אני בור ועם הארץ בכל הקשור להתנהגות נגיף הקורונה ושיטות ההדבקה שלו. אין לי מושג רפואי בענייני חיסונים, קטיעת שרשרת הדבקה, מסיכות כאלה או אחרות, שמירת מרחק והתעטשות למרפק. אין לי מושג ירוק אם הוראות משרד הבריאות וקבינט הקורונה הן תכנית רצינית מקצועית או חלטורה כדי לצאת ידי חובה בהתמודדות עם הלחץ הציבורי, הכלכלי והרפואי. דבר אחד ברור לי – ישראל וישראלים לא יכולים להתמודד עם הנגיף.

אני בור ועם הארץ באשר להתנהגות נגיף הקורונה ושיטות הדבקתו. אין לי מושג רפואי בענייני חיסונים והתעטשות למרפק. דבר אחד ברור לי – ישראל וישראלים לא יכולים להתמודד עם הנגיף

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ישראל תצטרך להמתין עד שחיסונים יוזרקו לכל אזרחיה ורק אז אולי תוכל לצאת מהקטסטרופה.

הסיבה היא בכלל לא בריאותית.
היא תרבותית.
היא עניין של אופי ובעיקר עניין של משמעת.
כדי להתמודד עם נגיף כל כך מסתורי, מדבק ומסוכן, שאין לו גבולות והוא עובר מפה לפה או מאף לאף, נדרשת משמעת ציבורית.

נדרשת משמעת ניהולית של מקבלי ההחלטות במשרד הבריאות ובממשלה.
נדרש תכנון יסודי, קפדני ומקצועי, על בסיס עובדות ומחקר ונדרש כבוד למקצוענות ומילוי הוראות מדוייקות על פי דרישתם של אנשי המקצוע.

הרפואה הישראלית נחשבת לאחת הטובות בעולם, אבל שירותי הרפואה שלנו קורסים. לא בגלל רמת הידע של הרופאים המנתחים או החוקרים, אלא בגלל רמת הטיפול של הממשלה בתקציבים, בכמות המיטות, בשכר אנשי הצוות, בהרעבת מערכת הבריאות במשך שנים ובגרימה מכוונת לגסיסתה על חשבון מה שמעניין את השרים שלנו לפני הדאגה לחיים – רווחים כספיים.

בתרבות הישראלית, 'משמעת' היא מילה עם גוון שלילי. היא לא תנאי הכרחי לקיום החיים. התרבות הישראלית לא מעודדת עומק ויסודיות. אלה נתפסים אצלנו בטעות כבירוקרטיה מיותרת, או מרובעות, ומשמעת נחשבת לדרישה משפילה, לציות של פראיירים. שום ישראלי לא מוכן להיות פראייר, גם במחיר חיי הקרובים לו ביותר.

כך נראים הכבישים עם נהגים חסרי אחריות, ותאונות שבהן פשוט לא מקיימים את חוקי התנועה האלמנטריים. כך נראים אתרי הבנייה עם מעט פקחים, הרבה קומבינות וכיסויי תחת שתוצאתם תאונות יומיומיות. כך נראה למעשה כל השירות הציבורי – בעיריות ובמשרדי הממשלה. חאפלאפ. חאפריות.

נדרשת משמעת ניהולית של מקבלי ההחלטות במשרד הבריאות ובממשלה. נדרש תכנון יסודי, קפדני ומקצועי, על בסיס עובדות ומחקר, ונדרש כבוד למקצוענות ומילוי הוראות מדוייקות על פי דרישת אנשי המקצוע

מינוי של עסקנים פוליטיים ולא אנשי מקצוע, הזרמת כספים למשגיחי כשרות ולא לפקחי בנייה. משטרה שלא חוקרת עבירות בנייה, הסתה, מחדלים של ניהול פושע, אלא עסוקה במילוי הוראות פוליטיות לצרכים פוליטיים. משטרה שמתעמרת במפגינים בהנחייה פוליטית, במקום לנהל דו שיח ולהגן על הסדר וזכות ההפגנה, ולהקצות כוחות למה שחשוב באמת כדי להגן על חיינו. משטרה לא ממושמעת.

לישראלים אין תרבות של כבוד לתכנון ומקצוענות. הישראלים מקדשים את החלטורה ואת האלתור. מתגאים בזה. יצחק רבין הגדיר זאת פעם בנאום ה"יהיה בסדר" במכללה לביטחון לאומי. שום דבר לא יהיה בסדר כשמישהו אומר "יהיה בסדר".

מאחורי האלתור מתחבאים ברדק, רשלנות ותקלות, אי מוכנות, עיגול פינה, אי מילוי הוראה, ואסון צפוי מראש. באלתור מקבלים רק מענה חלקי, לא מספק או כושל, ובעצם רק מעט מהמצבים המתרחשים בחיינו הם בלתי צפויים. רוב רובם של חיינו ניתנים לתכנון מדוקדק. אבל ישראל וישראלים מעדיפים לשלם את המחיר במקום להקפיד על משמעת, כללים, נהלים, זהירות ואחריות.

כך מצא נגיף הקורונה בסיס נהדר להתפתחותו, וקצב ההדבקה הישראלי שובר שיאים עולמיים.

ולא שאין בישראל איים של מצויינות. יש. במכוני המחקר, בחיל האוויר, ביחידות המיוחדות בצה"ל, בחדרי הניתוח, באוניברסיטאות בחברות ההייטק, יש מצויינות כי היא הכרח להצלחה.

אי אפשר להמריא עם תקלה קטנה בבטן מטוס קרב. אי אפשר להציל חולה בניתוח לב מסובך אם הרופא הוא עסקן פוליטי. אי אפשר .

אבל בישראל אפשר למנות עסקן פוליטי לשר בתחום רגיש ללא כישורים, רק בשל נאמנותו לראש המערכת – ראש הממשלה. בישראל אפשר למנות לשרה מי שלא הציגה שום קבלות על כישוריה ושום מעשה המצדיק את אמון הציבור ביכולותיה, אבל יש לה קשרים ואמון של מי שממנה אותה.

בישראל ממשלות לא לומדות מטעויות, הן תמיד חוזרות על טעויות. תמיד דואגות לשרידותן ולעזאזל הציבור, בריאותו וחייו.

לישראלים אין תרבות של כבוד לתכנון ומקצוענות. הישראלים מקדשים את החלטורה ואת האלתור. מתגאים בזה. יצחק רבין הגדיר זאת פעם בנאום ה"יהיה בסדר" שלו: שום דבר לא יהיה בסדר כשמישהו אומר "יהיה בסדר"

בישראל שרים מעדיפים להיות נאמנים למי שמינה אותם, גם בעת משבר לאומי, בריאותי, כלכלי או ביטחוני – ולא לעמוד על דרישה למקצועיות, לעובדות, לניהול תקין, מסודר ומתוכנן. איש מהם לא ידפוק על השולחן ולא יסכן את עכוזו כדי לגרום לממשלה להתנהל אחרת.

אבל החיים הרבה יותר מורכבים ומסובכים מהאופי הישראלי ומאופיים של מנהיגי המדינה. אי אפשר לייצר ברשלנות תרופות או תכנית ליציאה ממגיפת הקורונה. אי אפשר להתכונן למלחמה ברשלנות פושעת מקצועית ומנהלית. אי אפשר לנהל מדינה בלי משמעת ציבורית ושלטונית, אחרת התוצאות קטלניות.
לכן ישראל וישראלים לא יוכלו להבריא מנגיף הקורונה. הוא רק דגם זעיר, סמל של מציאות חיינו בכל התחומים האחרים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.