שני רגעים במהלך היום הארוך והלוהט הזה העמידו במבחן אמיתי את בני מעיי. הראשון היה כשהבנתי על מה אנחנו דורכים. על הרכס שמעלינו נראו השכונות האחרונות של ירושלים, וכאן למטה, באפיק, נחל קדרון התחיל לעשות את דרכו במורד לעבר ים המלח. גדת הנחל הייתה משובצת בשרידים של משהו לא ברור, פה ושם ניתן היה להבחין בקווצות צמר. ואז נפל האסימון: מדובר במרבד של פגרים. כבשים שנשחטו ושאריותיהן הושלכו לכאן בחודש הרמדאן שהסתיים לא מכבר. הרבה לא נשאר מהפסדים, אבל מספיק בשביל לחטוף בחילה. כי באמת, בשביל מה יש נחלים בעולם אם לא כדי לשמש בית קברות לחיות?
בנקודה השנייה הבחילה נמהלה באכזבה. בתצפית מלמעלה, מכיוון הרי ירושלים, זה נראה כמו ברכה תכולה קסומה, נווה צונן בלב מדבר יהודה, ואם לדייק – בלב בקעת הורקניה הצחיחה. כשמתקרבים ופותחים את חלונות הרכב האשליה מתנפצת, ובגדול: מדובר בשרשרת של ברכות מסריחות שקולטות את זרם הביוב החום-ירוק ששט בקדרון. אפילו הגמלים שמשוטטים באזור מעקמים את האף.
מכאן, אגב, הביוב מוזרם להשקיית מטעי התמרים שהפכו את בקעת הירדן לאימפריית מג'הול בקנה מידה עולמי. זה לא בדיוק עושה חשק לאכול תמרים, אבל יש גם נחמה: בדרך הארוכה שמי הביוב עושים משורשי הדקל אל הפירות שמבשילים על צמרתו, הם אמורים לעבור סינון טבעי.
נכון לעכשיו התמונות, וגם הריחות, קשים, אבל בסך הכל אנחנו נמצאים ברגע אופטימי מאוד על קו התפר העדין שבין סביבה לפוליטיקה, כמעט מזרח תיכון חדש: מפגע הביוב הגדול ביותר בין הים לירדן עומד לפני פתרון.
בהדרכת אנשי המשרד להגנת הסביבה והגיחון (תאגיד המים של ירושלים), שמובילים את הפרויקט הזה בשיתוף פעולה הדוק עם רשות הטבע והגנים ורשות המים, דילגנו מנקודה לנקודה, מירושלים שלמעלה בואך ים המלח למטה, כדי להיווכח במו עינינו איך הפתרון קורם עור וגידים אחרי עשורים של קיפאון. אם הכל יהיה בסדר, בתוך כשנתיים וחצי הביוב של ירושלים יפסיק לזרום בערוץ נחל קדרון, לזהם את הקרקע והצמחייה ולמלא את האוויר הטוב של המדבר בצחנה.
תקציר הפרקים הקודמים: בשל תאונת שרשרת היסטורית, בתיהם של לפחות 150 אלף ירושלמים לא חוברו מעולם למערכות ביוב מודרניות. כשליש מהביוב של ירושלים – 30 אלף קוב ביום (30 מליון ליטר) שמגיעים משכונות במזרח העיר וגם מכמה שכונות במערב (כולל אזור כיכר ספרא ואגן העיר העתיקה) מוזרם ללא טיפול ובמצב גולמי לחלוטין לנחל קדרון, שיורד בפיתולים חדים עד לים המלח.
כשליש מהביוב של ירושלים מוזרם ללא טיפול ובמצב גולמי לחלוטין לנחל קדרון, שיורד בפיתולים חדים עד לים המלח
בימים מסוימים אפשר לראות את הזרם החום נשפך לחוף הצפוני, סמוך להתנחלות אבנת. במציאות אחרת, הקדרון היה יכול להיות מסלול טיול פופולרי ונכס טבע מהמעלה הראשונה; בנקודה שבה אפיק הנחל מתחתר בין קירות הקניון המראה מהפנט, שלא לדבר על המבנה המדהים של מנזר מר סבא, ששוכן כבר 1,500 שנה על מצוק תלול מעל הנחל. כגודל הרושם, כך גודל ההחמצה.
במהלך השנים נעשו אינספור ניסיונות לפתור את בעיית הביוב של ירושלים, אבל בזה אחר זה הם עלו על שרטונים פוליטיים. הפתרונות הצריכו שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני, והפלסטינים ראו בשיתוף פעולה כזה הכרה דה פקטו בכיבוש הישראלי. שוני גולדברגר, מנהל מחוז ירושלים במשרד להגנת הסביבה ומי שצבר אלפי שעות קדרון, זוכר מסרים ומכתבים בין בכירים ישראלים ופלסטינים עוד מתקופת השר להגנת הסביבה רפאל איתן. מאז כיהנה שורה ארוכה של שרים במשרד, חלקם הלכו לעולמם, אבל איש לא הצליח להביא לפריצת דרך בקידרון.
והנה, כשכבר היה נדמה שהכל אבוד, חלה תפנית מפתיעה. בצד הישראלי, יש מניית כבוד במהפך לעתירה שהגישו עמותת צלול והחברה להגנת הטבע נגד המדינה בדרישה שתטפל סוף סוף בבעיה ותשים סוף למפגע.
בצד הישראלי, יש מניית כבוד במהפך לעתירה שהגישו עמותת צלול והחברה להגנת הטבע נגד המדינה בדרישה שתטפל סוף סוף בבעיה
בית המשפט דרש מהממשלה תשובות, וגורמים במערכת מודים שהלחץ החיצוני הזה גרם להפשרת תהליכים שהיו תקועים במשך שנים. גם שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל, אמר כי העתירה יצרה לחץ שגרם למדינה לעשות מעשה.
אל טקס השקת הפרויקט, שנערך זמן קצר לפני שהשר הקודם זאב אלקין עזב את המשרד להגנת הסביבה, הוזמנו אנשי צלול וזכו לדברי תודה – מחזה לא שגרתי במערכת היחסים הטעונה שבין המגזר הממשלתי למגזר השלישי.
במקביל, גם לפלסטינים כנראה נמאס לחיות בתוך מדמנה. בדרגים המקומיים יש עניין גדול לפתור את הבעיה. אנשי המקצוע של הגיחון והמשרד להגנת הסביבה מקיימים קשר ישיר עם ראש העיירה הגדולה עובידייה (כ-15 אלף תושבים), שבתיה יושבים על המצוק מעל ערוץ הנחל וסובלים מאוד ממה שזורם בו.
בסופו של דבר, התגבשה תכנית שמורכבת מסדרת מתקנים הנדסיים שמטרתם לסנן את הביוב שמוזרם לנחל, אחר כך לאסוף אותו לתוך צינור ענק שירוץ במורד במקביל לערוץ הנחל, בשלב מסוים ייכנס למנהרה גדולה ולבסוף יעבור טיהור במתקן טיהור השפכים אוג שיצטייד לשם כך בטכנולוגיות חדישות.
לא מדובר בתכנית תאורטית: הפרויקט תוקצב בכ-800 מליון שקלים, ורוב המתקנים כבר נמצאים בשלבים מתקדמים של הקמה. במהלך סיור של כמה שעות, ראינו מאות פועלים עובדים בחום הכבד של מדבר יהודה ומתקדמים במהירות מפתיעה, כולל בכריית המנהרה שבה יונח הצינור העתידי.
במהלך סיור של כמה שעות ראינו מאות פועלים עובדים בחום הכבד של מדבר יהודה ומתקדמים במהירות מפתיעה
כל זה, בינתיים, קורה בצד הישראלי. החלק הפלסטיני בפרויקט אמור להתבטא בהקמת צינור בקטע של 6 קילומטר שעובר בשטחי A. במסגרת הדיאלוג שהתקיים בידיעת ובהסכמת הדרגים הגבוהים ביותר, הכל סוכם, גם אם לא נחתם רשמית. אלא שבפועל, בצד הפלסטיני העבודות עדיין לא החלו. אם להתנסח בעדינות, הדיבורים על סיפוח והנתק המוחלט בין הצדדים לא עזרו.
הישראלים עוקבים בדאגה, אבל חשוב לומר שהפרויקט בכל מקרה יתבצע: במקרה הרע ביותר, הביוב של ירושלים יזרום בצינור עד הכניסה לשטח הפלסטיני, שם יחזור לזרום באפיק הנחל ויוכנס בחזרה לצינור מיד עם החזרה לשטח ישראל.
זה יהיה מעוות מבחינה סביבתית, בעייתי מבחינה משפטית (כי כך ייווצר מצב שביוב ישראלי מוזרם לשטח כבוש בניגוד לחוק הבינלאומי) ומצער מאוד באופן כללי, אבל במשרד להגנת הסביבה עדיין מאמינים שההסכמות שהושגו בעמל רב וברוח טובה יקוימו לרווחת כל הצדדים.
במקרה הרע ביותר, הביוב יזרום בצינור עד הכניסה לשטח הפלסטיני, שם יחזור לזרום באפיק הנחל ויוכנס בחזרה לצינור בישראל
אם זה אכן יקרה בסופו של דבר, גם לחדשות הטריות על ההבנות החגיגיות בין ישראל לאיחוד האמירויות יהיה חלק בכך. הסיפוח התאייד לפי שעה, וזה יכול לעשות רק טוב לשיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני בכל הנוגע לקדרון.
ביום בהיר, שוני גולדברגר כבר יכול לראות חלום ותיק מתגשם: מטיילים מיטיבי לכת, ישראלים ופלסטינים, מדלגים במורד ערוץ הקניון התלול שהיה כל כך הרבה שנים תעלת ביוב ואולי, "אחרי כמה שיטפונות הגונים של גשם נקי", כדברי מנהל המחוז, "יחזור להיות פשוט טבע".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם