונים מבקשים לא רק להחליף את נתניהו אלא גם סדר יום כלכלי אחר, וחלופה למדיניות הכלכלית הכושלת של הממשלה. חלופה ראויה נדרשת להרבה יותר מתקציב דו-שנתי.

פרופ' דני פילק מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. הוא חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע

מחקר בינלאומי ענק מוכיח כי אם לא נצליח לחבר את כלל הקבוצות בחברה הישראלית – לא נבלום את מגפת הקורונה.

החברה הישראלית ניצבת בימים אלה מסוגרת, משוסעת ומפולגת בפני משבר משולב חסר תקדים – בריאותי, כלכלי, פוליטי וחברתי. תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים אותנו שאחד ממנגנוני החוסן (או הכשל) החשובים ביותר להתמודדות אישית וחברתית עם האתגר הזה, טמון בזהות הקבוצתית של בני האדם. לא זו בלבד, אלא שגם הפעולות האישיות הבסיסיות הנדרשות כדי לבלום את המגפה ולקצר את הסגר – הקפדה על ריחוק פיזי, היגיינה וחבישת מסיכות – נטועות בדיוק בהקשר זה של תחושת שייכות לקולקטיב.

תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים שאחד ממנגנוני החוסן (או הכשל) החשובים ביותר להתמודדות אישית וחברתית עם האתגר חסר התקדים הזה – טמון בזהות הקבוצתית של בני האדם

בשבועות האחרונים בוצע מחקר בינלאומי משווה, הגדול מסוגו, שבו מעל 100 חוקרים מכל העולם (כולל הח"מ מהאוניברסיטה העברית) בחנו בקרב עשרות אלפי אזרחים מ־67 מדינות, ובהם יותר מ־1200 אזרחים ישראלים, מה ישפיע יותר מכול על נכונותם לציית להנחיות.

המחקר מצא שהגורם הראשון במעלה שמניע אנשים לציית להנחיות המרחק וההיגיינה הוא מידת ההזדהות הקבוצתית-לאומית שלהם, כלומר המידה שבה הם חשים מחוברים לקבוצת הלאום שלהם, ומגדירים אותה כמרכזית בזהותם. ככל שהחיבור לקבוצה חזק יותר, אנשים מצייתים יותר להנחיות שמטרתן בלימת המגפה – זאת מעל ומעבר להשפעת גורמים אחרים כמו מצב כלכלי, אידיאולוגיה או דתיות. הממצא המרתק הזה הוא בשורה רעה לחברה הישראלית המשוסעת, שבה יש קבוצות ואזרחים רבים שאינם חשים חלק מהקולקטיב, ואף מודרים על ידי המדינה ונציגיה. מכאן שאם לא נצליח להגביר את תחושת השייכות של כלל האזרחים לקולקטיב האזרחי – ובמיוחד של הערבים והחרדים – לא נצליח לבלום את המגפה.

מצבי משבר יכולים להוביל להידרדרות, אבל גם מהווים הזדמנות ייחודית לשיפור היחסים בין קבוצות בחברות שסועות. מצד אחד, המשבר הבריאותי הנוכחי הוא הזדמנות אדירה לחברות שמורכבות מתת-קבוצות שיש ביניהן קונפליקט ועוינות, כמו בישראל. מול האויב המשותף, נוצרת הזדמנות ייחודית לגבש זהות-על משותפת עם מטרת-על משותפת – בלימת הנגיף – שכן בסיטואציה ייחודית כמו זו בולטת התלות ההדדית בין הקבוצות. תלות הדדית כזו נוכח מטרה משותפת נושאת בחובה פוטנציאל להעמקת החיבור, לריכוך המתחים וליצירת יחסים סובלניים ומכבדים יותר בין הקבוצות בחברה.

ככל שהחיבור לקבוצה חזק יותר, אנשים מצייתים יותר להנחיות לבלימת המגפה – בשורה רעה לחברה הישראלית המשוסעת, שרבים מאזרחיה אינם חשים חלק מהקולקטיב ואף מודרים ע"י המדינה ונציגיה

מצד שני, איום מוחשי כל כך על החיים והבריאות, המלווה בפגיעה כלכלית קשה, מוביל בני אדם באופן טבעי להתכנסות ולהתלכדות בתוך קבוצת הזהות המצומצמת שלהם. במצבי משבר ואיום גם מתעצמים הסטריאוטיפים והדעות קדומות כלפי קבוצות מיעוט ורווחת הנטייה לחפש אשמים, ותמיד הם יימצאו בקבוצת ה"חוץ". כך גם בישראל: מאשימים את החרדים בגלל הישיבות, את הערבים בגלל החתונות, את החילונים והשמאלנים בגלל ההפגנות, את הימנים כי בחרו בממשלה כושלת, וכן הלאה – אלה תמיד "האחרים" שאשמים במשבר ואחראים לפגיעה ביכולתה של החברה להתמודד איתו.

בישראל, אם כך, הפוטנציאל לשיפור היחסים לא התממש, ואנו רואים תהליך מדאיג של התכנסות הקבוצות לתוך עצמן והתחזקות של הקולות המאשימים קבוצות אחרות באחריות להחרפת המגפה ולהחזרת הסגר. העוינות בין הקבוצות רק גדלה, ומחלישה כל תהליך של גיבוש זהות קבוצתית משותפת מול הנגיף. זה תהליך הרסני, שמפורר את החברה ופוגע קשות ביכולתנו לבלום את המגפה.

למנהיגות ולשיח הציבורי יש תפקיד עצום בהנעת תהליכים בין-קבוצתיים בעת משבר, והם יכולים להוביל לעבר החרפת היחסים או לעבר לכידות וסולידריות. ואכן, התהליך השלילי שמתרחש בישראל לא קורה בחלל ריק, והממשלה והעומד בראשה תרמו לו תרומה מכרעת. אחרי שנים של הסתה נגד ציבורים שונים והאשמתם במיני האשמות שקריות, החברה הישראלית עומדת מפולגת מול משבר שמחייב המתמודדות משותפת.

גם בעיצומו של המשבר, ראש הממשלה וחלק משריו מטיחים בציבורים שונים האשמות שונות, חלקן שקריות, לגבי התנהלותם שמובילה להפצת הנגיף ותוקפים את המשטרה ואת הפקידים שעובדים מסביב לשעון כדי לטפל במשבר הבריאותי והכלכלי. במקום מנהיגות שתנסה לקדם חיבור ותחושת שייכות של כלל האזרחים, הממשלה הנוכחית מניעה שיח מסוכן של פילוג ושיסוי, ובכך תורמת באופן ישיר לפגיעה בהקפדה על ההנחיות ולהשתוללות המגפה.

כך גם בישראל: מאשימים חרדים בגלל הישיבות, ערבים בגלל החתונות, חילונים ושמאלנים בגלל ההפגנות, את הימנים כי בחרו בממשלה כושלת. אלה תמיד "האחרים" שאשמים במשבר

כיוון שהממשלה נוהגת בחוסר אחריות משווע כזה, האחריות לעשות אחרת מוטלת על כולנו. החברה הישראלית נמצאת ברגע היסטורי בהקשר של היחסים בין הקבוצות השונות בה. מתוך ממצאי המחקר שהצגנו עולה כי אנו נמצאים בסיטואציה ייחודית שבה חיבור של כלל הקבוצות בחברה אינו רק צורך חברתי או כלכלי, אלא שהוא הדרך היחידה להתגבר על המשבר הבריאותי העצום.

זו קריאה למנהיגים ברמה הארצית והמקומית, לעיתונאים, למעצבי דעת קהל, למנהלים בכירים במשק ועוד: לכולנו יש אחריות עמוקה לתת לכלל הקבוצות תחושת שייכות – ובייחוד לערבים ולחרדים. עלינו להפסיק להאשים קבוצות אחרות בחברה, להדגיש שיש כאן מאבק משותף, להזכיר שוב ושוב שיש תלות הדדית בין כולנו ושרק ביחד נצליח – ולגבות זאת במעשים שיגברו על קולות ההסתה והפירוד שמגיעים מהממשלה, כדי להוביל את החברה בישראל לבלימת המגפה ולתחילתו של ריפוי חברתי.

עירן הלפרין הוא הוא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ייסד ומוביל את המעבדה לחקר סכסוכים בין קבוצות ויישובם באוניברסיטה העברית בירושלים. ייסד את מרכז אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי ומשמש כיו"ר השותף והפסיכולוג החברתי הבכיר בארגון. שימש כדיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

רון גרליץ הוא מנכ"ל אקורד – פסיכולגיה חברתית לשינוי חברתי. היה מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, ארגון יהודי-ערבי לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. רון הוא מומחה בתחום מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים ומערכת היחסים שבין האזרחים היהודים והערבים בישראל. בעל תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדיניות ציבורית, שניהם מהאוניברסיטה העברית ובהצטיינות.

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כמין פתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל, אבל האמת היא שהיא חלק אינטגרלי מהשלום, וכאשר מבינים את מהותו של המהלך כולו, מבינים למה.

ארצות הברית החליטה לצאת מן המזרח התיכון. זה עומד בבסיס ההסכם בין ישראל לאמירויות. המאמץ האמריקני לצרף גם את סעודיה יוכל לבוא לידי סיום רק אחרי שתוכרע שאלת ירושת הכתר בין מוחמד בן סלמאן לבין הנסיכים. ואלו, מצידם, מתנגדים לעצם הרעיון שבן יירש את אביו במקום לנהוג על פי המסורת הבדווית לפיה השבט מכריע ולא עקרון הירושה.

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כפיתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל. אבל האמת שהיא חלק אינטגרלי ממנו. כשמבינים את מהות המהלך כולו, מבינים למה

השאלה שנשאלת בארצות הברית היא מי ימלא את החלל הריק שארצות הברית תשאיר אחריה: האם איראן, כמו שחוגים חזקים ב-CIA סבורים, או ברית הסונים עם ישראל, כפי שהבית הלבן תחת טראמפ סבור.

המפלגה הדמוקרטית, כפי שראינו בימי אובמה, הולכת בעקבות בכירים ב-CIA וההערכה שאיראן היא בעלת הברית העדיפה. האסכולה הזאת התגבשה כאשר בכירי ה-CIA שפעלו באפגניסטן ראו במו עיניהם כיצד מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון חסרת תועלת, ועד כמה איראן, כשכנה חזקה, חשובה לארצות הברית כדי לייצב את המצב באפגניסטן.

בעיראק הדברים היו ברורים יותר – בעלת הברית העיקרית של ארצות הברית לעשיית סדר כלשהו בעיראק השסועה הייתה איראן, והפוליטיקאים הפרו-איראנים היו גם המקורבים ביותר לארצות הברית.

הבעיה, כמובן, היא שאיראן היא לא הפתרון אלא הבעיה, והכסף שקיבלה מאובמה הושקע לא בהגברת היציבות האזורית, אלא בטיפוח הטרור. גם יחסיה המיוחדים עם סין ועם רוסיה יקנו לארצות הברית מעמד שלישי בחשיבותו, וזאת תהיה הזדמנות לאיראן לנצל את החלל הריק שייווצר עם נטישת ארצות הברית את ידידיה, כדי להכניס את סין.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, על פי דוקטרינת אובמה.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, עפ"י דוקטרינת אובמה

לפיכך, טראמפ כבר מקים את המערכת הערבית-ישראלית שתשמש ככוח שיבלום את סין, דרך איראן, מלחדור למזרח התיכון, ופירוש הדבר חידוש המלחמה הערבית-פרסית שהתחוללה בימי סדאם חוסיין, וחידוש המלחמה על חבל אחוואז, שהוא החבל הערבי של איראן, שבו מרוכז עושר הנפט של איראן.

המהלך הזה יתאפשר רק אחרי שסעודיה תצטרף למהלך, ורק אחרי שמשפחת המלוכה תתאחד מאחורי בן סלמאן.

עסקת הנשק לאמירויות היא חלק אינטגרלי מן השלום כמהלך אזורי כולל של הקמת נאטו אזורי הכולל את ישראל ומדינות ערב.

הבעיה עם הסכמת ישראל לעסקה איננה בעצם העסקה, אלא בנסיבות שבהם ראש הממשלה הסתיר את העסקה מגורמי הבטחון בישראל. אבל זאת כבר שאלה אחרת.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.