סיפור לשבת ״רים בנא, מנסף ושני תמרים בצד״

עטיפת אלבום של רים בנא
עטיפת אלבום של רים בנא

8 באוגוסט. 1993. כפר סורדא. כביש 60. דרך האבות.

הקשר המשמעותי הראשון שלי עם גבר היה שבור. קראו לו פאח'רי עבד אל קאדר ידעתי עליו הכל והוא עליי כלום. לא בטוח שאפשר לקרוא לזה קשר. יותר רומן של קיץ. הייתי עליו מהשנייה שהוא קם ויצא מהבית, אם אפשר לקרוא לבור שהוא התחבא בו בית. הייתי הצל שהלך אחריו לקפה "אינתיסאר". ישבתי שם כשהגיע שחור בלי סוכר עם שני תמרים בצד.

הקשר המשמעותי הראשון שלי עם גבר היה שבור. קראו לו פאח'רי עבד אל קאדר. ידעתי עליו הכל והוא עליי כלום. לא בטוח שאפשר לקרוא לזה קשר. יותר רומן של קיץ. הייתי עליו מהשנייה שהוא קם ויצא מהבית. הייתי הצל שהלך אחריו לקפה "אינתיסאר"

עצמתי איתו עיניים כשקולה של רים בנא נשפך לחלל הדחוס. התעטפתי איתו במילים שלה על אנשים שגרים איפושהו אבל בשומקום אין להם באמת בית. ושנייה אחרי הסברתי לעצמי שאת ההחלטות כבר קיבלו בשבילי ואני פה לבצע. צילמתי אותו. הקשבתי לכל השיחות.ראיתי מעבר לכתף את הפתקים הצהובים שהיה כותב בחצי עיפרון לעוס וידעתי שתכף יגיעו הילדים לקחת אותם לאן שצריך. אל רוסול אל סייאר. השליחים הקטנים. הכי גדול היה בן חמש וברור שלמרות שאני מבוגר ממנו בעשרים שנה, הוא ימות לפניי.

ואחרי הקפה, המשכתי איתו להורים. אסור היה לו ללכת לשם. זה בסיסי אבל גם מפקד בדרגתו לא יכול להגיד לא כל כך הרבה פעמים למנסף של בית עם יוגורט סמיך וים של סומאק. לאכול מהידיים של אמא ולראות את העיניים שלה מתחננות. לראות את אבא מדליק עוד סיגריה כדי להחניק הכל. לראות אותם מצמידים אותו אליהם לחזה לפני שנמוג, כי אי אפשר לדעת.

הייתי אחריו גם כשהלך בחסות החשיכה לאשתו והילדים. מוזר לראות אדם שסחב בידיים מאות קילוגרמים של חומר נפץ הולך עם שקית מלאה ממתקים. ומייד אחרי הביקור בבית החוקי, הייתי אחריו גם כשהלך ללא חוקית. שלא הייתה שלא אשתו. איש עם יותר מדי אהבה ופחות מדי זמן לפזר אותה. והוא לא ידע כלום. פאח'רי עבד אל קאדר הסתובב בכל אותם המקומות בלי לדעת שהוא כבר מת. זה עניין של זמן. יותר נכון, חתיכה אחת אחרונה שחסרה וזהו.

למרות שהסתובבתי שם שנים ארוכות, ללילות אוגוסט באיזור ג'ילזון אי אפשר להתרגל. אין אוויר. הכל חנוק ועומד. צחנה איומה. קפסולת רפש של חום איום, עשן סמיך של שריפות צמיגים וזבל וביוב שמהביל ברחובות הרוסים. אתה חושב שכדאי להפסיק לנשום ויש מצב, שאם זה היה תלוי בך, היית עושה את זה. אבל באותו לילה לא הרחתי כלום. הביפר דפק חזק. החתיכה החסרה הגיעה.

ראיתי מעבר לכתף את הפתקים הצהובים שהיה כותב בחצי עיפרון לעוס וידעתי שתכף יגיעו הילדים לקחת אותם לאן שצריך. אל רוסול אל סייאר. השליחים הקטנים. הכי גדול היה בן 5 וברור שלמרות שאני מבוגר ממנו ב-20 שנה, הוא ימות לפניי

נסענו כמו מטורפים לנקודה חשוכה לגמרי בפאתי בית אל. רבע שעה עם סייען של 504 ומפות מבריקות משמן רובים של הציר בין ג'ילזון לעטרות, הספיקה לנו להבין איפה מוטמן חומר הנפץ, הווסטים ואיפה הם פוגשים אחד את השני והופכים תוך שניות למבזק מיוחד, כותרות אדומות ועשרים וחמש לוויות לפחות.

ידעתי מה הולך לקרות עכשיו. חרא על החיים שלי. שני צוותי פשיטה יצאו להפתיע את מכיני המטענים בסדנה, זה קל. לא יורים ירייה אחת ואף אחד לא ימות. זאת פריצה קרה. זה נגמר בשניות ושעה אחרי הם עם הוגרדן קרה ב"רסטובר" בירושלים. הטינופת, עליי ועל שני הצוותים שלי או כמו שמכונת הכביסה של דובר צה"ל אהבה לכנות את זה: הרתעה.

רוני, סגן מפקד היחידה היה קצת פחות דיפלומט. כמה עידון אפשר למצוא בבנאדם שמשפחה שלו מגדלת חזירים לשחיטה ברמת הגולן? בחופשות כשהיה חסר לו דם בני אדם, הוא היה עוזר בבית. יושב על המסמר הגדול. ככה קוראים למכונה. החזירים צורחים בדרך אליה בטור. עוצרים מתחת למלבן מתכת ענק ומסמר ברזל היה יורד המהירות וחודר להם לעורף. לא היה מספיק דם לטעמו אבל בכל זאת. מוות. אה כן. והוא גם חשב הוא מצחיק:

"גלאון, אם אתה חושב שפאח'רי עבד אל קאדר מחכה לאוטובוס בגבעה הצרפתית כדי להגיע מחר למכון וויצמן עם תרופה לסרטן, אתה טועה" נבח עליי בקשר בקול מרוסק. "נריה והצוותים שלו בדרך לעטרות, קח את שלך ותעופו ואל תשכח, הוא לא באמת מת עד שאתה לא מוודא ראש עשרים סנטימטר מגוף".

אחסוך לכם את הפירוש של זה.  פאח'רי עבד אל קאדר מת מהר. הוא התחבא במספרה. ידענו איזה פתח ביוב מגיע אליה. רטובים מזיעה, שתן וחרא של פלשתינים יצאנו ממנו. קחו עשרים ושלוש שניות. זה מה שלקח לחסל את חוליית הנשר האדום. שמונה מחבלים בראשות אחמד עוואד כמיל. בשקט. משתיקי קול זה דבר נורא. אין קולות ירי לברוח אליהם. אתה רואה בעיניים שלך את החורים נפערים. חיים נפסקים. אתה עוד שומע ספר המום שלא מבין מה הרגע קרה פה, צועק ושאריות של רים בנא. כן. גם שם היא שרה. ככה נגמר הקשר הראשון המשמעותי שלי עם גבר. אמרתי לכם. שבור.

19 בפברואר. 2016. גבעתיים
כשקנינו את הדירה בגבעתיים לא עניין אותי כלום. הייתי עייף. מהילדים. מהחיפושים. מהעבודה. רציתי שלפחות זירה אחת מאלו תהיה יציבה. כלום. הכל מתנדנד ואני עייף. ואז היא מצאה.

"זה בניין בתמ"א, יהיה מוכן עוד שנתיים אבל הקבלן לחוץ. צריך כסף עכשיו ואפשר להוציא דירת גג של מאתיים מטר במחיר מצחיק. אני סוגרת איתי. אה ועוד משהו, בקומה שלנו תהיה רק עוד דירה אחת".

לא הייתי צריך יותר מזה. רציתי שקט. מהכל. על שכנים לא חשבתי. ויש שם רק דירה אחת מולנו. זה הספיק. מאחורינו. סגרה. אחרי שנתיים וקצת עברנו. עכשיו כבר הייתי יותר עייף אבל החיים התנהלו. ואז הגיע איזה בוקר יום שישי. הילדים היו בבית ספר. היא הלכה לפילאטיס. ופתאום, רים בנא. איך מסבירים שיתוק? הפסיקו לי הרגליים. ככה פתאום. ואין אוויר. רק מי ששמע את רים בנא נועצת מילים לתוך הלב, יבין. דפקתי בדלת הדירה היחידה שהייתה איתנו בקומה. פתח לי מישהו שנראה בגיל של אבא שלי ונראה האדם המתוק בעולם. אבי.

"היי אבי, מה נשמע? אנחנו השכנים ממול, באתי להגיד שלום". "בוא בוא תיכנס, שנייה אני מנמיך"

"לא לא, אל תנמיך"

"אמצע גבעתיים ואשכנזי שרוצה לשמוע רים בנא, אני כבר בגיל שיש מצב שהמציאות לא ברורה לי אבל זה באמת נס. רוצה קפה?"

"אל תזוז, אני מכין"

אמרתי ורצתי הביתה להביא את הכוסות שאני אוהב. וככה הפרעתי לאבי באמצע הבישולים. כל הילדים והנכדים באים בערב לקידוש. פעם באו כל שבוע אבל מאז שהבת הצעירה שלו מתה מסרטן, אין לו כל כך חשק אז הם באים פעם בשבועיים. שלושה סירים על האש וריח ששורף את הנשמה. ראס אל חנות. הריח הכי טוב בעולם. כל סיר עם מכסה לא מתאים, שלושתם מצולקים ממיליון ארוחות שישי.

והוא מספר לי שהוא כלום כי מי שבאמת עושה קסמים זאת אשתו. היא מכינה מנסף אגדה אבל זה מה ששירי הכי אהבה לאכול. וזה קשה להם. אז לא מכינים יותר. רים בנא. מנסף. מה עכשיו אלוהים? למה זה טוב? בא לי לעשן. אבי אומר שהפסיק אבל עם הקפה ולכבוד השכנות נסחוב איזה אחת יחד. אנחנו יוצאים למרפסת. קריר אבל כיף לעשן ככה. אני מסתכל עליו. אנחנו מכירים בקושי רבע שעה ואני יודע עליו הכל, רואה כמה הוא עייף, כמה הוא לא יכול יותר. הוא מעשן בלי לתת לסיגריה לבעור סתם. בטח מנסה למצות ממנה כל חומר מזיק אפשרי.

זה מצחיק ככה שבנאדם מנסה להתאבד בעישון. הוא לא רוצה לחיות יותר. צודק. מה נשאר לו? כשאבא לא יכול לבשל משהו כי זה מה שהבת שלו שמתה מסרטן הכי אהבה, זה שבור. אני שוקל לרחם עליו. איזה איש אהוב. איזה איש עצוב. מעשנים בשקט. עוד אחת ועוד אחת ונותנים לקור לסדר הכל. אבל תכף הילדים חוזרים מבית הספר ואני צריך ללכת

זה מצחיק ככה שבנאדם מנסה להתאבד בעישון. הוא לא רוצה לחיות יותר. צודק. מה נשאר לו? כשאבא לא יכול לבשל משהו כי זה מה שהבת שלו שמתה מסרטן הכי אהבה, זה שבור. אני שוקל לרחם עליו.

"ואללה זה נחמד שיש שכן שאפשר ככה לדבר איתו ערבית מדי פעם ולשמוע מוסיקה"

"אתה יודע, לקחנו את הדירה הזאת כי אמרו לנו שתהיה רק עוד דירה אחת בקומה שלנו. מה עשיתי טוב בחיים שמכל האפשרויות שיכלו ליפול לי לשכן מעפן, באת אתה?"

אבי צחק.

"אפשר לעשות מזה פרלמנט שישי, אני מבטיח לך שפיירוז שרה לא פחות יפה והאמת שהקפה שלך חרא, בשבוע הבא אני עושה. ומי בכלל שותה שחור בלי שני תמרים ליד?"

הסתובבתי לדלת. אני צריך ללכת אבל הוא נכנס לי עמוק ללב

"שתהיה שבת שלום"

הוא ניגש איתי לדלת להיפרד. אימצתי אותו אל החזה. לא יכולתי להשאיר אותו ככה עצוב. תספרו עשרים ושלוש שניות. זה מה שלקח לי לחנוק את אבי. העיניים שלו היו מופתעות ומלאות תודה. חנק זה דבר נורא. אין דם לברוח אליו. אתה רואה בעיניים חיים נפסקים. סולו אתה והמוות. לפני שהלכתי, ניגשתי לסירים. הם צריכים לבעבע עכשיו על אש קטנה כמה שעות. הנמכתי את הרדיו. גם רים בנא צריכה להמשיך לשיר. על אש קטנה.

איתי גלאון כותב סיפורים לחברות וארגונים ופותר בעיות אסטרטגיות. מעביר סדנאות קריאייטיב. קורא ומתעניין בעיקר ב: בטחון, טרור, לוגיקה מתמטית, הסטוריה, ספרות וספורט. חי בשותפות עם פוסט-טראומה מנוהלת ומטופלת מהשירות הצבאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,357 מילים ו-1 תגובות
סגירה