איתי גלאון
הזמן של
איתי גלאון

איתי גלאון כותב סיפורים לחברות וארגונים ופותר בעיות אסטרטגיות. מעביר סדנאות קריאייטיב. קורא ומתעניין בעיקר ב: בטחון, טרור, לוגיקה מתמטית, הסטוריה, ספרות וספורט. חי בשותפות עם פוסט-טראומה מנוהלת ומטופלת מהשירות הצבאי.

היה לו מבט מטומטם בעיניים

ארצ'י מקגאוון היה אחד מאלה שיכולים להשתתף בכנס ההקמה של חזית הסתמיים עלי אדמות. לא סתם להשתתף, אלא לשבת בשולחן צוות ההקמה. האסון הגדול שלו הוא, שהוא לא בחר את זה. הוא נולד לזה. לינצ׳בורג במחוז מור בטנסי היא מקום כל כך נידח שאפילו מי שחי בה, לא בטוח שהיא קיימת.

והאמת שארצ׳י היה יכול לנהל חיים ריקים למדי כמו כל אחד מתושביה אילולא אותו בוקר. העובדה שזה היה סוף אוגוסט והבוקר היה חשוך, לא הפתיעה אף אחד מיושבי ״סטייב אנד סטון״. להפך. זה היה נראה להם מוזר שהשמש בכלל זורחת על חור תחת כזה.

ארצ׳י היה יכול לנהל חיים ריקים כמו כל אחד מתושביה אילולא אותו בוקר. העובדה שהיה סוף אוגוסט והבוקר היה חשוך, לא הפתיעה אף אחד מיושבי ״סטייב אנד סטון״. להפך. נראה להם מוזר שהשמש זורחת על חור תחת כזה

ארצ'י בעט את דלת הדיינר הישנה, להתענות עם עוד קפה מימי ודונאט גרוע בדרך לעוד יום עבודה. והוא עוד היה אחד מבני המזל. הייתה לו עבודה. לא סתם עבודה, ארצ'י מקגאוון היה פקיד תשלומים בכלא המקומי. אחד מאלה שמקבלים משכורת בכל סוף שבוע. כלומר, משכורת מעיסוק חוקי בכל סוף שבוע. הוא הניד את ראשו העייף משבוע של משמרות אינסופיות להלן, שתמיד הייתה שם. ארוחת הבוקר העצובה בעולם חיכתה לו כבר. הלן יודעת. אבל הפעם היה בונוס. העיתון.

כמה דקות אחרי, כשהדונאט מהיום התיידדה עם ארוחת הערב של אתמול, הוא כבר היה בדרושים. כן. זה עיתון דק. מקומי. פלא שבכלל כתוב בו משהו חוץ מהתאריך. פתאום ראה את לוגו מקום העבודה שלו. ל"פרנקלין קאונטי ג׳ייל״ דרוש מוציא להורג.

המוח המצומק שלו התחיל לעבד מידע. הוא הכיר טוב את בן א׳והר. ״התליין החייכן״. הוא שילם לו את המשכורת. וזאת הייתה חתיכת משכורת. בן התחיל להוציא להורג עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת. אז עוד תלו. אבל מאז? חשמל, כיתת יורים, זריקת רעל. עשרות אנשים ובן תמיד חייך. ברור. הג'וב הטוב בעולם. רוב היום שיכור במשרד ופעם בכמה זמן, מגיעה הוראת ביצוע גזר דין ואז הוא הכוכב. המשכורת הכי גבוהה בכלא על הכי מעט עבודה. ״יש לו יכולת להכיל הרג ולא להיות מושפע מזה״ היה המשפט הקבוע של ברני ג׳יימס, מפקד הכלא, והיה נדמה שאם רק היה אפשר הוא היה בונה פסל שלו ברחבת הכניסה של הכלא מרוב הערצה.

ארצ'י ידע שבן מבוגר אבל לא תיאר לעצמו שזהו. התליין יוצא לפנסיה. אולי יתחיל להוציא להורג דגים באגם? הוא גיחך לעצמו. ואז התעשת. ״זה חייב להיות שלי. בעוד חמישים שנה, כשיגיע תורי לצאת לפנסיה, כולם יזכרו את ארצ'י מקגאוון בדיוק כמו שכל ילד בלינצ׳בורג יודע מי זה בן א׳והר״ (טוב, זה היה האיום החביב על הורים לילדים סרבנים). מצד שני, הוא פקיד תשלומים. מה לו ולזה? מי בכלל ייקח אותו בחשבון? הלוזר שחי בתוכו והיה רגיל לוותר מהר, איים לעשות את זה גם הפעם, אבל בשנייה נדירה שכמה תאים אפורים שלו עבדו יחד, הוא ידע מה יביא לו את התפקיד.

בן התחיל להוציא להורג עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת. אז עוד תלו. אבל מאז? חשמל, כיתת יורים, זריקת רעל. עשרות אנשים ובן תמיד חייך. ברור. הג'וב הטוב בעולם. רוב היום שיכור במשרד ופעם בכמה זמן מגיעה הוראת ביצוע גזר דין

ארצ'י צלצל למנהל משמרת הבוקר.

״היי ג'ק, תודיע לכל מי שצריך לקבל היום כסף שאני חושב שהסרטנים שאכלתי אתמול בלילה רוצים לחזור לשחות בים״.

התניע והביתה. רק אחרי שווידא שדלת המוסך באמת סגורה לגמרי, הוא הרים מרצפת רופפת ושלף ארגז עץ מבהיק. ארגז שכולו, מצפון לדרום, לא התאים לסביבה הסרוחה. ידיות ניקל מבריקות, קטיפה כחולה ואבזמי מתכת ועור שהידקו אליה חרב בעלת להב רחב במיוחד. להב שצידו האחד חד כל כך שאפשר להידקר רק ממבט ומצידו השני משונן, כי לפעמים צריך לפרוס אחרי ששוחטים.

החרב שימשה אותו בדרך כלל לבתר חזירי בר עבי בשר מסנטווד. אבל לא עוד חזירי בר. באחד הלילות הארוכים וחסרי השינה שמע ארצ׳י את סדרת ההרצאות של ג'ניפר מריל, מנטורית שהעריץ.

״אם אתם רוצים שישימו לב דווקא אליכם, אתם צריכים לעשות משהו שלא עשו לפניכם״.

הוא שמע את המשפט נצעק בתוכו והלב שלו התחיל לרוץ. הדם זורם. ארצ'י שלח את אצבעותיו השמנוניות אל אבזמי המתכת, שחרר את רצועות העור וסגר יד על הידית שלה שהייתה יצירת אמנות, סגסוגת מתכות ועור דב שאביו צד פעם כרוך מסביבה. הוא עצם את עיניו. לקח אוויר מלוא הריאות אוויר טחוב והרגיש את המגרעות המיוחדות לכל אחת מהאצבעות. מגרעות שהקנו לחרב אחיזה מושלמת.

הוא לקח אותה, אימץ אותה אל ליבו כל כך צמוד עד שחש את קור הלהב מבעד למדי הכלא העבים. הוא ידע שיש לו את זה. הוא ידע שהתפקיד יהיה שלו:

״היה לנו הכל כאן. תלו, חישמלו, חנקו, ירו, הזריקו. הכל. אני אהיה ארצ'י מקגאוון. אני אשחט נידונים למוות. אני אכנס להיסטוריה של העיירה המזויינת הזאת. ילדים ילמדו עליי. נשים יפנטזו עליי. גברים ירצו להיות ארצ‘י מקגאוון, השוחט מלינצ׳בורג״.

את המשפט האחרון הוא כבר צרח באקסטזה, התרומם ממקום מושבו בהתלהבות והניף את החרב אל על בלי לשים לב שהמרצפת שהזיז כדי לשלוף את הארגז, חסרה.

״היה לו באמת מבט מטומטם בעיניים, אבל לא חשבתי שעד כדי כך מטומטם שימצאו אותו מת עם חרב תקועה בתחת״,

אמרה בוקר אחרי הלן בדיינר. אבל ארצ'י מקגאוון ניצח. ועד היום הוא אחד מבניה הזכורים של לינצ'בורג.

״הלימודים הם הדבר החשוב ביותר שיש לכם בשלב זה של חייכם״ היה הנאום האחיד בכל כיתות בית הספר היסודי בעיר בכל ראשון בספטמבר. ״אחרי הכל, אתם לא רוצים טיפשים כמו ארצ'י מקגאוון שמת מאיבוד דם וששריף קולמן מצא על הבטן במוסך, עם חרב בתחת, הא?״

איתי גלאון כותב סיפורים לחברות וארגונים ופותר בעיות אסטרטגיות. מעביר סדנאות קריאייטיב. קורא ומתעניין בעיקר ב: בטחון, טרור, לוגיקה מתמטית, הסטוריה, ספרות וספורט. חי בשותפות עם פוסט-טראומה מנוהלת ומטופלת מהשירות הצבאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 849 מילים

סיפור לשבת ״רים בנא, מנסף ושני תמרים בצד״

8 באוגוסט. 1993. כפר סורדא. כביש 60. דרך האבות.

הקשר המשמעותי הראשון שלי עם גבר היה שבור. קראו לו פאח׳רי עבד אל קאדר ידעתי עליו הכל והוא עליי כלום. לא בטוח שאפשר לקרוא לזה קשר. יותר רומן של קיץ. הייתי עליו מהשנייה שהוא קם ויצא מהבית, אם אפשר לקרוא לבור שהוא התחבא בו בית. הייתי הצל שהלך אחריו לקפה ״אינתיסאר״. ישבתי שם כשהגיע שחור בלי סוכר עם שני תמרים בצד.

הקשר המשמעותי הראשון שלי עם גבר היה שבור. קראו לו פאח׳רי עבד אל קאדר. ידעתי עליו הכל והוא עליי כלום. לא בטוח שאפשר לקרוא לזה קשר. יותר רומן של קיץ. הייתי עליו מהשנייה שהוא קם ויצא מהבית. הייתי הצל שהלך אחריו לקפה ״אינתיסאר״

עצמתי איתו עיניים כשקולה של רים בנא נשפך לחלל הדחוס. התעטפתי איתו במילים שלה על אנשים שגרים איפושהו אבל בשומקום אין להם באמת בית. ושנייה אחרי הסברתי לעצמי שאת ההחלטות כבר קיבלו בשבילי ואני פה לבצע. צילמתי אותו. הקשבתי לכל השיחות.ראיתי מעבר לכתף את הפתקים הצהובים שהיה כותב בחצי עיפרון לעוס וידעתי שתכף יגיעו הילדים לקחת אותם לאן שצריך. אל רוסול אל סייאר. השליחים הקטנים. הכי גדול היה בן חמש וברור שלמרות שאני מבוגר ממנו בעשרים שנה, הוא ימות לפניי.

ואחרי הקפה, המשכתי איתו להורים. אסור היה לו ללכת לשם. זה בסיסי אבל גם מפקד בדרגתו לא יכול להגיד לא כל כך הרבה פעמים למנסף של בית עם יוגורט סמיך וים של סומאק. לאכול מהידיים של אמא ולראות את העיניים שלה מתחננות. לראות את אבא מדליק עוד סיגריה כדי להחניק הכל. לראות אותם מצמידים אותו אליהם לחזה לפני שנמוג, כי אי אפשר לדעת.

הייתי אחריו גם כשהלך בחסות החשיכה לאשתו והילדים. מוזר לראות אדם שסחב בידיים מאות קילוגרמים של חומר נפץ הולך עם שקית מלאה ממתקים. ומייד אחרי הביקור בבית החוקי, הייתי אחריו גם כשהלך ללא חוקית. שלא הייתה שלא אשתו. איש עם יותר מדי אהבה ופחות מדי זמן לפזר אותה. והוא לא ידע כלום. פאח׳רי עבד אל קאדר הסתובב בכל אותם המקומות בלי לדעת שהוא כבר מת. זה עניין של זמן. יותר נכון, חתיכה אחת אחרונה שחסרה וזהו.

למרות שהסתובבתי שם שנים ארוכות, ללילות אוגוסט באיזור ג׳ילזון אי אפשר להתרגל. אין אוויר. הכל חנוק ועומד. צחנה איומה. קפסולת רפש של חום איום, עשן סמיך של שריפות צמיגים וזבל וביוב שמהביל ברחובות הרוסים. אתה חושב שכדאי להפסיק לנשום ויש מצב, שאם זה היה תלוי בך, היית עושה את זה. אבל באותו לילה לא הרחתי כלום. הביפר דפק חזק. החתיכה החסרה הגיעה.

ראיתי מעבר לכתף את הפתקים הצהובים שהיה כותב בחצי עיפרון לעוס וידעתי שתכף יגיעו הילדים לקחת אותם לאן שצריך. אל רוסול אל סייאר. השליחים הקטנים. הכי גדול היה בן 5 וברור שלמרות שאני מבוגר ממנו ב-20 שנה, הוא ימות לפניי

נסענו כמו מטורפים לנקודה חשוכה לגמרי בפאתי בית אל. רבע שעה עם סייען של 504 ומפות מבריקות משמן רובים של הציר בין ג׳ילזון לעטרות, הספיקה לנו להבין איפה מוטמן חומר הנפץ, הווסטים ואיפה הם פוגשים אחד את השני והופכים תוך שניות למבזק מיוחד, כותרות אדומות ועשרים וחמש לוויות לפחות.

ידעתי מה הולך לקרות עכשיו. חרא על החיים שלי. שני צוותי פשיטה יצאו להפתיע את מכיני המטענים בסדנה, זה קל. לא יורים ירייה אחת ואף אחד לא ימות. זאת פריצה קרה. זה נגמר בשניות ושעה אחרי הם עם הוגרדן קרה ב״רסטובר״ בירושלים. הטינופת, עליי ועל שני הצוותים שלי או כמו שמכונת הכביסה של דובר צה״ל אהבה לכנות את זה: הרתעה.

רוני, סגן מפקד היחידה היה קצת פחות דיפלומט. כמה עידון אפשר למצוא בבנאדם שמשפחה שלו מגדלת חזירים לשחיטה ברמת הגולן? בחופשות כשהיה חסר לו דם בני אדם, הוא היה עוזר בבית. יושב על המסמר הגדול. ככה קוראים למכונה. החזירים צורחים בדרך אליה בטור. עוצרים מתחת למלבן מתכת ענק ומסמר ברזל היה יורד המהירות וחודר להם לעורף. לא היה מספיק דם לטעמו אבל בכל זאת. מוות. אה כן. והוא גם חשב הוא מצחיק:

״גלאון, אם אתה חושב שפאח׳רי עבד אל קאדר מחכה לאוטובוס בגבעה הצרפתית כדי להגיע מחר למכון וויצמן עם תרופה לסרטן, אתה טועה״ נבח עליי בקשר בקול מרוסק. ״נריה והצוותים שלו בדרך לעטרות, קח את שלך ותעופו ואל תשכח, הוא לא באמת מת עד שאתה לא מוודא ראש עשרים סנטימטר מגוף״.

אחסוך לכם את הפירוש של זה.  פאח׳רי עבד אל קאדר מת מהר. הוא התחבא במספרה. ידענו איזה פתח ביוב מגיע אליה. רטובים מזיעה, שתן וחרא של פלשתינים יצאנו ממנו. קחו עשרים ושלוש שניות. זה מה שלקח לחסל את חוליית הנשר האדום. שמונה מחבלים בראשות אחמד עוואד כמיל. בשקט. משתיקי קול זה דבר נורא. אין קולות ירי לברוח אליהם. אתה רואה בעיניים שלך את החורים נפערים. חיים נפסקים. אתה עוד שומע ספר המום שלא מבין מה הרגע קרה פה, צועק ושאריות של רים בנא. כן. גם שם היא שרה. ככה נגמר הקשר הראשון המשמעותי שלי עם גבר. אמרתי לכם. שבור.

19 בפברואר. 2016. גבעתיים
כשקנינו את הדירה בגבעתיים לא עניין אותי כלום. הייתי עייף. מהילדים. מהחיפושים. מהעבודה. רציתי שלפחות זירה אחת מאלו תהיה יציבה. כלום. הכל מתנדנד ואני עייף. ואז היא מצאה.

״זה בניין בתמ״א, יהיה מוכן עוד שנתיים אבל הקבלן לחוץ. צריך כסף עכשיו ואפשר להוציא דירת גג של מאתיים מטר במחיר מצחיק. אני סוגרת איתי. אה ועוד משהו, בקומה שלנו תהיה רק עוד דירה אחת״.

לא הייתי צריך יותר מזה. רציתי שקט. מהכל. על שכנים לא חשבתי. ויש שם רק דירה אחת מולנו. זה הספיק. מאחורינו. סגרה. אחרי שנתיים וקצת עברנו. עכשיו כבר הייתי יותר עייף אבל החיים התנהלו. ואז הגיע איזה בוקר יום שישי. הילדים היו בבית ספר. היא הלכה לפילאטיס. ופתאום, רים בנא. איך מסבירים שיתוק? הפסיקו לי הרגליים. ככה פתאום. ואין אוויר. רק מי ששמע את רים בנא נועצת מילים לתוך הלב, יבין. דפקתי בדלת הדירה היחידה שהייתה איתנו בקומה. פתח לי מישהו שנראה בגיל של אבא שלי ונראה האדם המתוק בעולם. אבי.

״היי אבי, מה נשמע? אנחנו השכנים ממול, באתי להגיד שלום״. ״בוא בוא תיכנס, שנייה אני מנמיך״

״לא לא, אל תנמיך״

״אמצע גבעתיים ואשכנזי שרוצה לשמוע רים בנא, אני כבר בגיל שיש מצב שהמציאות לא ברורה לי אבל זה באמת נס. רוצה קפה?״

״אל תזוז, אני מכין״

אמרתי ורצתי הביתה להביא את הכוסות שאני אוהב. וככה הפרעתי לאבי באמצע הבישולים. כל הילדים והנכדים באים בערב לקידוש. פעם באו כל שבוע אבל מאז שהבת הצעירה שלו מתה מסרטן, אין לו כל כך חשק אז הם באים פעם בשבועיים. שלושה סירים על האש וריח ששורף את הנשמה. ראס אל חנות. הריח הכי טוב בעולם. כל סיר עם מכסה לא מתאים, שלושתם מצולקים ממיליון ארוחות שישי.

והוא מספר לי שהוא כלום כי מי שבאמת עושה קסמים זאת אשתו. היא מכינה מנסף אגדה אבל זה מה ששירי הכי אהבה לאכול. וזה קשה להם. אז לא מכינים יותר. רים בנא. מנסף. מה עכשיו אלוהים? למה זה טוב? בא לי לעשן. אבי אומר שהפסיק אבל עם הקפה ולכבוד השכנות נסחוב איזה אחת יחד. אנחנו יוצאים למרפסת. קריר אבל כיף לעשן ככה. אני מסתכל עליו. אנחנו מכירים בקושי רבע שעה ואני יודע עליו הכל, רואה כמה הוא עייף, כמה הוא לא יכול יותר. הוא מעשן בלי לתת לסיגריה לבעור סתם. בטח מנסה למצות ממנה כל חומר מזיק אפשרי.

זה מצחיק ככה שבנאדם מנסה להתאבד בעישון. הוא לא רוצה לחיות יותר. צודק. מה נשאר לו? כשאבא לא יכול לבשל משהו כי זה מה שהבת שלו שמתה מסרטן הכי אהבה, זה שבור. אני שוקל לרחם עליו. איזה איש אהוב. איזה איש עצוב. מעשנים בשקט. עוד אחת ועוד אחת ונותנים לקור לסדר הכל. אבל תכף הילדים חוזרים מבית הספר ואני צריך ללכת

זה מצחיק ככה שבנאדם מנסה להתאבד בעישון. הוא לא רוצה לחיות יותר. צודק. מה נשאר לו? כשאבא לא יכול לבשל משהו כי זה מה שהבת שלו שמתה מסרטן הכי אהבה, זה שבור. אני שוקל לרחם עליו.

״ואללה זה נחמד שיש שכן שאפשר ככה לדבר איתו ערבית מדי פעם ולשמוע מוסיקה״

״אתה יודע, לקחנו את הדירה הזאת כי אמרו לנו שתהיה רק עוד דירה אחת בקומה שלנו. מה עשיתי טוב בחיים שמכל האפשרויות שיכלו ליפול לי לשכן מעפן, באת אתה?״

אבי צחק.

״אפשר לעשות מזה פרלמנט שישי, אני מבטיח לך שפיירוז שרה לא פחות יפה והאמת שהקפה שלך חרא, בשבוע הבא אני עושה. ומי בכלל שותה שחור בלי שני תמרים ליד?״

הסתובבתי לדלת. אני צריך ללכת אבל הוא נכנס לי עמוק ללב

״שתהיה שבת שלום״

הוא ניגש איתי לדלת להיפרד. אימצתי אותו אל החזה. לא יכולתי להשאיר אותו ככה עצוב. תספרו עשרים ושלוש שניות. זה מה שלקח לי לחנוק את אבי. העיניים שלו היו מופתעות ומלאות תודה. חנק זה דבר נורא. אין דם לברוח אליו. אתה רואה בעיניים חיים נפסקים. סולו אתה והמוות. לפני שהלכתי, ניגשתי לסירים. הם צריכים לבעבע עכשיו על אש קטנה כמה שעות. הנמכתי את הרדיו. גם רים בנא צריכה להמשיך לשיר. על אש קטנה.

איתי גלאון כותב סיפורים לחברות וארגונים ופותר בעיות אסטרטגיות. מעביר סדנאות קריאייטיב. קורא ומתעניין בעיקר ב: בטחון, טרור, לוגיקה מתמטית, הסטוריה, ספרות וספורט. חי בשותפות עם פוסט-טראומה מנוהלת ומטופלת מהשירות הצבאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,357 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום שישי, 18 בספטמבר 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

ערב התשפ"א, כשנדמה שהכול מסביב קורס, זהו זמן טוב להצטער על סגירת נציבות הדורות הבאים בכנסת לפני עשור בדיוק - אותו גוף שהיה אמור להביא אותנו קצת יותר מוכנים להתמודדות עם המשבר הנוכחי ● דעה

עוד 647 מילים

היה לו מבט מטומטם בעיניים

ארצ'י מקגאוון היה אחד מאלה שיכולים להשתתף בכנס ההקמה של חזית הסתמיים עלי אדמות. לא סתם להשתתף, אלא לשבת בשולחן צוות ההקמה. האסון הגדול שלו הוא, שהוא לא בחר את זה. הוא נולד לזה. לינצ׳בורג במחוז מור בטנסי היא מקום כל כך נידח שאפילו מי שחי בה, לא בטוח שהיא קיימת.

והאמת שארצ׳י היה יכול לנהל חיים ריקים למדי כמו כל אחד מתושביה אילולא אותו בוקר. העובדה שזה היה סוף אוגוסט והבוקר היה חשוך, לא הפתיעה אף אחד מיושבי ״סטייב אנד סטון״. להפך. זה היה נראה להם מוזר שהשמש בכלל זורחת על חור תחת כזה.

ארצ׳י היה יכול לנהל חיים ריקים כמו כל אחד מתושביה אילולא אותו בוקר. העובדה שהיה סוף אוגוסט והבוקר היה חשוך, לא הפתיעה אף אחד מיושבי ״סטייב אנד סטון״. להפך. נראה להם מוזר שהשמש זורחת על חור תחת כזה

ארצ'י בעט את דלת הדיינר הישנה, להתענות עם עוד קפה מימי ודונאט גרוע בדרך לעוד יום עבודה. והוא עוד היה אחד מבני המזל. הייתה לו עבודה. לא סתם עבודה, ארצ'י מקגאוון היה פקיד תשלומים בכלא המקומי. אחד מאלה שמקבלים משכורת בכל סוף שבוע. כלומר, משכורת מעיסוק חוקי בכל סוף שבוע. הוא הניד את ראשו העייף משבוע של משמרות אינסופיות להלן, שתמיד הייתה שם. ארוחת הבוקר העצובה בעולם חיכתה לו כבר. הלן יודעת. אבל הפעם היה בונוס. העיתון.

כמה דקות אחרי, כשהדונאט מהיום התיידדה עם ארוחת הערב של אתמול, הוא כבר היה בדרושים. כן. זה עיתון דק. מקומי. פלא שבכלל כתוב בו משהו חוץ מהתאריך. פתאום ראה את לוגו מקום העבודה שלו. ל"פרנקלין קאונטי ג׳ייל״ דרוש מוציא להורג.

המוח המצומק שלו התחיל לעבד מידע. הוא הכיר טוב את בן א׳והר. ״התליין החייכן״. הוא שילם לו את המשכורת. וזאת הייתה חתיכת משכורת. בן התחיל להוציא להורג עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת. אז עוד תלו. אבל מאז? חשמל, כיתת יורים, זריקת רעל. עשרות אנשים ובן תמיד חייך. ברור. הג'וב הטוב בעולם. רוב היום שיכור במשרד ופעם בכמה זמן, מגיעה הוראת ביצוע גזר דין ואז הוא הכוכב. המשכורת הכי גבוהה בכלא על הכי מעט עבודה. ״יש לו יכולת להכיל הרג ולא להיות מושפע מזה״ היה המשפט הקבוע של ברני ג׳יימס, מפקד הכלא, והיה נדמה שאם רק היה אפשר הוא היה בונה פסל שלו ברחבת הכניסה של הכלא מרוב הערצה.

ארצ'י ידע שבן מבוגר אבל לא תיאר לעצמו שזהו. התליין יוצא לפנסיה. אולי יתחיל להוציא להורג דגים באגם? הוא גיחך לעצמו. ואז התעשת. ״זה חייב להיות שלי. בעוד חמישים שנה, כשיגיע תורי לצאת לפנסיה, כולם יזכרו את ארצ'י מקגאוון בדיוק כמו שכל ילד בלינצ׳בורג יודע מי זה בן א׳והר״ (טוב, זה היה האיום החביב על הורים לילדים סרבנים). מצד שני, הוא פקיד תשלומים. מה לו ולזה? מי בכלל ייקח אותו בחשבון? הלוזר שחי בתוכו והיה רגיל לוותר מהר, איים לעשות את זה גם הפעם, אבל בשנייה נדירה שכמה תאים אפורים שלו עבדו יחד, הוא ידע מה יביא לו את התפקיד.

בן התחיל להוציא להורג עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת. אז עוד תלו. אבל מאז? חשמל, כיתת יורים, זריקת רעל. עשרות אנשים ובן תמיד חייך. ברור. הג'וב הטוב בעולם. רוב היום שיכור במשרד ופעם בכמה זמן מגיעה הוראת ביצוע גזר דין

ארצ'י צלצל למנהל משמרת הבוקר.

״היי ג'ק, תודיע לכל מי שצריך לקבל היום כסף שאני חושב שהסרטנים שאכלתי אתמול בלילה רוצים לחזור לשחות בים״.

התניע והביתה. רק אחרי שווידא שדלת המוסך באמת סגורה לגמרי, הוא הרים מרצפת רופפת ושלף ארגז עץ מבהיק. ארגז שכולו, מצפון לדרום, לא התאים לסביבה הסרוחה. ידיות ניקל מבריקות, קטיפה כחולה ואבזמי מתכת ועור שהידקו אליה חרב בעלת להב רחב במיוחד. להב שצידו האחד חד כל כך שאפשר להידקר רק ממבט ומצידו השני משונן, כי לפעמים צריך לפרוס אחרי ששוחטים.

החרב שימשה אותו בדרך כלל לבתר חזירי בר עבי בשר מסנטווד. אבל לא עוד חזירי בר. באחד הלילות הארוכים וחסרי השינה שמע ארצ׳י את סדרת ההרצאות של ג'ניפר מריל, מנטורית שהעריץ.

״אם אתם רוצים שישימו לב דווקא אליכם, אתם צריכים לעשות משהו שלא עשו לפניכם״.

הוא שמע את המשפט נצעק בתוכו והלב שלו התחיל לרוץ. הדם זורם. ארצ'י שלח את אצבעותיו השמנוניות אל אבזמי המתכת, שחרר את רצועות העור וסגר יד על הידית שלה שהייתה יצירת אמנות, סגסוגת מתכות ועור דב שאביו צד פעם כרוך מסביבה. הוא עצם את עיניו. לקח אוויר מלוא הריאות אוויר טחוב והרגיש את המגרעות המיוחדות לכל אחת מהאצבעות. מגרעות שהקנו לחרב אחיזה מושלמת.

הוא לקח אותה, אימץ אותה אל ליבו כל כך צמוד עד שחש את קור הלהב מבעד למדי הכלא העבים. הוא ידע שיש לו את זה. הוא ידע שהתפקיד יהיה שלו:

״היה לנו הכל כאן. תלו, חישמלו, חנקו, ירו, הזריקו. הכל. אני אהיה ארצ'י מקגאוון. אני אשחט נידונים למוות. אני אכנס להיסטוריה של העיירה המזויינת הזאת. ילדים ילמדו עליי. נשים יפנטזו עליי. גברים ירצו להיות ארצ‘י מקגאוון, השוחט מלינצ׳בורג״.

את המשפט האחרון הוא כבר צרח באקסטזה, התרומם ממקום מושבו בהתלהבות והניף את החרב אל על בלי לשים לב שהמרצפת שהזיז כדי לשלוף את הארגז, חסרה.

״היה לו באמת מבט מטומטם בעיניים, אבל לא חשבתי שעד כדי כך מטומטם שימצאו אותו מת עם חרב תקועה בתחת״,

אמרה בוקר אחרי הלן בדיינר. אבל ארצ'י מקגאוון ניצח. ועד היום הוא אחד מבניה הזכורים של לינצ'בורג.

״הלימודים הם הדבר החשוב ביותר שיש לכם בשלב זה של חייכם״ היה הנאום האחיד בכל כיתות בית הספר היסודי בעיר בכל ראשון בספטמבר. ״אחרי הכל, אתם לא רוצים טיפשים כמו ארצ'י מקגאוון שמת מאיבוד דם וששריף קולמן מצא על הבטן במוסך, עם חרב בתחת, הא?״

איתי גלאון כותב סיפורים לחברות וארגונים ופותר בעיות אסטרטגיות. מעביר סדנאות קריאייטיב. קורא ומתעניין בעיקר ב: בטחון, טרור, לוגיקה מתמטית, הסטוריה, ספרות וספורט. חי בשותפות עם פוסט-טראומה מנוהלת ומטופלת מהשירות הצבאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 849 מילים

למקרה שפיספסת

אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
סֶגֶר שֵׁנִי

כמו נהר שכל הזמן משתנה כי הכול זורם, לא רק שהסגר החדש הוא לא הסגר שהכרנו - גם אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו כשנכנסנו אל הסגר הראשון, אי אז במרץ-אפריל 2020

עוד 842 מילים

כן אנחנו יכולים! כך ניפרד השנה מנתניהו, ונחזק את מדינת ישראל

מדינת ישראל מתמודדת כעת עם איום מרובע: ממשלתי, משטרי, מדינתי - ומשבר אמון שהגיע לשיא בקורונה ● אבל אין סיבה לאבד תקווה ● הדרך אל ההחלמה תהיה קשה ומייסרת, וכרוכה בהיפרדות מראש הממשלה, אך הדבר אפשרי ● כך ניתן לעשות זאת בצורה דמוקרטית ויעילה, תוך איחוי הקרעים ושיתוף פעולה לעתיד טוב יותר ● דעה

עוד 1,246 מילים

הממשלה פרסמה מתווה לקיום הפגנות במהלך הסגר

לא תהיה הגבלה על מספר המפגינים, אך תהיה חובה לשמור מרחק בין קבוצות של עד 20 מפגינים ● היועמ"ש האריך את כהונת זילבר ב-3 חודשים ● אוחנה יאריך את כהונת מ"מ המפכ"ל בחצי שנה ● חרדים הזמינו 400 אוטובוסים למפגינים, במשטרה סבורים שזו דרך לעקוף את הסגר ● ניסנקורן: לא זיהינו את העלייה בתחלואה בזמן ● שרים בביקורת על גמזו ״שנכנע ללחצים״ ● ושלל ברכות חג שמח מרחבי הזירה הפוליטית

עוד 16 עדכונים

תגובות אחרונות

מירוץ 2020
המירוץ לבית הלבן / 46 ימים לבחירות

האסונות של טראמפ

טקס החתימה על הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והמפרציות בבית הלבן לא סיפק לטראמפ אפילו שעות ספורות של סיקור חיובי ● ארצות הברית מתמודדת עם אסונות טבע וניהול כושל - משריפות חסרות תקדים במערב, דרך סערות הוריקן הרסניות, ועד התפרצות מגפת הקורונה שלא נבלמת ● אבל במירוץ לנשיאות, העיניים נשואות אל המדינות המתנדנדות - ובפרט למדינה שעשויה לקבוע את המנצח

עוד 1,684 מילים
עודכן לפני 42 דקות
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

הכישלון הזה אינו יתום

מסיבת העיתונאים אמש של ראש הממשלה, שר האוצר ושר הבריאות היתה הודאה מרוכזת בכישלון חסר תקדים בטיפול בקורונה ● בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כשהיו כמה עשרות חולים ● היום, עם עשרות אלפי נדבקים, כולם רק מחפשים איך לתחמן כדי להפר את הסגר השני ● לא בכדי נתניהו הזכיר אתמול את גנץ בפעם הראשונה ● פרשנות

מסיבת העיתונאים אמש (חמישי) של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר ישראל כ"ץ ושר הבריאות יולי אדלשטיין, המעבר המצולם מבידוד לבידוד של כל שר, ארשת הפנים העגומה, המסרים והתוכניות, עוד תוכניות, היו הודאה מרוכזת בכישלון חסר תקדים בטיפול בקורונה.

זהו מחדל מנהיגותי, בריאותי, אזרחי, חברתי והסברתי מהדהד, ועם קרדיט עלוב שכזה לא מפליא שראש הממשלה ושריו מבינים שסגר נוסף לא יצליח, ולכן הם מחמירים את הצעדים והמגבלות כדי להתמודד עם חוסר האמון הנרכש של הציבור.

זהו מחדל מהדהד, ועם קרדיט עלוב שכזה לא מפליא שראש הממשלה ושריו מבינים שסגר נוסף לא יצליח, ולכן הם מחמירים את הצעדים והמגבלות כדי להתמודד עם חוסר האמון הנרכש של הציבור

בסגר הראשון היה שיתוף פעולה ציבורי מלא עם ההוראות. מילות השבח שהרעיף ראש הממשלה אז על האנשים ועל המשמעת האזרחית והערבות ההדדית נכנסו כבר לפנתיאון הרטוריקה. מה שקרה בין הגל הראשון והגל השני עוד ייחקר, כי התוצאה המחרידה נכון להיום עומדת על קרוב ל- 50 אלף נדבקים במדינה של 9 מיליון תושבים.

האירועים הקשים בחודשים האחרונים – התקנות הסותרות, היחס השונה לקבוצות ומגזרים, האינטרס הפוליטי מאחורי כל החלטה, פני ההנהגה והדוגמה האישית – שכנעו רבים לדפוק את המערכת, שלא דורשת את טובתם.

הפרדוקס זועק לשמיים. בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כאשר היו בארץ כמה עשרות חולים ואפילו זכינו להכיר את האנשים שהגיעו מספינת הקורונה ביפן ואת בעל חנות הצעצועים מאור יהודה, שנדבק בנגיף.

היום אנשים יוצאים מהבתים כאשר רבבות חולים מסתובבים ברחובות הערים. עד כדי כך נשבר האמון. כולם שומעים גם את ראשי המדינה מודים שהסגר לא ישנה בהרבה את המצב ומתפלצים.

הפרדוקס זועק לשמיים. בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כאשר היו בארץ כמה עשרות חולים. היום אנשים יוצאים מהבתים כאשר רבבות חולים מסתובבים ברחובות הערים. עד כדי כך נשבר האמון

השיח ברשתות היום הוא איך נלבש מכנסיים קצרים וסניקרס, נלך לאן שאנחנו רוצים ונספר שאנחנו עושים ספורט; איך נתחמן שאנחנו בדרך לעבודה; ואיך נפברק הפגנה או ביקור רפואי מחוץ לעיר. ב"זהו זה" הראו אתמול באחד המערכונים אזרח שהתחפש לשוטר בדרך לסעודת החג אצל ההורים. "זה לא סגר, זו בדיחה", אמר נתניהו לפרויקטור רוני גמזו. אולי הוא צודק.

מסיבת העיתונאים המשולשת אמש באה לומר לציבור "חכו רגע, תנו עוד צ'אנס, תיכנסו מתחת לאלונקה. אל תיתנו לנו להחמיר איתכם". "הלב כואב לי", אדלשטיין הודה בפני המתפללים שיאלצו להישאר מחוץ לבתי הכנסת שלהם. מעניין אם הלב הכואב של אדלשטיין ישכנע את חסידי בעלז להישאר בבית בתפילת "ונתנה תוקף" של יום כיפור.

הכישלון כידוע הוא יתום. אתמול ניסה נתניהו לארגן לו עוד אבא. במסיבות העיתונאים בימי הצלחה בארץ או בוושינגטון, נתניהו מעולם לא טרח להזכיר את בני גנץ, ראש הממשלה החליפי. אתמול דווקא כן. הפלא ופלא.

הכישלון כידוע הוא יתום. אתמול ניסה נתניהו לארגן לו עוד אבא. במסיבות העיתונאים בימי הצלחה בארץ או בוושינגטון, נתניהו מעולם לא טרח להזכיר את בני גנץ, ראש הממשלה החליפי. אתמול דווקא כן. הפלא ופלא

"נחמיר את ההנחיות. נדון עם בני גנץ ועם החברים", אמר נתניהו. ראש הממשלה לא דן עם החליפי שלו לפני ההסכם עם איחוד האמירויות ולא הזמין אותו לוושינגטון, אבל לפני שמטילים גזרות על הציבור – מזמינים את גנץ, מתייעצים איתו והופכים אותו לשותף מלא בכישלון.

עוד 487 מילים

תיעוד החסידים תקועים בגבול בלארוס בתנאים מחפירים

סרטון שהגיע לידי זמן ישראל מתעד את מצבם הירוד של מאות חסידי ברסלב אשר ניסו להגיע מבלארוס לאומן, ולא הורשו להיכנס לשטח - בעוד נהגי משאיות שנחסמו בגבול מתייחסים אליהם בלעג ● "מישהו ישן פה? כל הרכב מטונף... צואה ושתן בכל מקום, איזה יופי... אפשר להתחרפן, אבל הם רוקדים", אומר בסרטון אחד הנהגים

כ-1,500 חסידי ברסלב נתקעו בין בלארוס לאוקראינה, בדרכם לקברו של הרבי נחמן באומן, ונהגי המשאיות שנחסמו בגבול אינם מרוצים. סרטון שהגיע לידי זמן ישראל וצולם על ידי אחד מנהגי המשאיות מתעד את המתרחש שם כעת.

"שמו פה אוהלים, ממש אללה אכבר", אומר הנהג המצלם, שזהותו אינה ידועה, בגיחוך. "מישהו ישן פה? כל הרכב מטונף… צואה ושתן בכל מקום, איזה יופי… אפשר להתחרפן, אבל הם רוקדים. חסרות להם רק נערות ליווי. אירגנו להם פה מסיבה…"

לפי ההערכות של ממשלת אוקראינה, כ-40 אלף חסידים פוקדים אותה לקראת ראש השנה היהודי בימי השגרה. השנה הגבילה אוקראינה את מכסת הישראלים שיכולים להיכנס אל גבולותיה ל-3,000, ואסרה את כניסתם של שאר החסידים.

בימים האחרונים ניסו החסידים לחצות את הגבול, ברגל או דרך הנהר, אך נעצרו על ידי צבא אוקראינה והוחזרו לבלארוס.

גם בשעה זו, נמצאים בקו הגבול לא מעט חסידים ולא חוזרים על עקבותיהם. מנהיגי חסידות ברסלב פועלים באמצעות שר הפנים אריה דרעי בניסיון לפתור את המשבר מול ממשלת אוקראינה. אך עד כה לא הושגו תוצאות מול הממשלה, וגם לא יצאה הנחיה המורה לחסידים לחזור על עקבותיהם. בינתיים, הצלב האדום סיפק לחרדים שם סיוע, ובכלל זה אוהלים ואוכל.

ממשרד החוץ הישראלי נמסר כי שר החוץ גבי אשכנזי הנחה את השגרירויות בקייב ובמינסק להגיע לאזור הגבול בין המדינות, לוודא שלחסידים יש את הציוד הדרוש, כולל מזון ושתייה, ולנסות למנוע הידרדרות של המצב.

לזמן ישראל נודע כי השגרירויות של ישראל בבלארוס ובאוקראינה עומדות בקשר גם עם חברות התעופה, בניסיון לפתור את המשבר. ואולם לישראל אין כל סמכות רשמית להורות לחסידים להתפנות מהגבול.

"מי שגרם לכל זה אלה לא החסידים. הגענו לפה כי היו דיבורים על מתווה שניתן יהיה להיכנס לאוקראינה מהגבולות הסמוכים", אמר לזמן ישראל חיים וייצהנדלר, דובר חסידי ברסלב שנתקעו בגבול. "הבנו שמדינת ישראל שלחה מכתב אנטישמי לנשיא אוקראינה על כך שאנו באים להדביק את כל האוקראינים בקורונה, והמכתב הזה תלוי בכל כפר נידח באוקראינה והאנטישמיות פה הרימה ראש.

"הבנו שמדינת ישראל שלחה מכתב אנטישמי לנשיא אוקראינה על כך שאנו באים להדביק את כל האוקראינים בקורונה, והמכתב הזה תלוי בכל כפר נידח באוקראינה והאנטישמיות פה הרימה ראש"

"כששמענו שזה המצב, חזקה עלינו צוויו של רבי נחמן, שאמר לנו לפני פטירתו לא לפספס ראש שנה אחד, וכמו שאמר תלמידו אפילו תהיה כל הדרך חרבות וסכינים שלופים, אני אזחל לאומן, אז אנחנו מאמינים בצדקת דרכנו. רק חבל שמדינת ישראל, כמדינה יהודית, מצרה את צעדיה בכל הקשור ליהדות, דת וחרדים.

"אנחנו נמצאים פה תחת כיפת השמיים בגשם זלעפות כבר שעתיים. נשים עם תינוקות בעגלות, נכים בכיסאות גלגלים, ואפילו כוס תה וכוס מים אף נציג ישראלי לא הביא לנו. בראש השנה הגיע הזמן לתקן אפילו במעט את הנזקים שמדינת ישראל גרמה לנו, ולתת לנו להיכנס. כי מפה רק למקום אחד אנו נוכל ללכת – לאומן באוקראינה".

זמן ישראל פנו לתגובה גם לשר הפנים, אך טרם התקבלה התייחסותם לעניין.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כמו נתניהו אף אחד לא לוקח אחריות. בושה וחרפה וחילול השם שזו עבירה גדולה מעבודה זרה. אף אחד לא שם מסיכה... כל השקרים לגבי ריחוק מתגלים בצילום וידאו אחד. הלכלוך וטינופת סביב מזכיר שטייטל ... המשך קריאה

כמו נתניהו אף אחד לא לוקח אחריות. בושה וחרפה וחילול השם שזו עבירה גדולה מעבודה זרה. אף אחד לא שם מסיכה… כל השקרים לגבי ריחוק מתגלים בצילום וידאו אחד. הלכלוך וטינופת סביב מזכיר שטייטל בפולין של המאה התשע עשרה ולא קבוצה של מאמינים מגובשים. חארות שכל אוקראיני שראה את הניירות מאחל שלא יכנסו, מחזקים סטראוטיפים אנטישמיים. אין מנהיג ישראלי שמגיב לדברים.. הם לא מסכנים.. הם גועליים.

עוד 437 מילים ו-1 תגובות

פרשנות 8 שאלות שדנה ויס לא שאלה את ראש המוסד

יונית לוי הכריזה בחדשות 12 על "ראיון נדיר" עם ראש המוסד, שהתרחש מיד לאחר טקס החתימה על ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין בוושינגטון ● אלא שבמקום לנצל את הבמה כדי לשאול את יוסי כהן שאלות קשות, דנה ויס נראתה יותר כמו מעריצה נלהבת שפגשה זה עתה את מלך הכיתה ● ערן הילדסהיים ניסח כמה שאלות אפשריות, שמזכירות קצת יותר עיתונות מאשר דוברות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
שאלות מתבקשות אולי, אך העיתוי לא התאים. מדובר כאן בראיון "על רגל אחת" במהלכו אי אפשר לשאול שאלות נוקבות כמו אלו שמציע המחבר. ערוץ 12 הטעה במכוון ובידיעה את צופיו בהכריזו על ראיון "נדיר"... המשך קריאה

שאלות מתבקשות אולי, אך העיתוי לא התאים.
מדובר כאן בראיון "על רגל אחת" במהלכו אי אפשר לשאול שאלות נוקבות כמו אלו שמציע המחבר. ערוץ 12 הטעה במכוון ובידיעה את צופיו בהכריזו על ראיון "נדיר". הטעיה מכוונת שתכליתה אחת היא: לזכות ברייטינג גבוה. על כן לא הייתי מאשים ישירות את הגברת וייס, אלא את מנהלי הערוץ.
שאלות כמו אלו שמציע מחבר המאמר הנ"ל נשאלות במהלך ראיון ארוך או בלשכתו של ראש המוסד או באולפן הטלויזיה.

עוד 812 מילים ו-2 תגובות

גילה גמליאל, השרה להגנת הסביבה, מתעכבת בינתיים בגיבוש מדיניות מיחזור בקבוקי פלסטיק של 1.5 ליטר, למרות שכך ממליצים הגורמים המקצועיים ששכר משרדה, ולמרות שזו המגמה בכל העולם המפותח ● איך קשורות לכך חברות המשקאות והמפלגות החרדיות, ולמה השם "רמי לוי" עולה בכל דיון שבו ממסמסים את היוזמה? ● פרשנות

עוד 693 מילים

מיוחד המיליארדר שהעולם אוהב לשנוא

המתקפות הפוליטיות והתקשרותיות נגד המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס - שתומך בארגוני שמאל ובחיזוק הדמוקרטיה בארץ ובעולם - נושאות אופי אנטישמי ברור ● למרות זאת, יש יהודים לא מעטים שמרשים לעצמם להצטרף לחגיגה ● יאיר נתניהו האשים את סורוס כי הוא "הורס את ישראל מבפנים" ● אך אברהם פוקסמן מהליגה נגד השמצה, שתקף את סורוס בעבר, כבר מכה על חטא: "האנטישמיים הצליחו להפוך אותו לאייקון, ולכן יש לנו אחריות לצאת להגנתו"

עוד 2,388 מילים

רקע הכל אודות סורוס

מיהו הפילנתרופ היהודי שנמצא במרכז תיאוריות קונספירציה של הימין

עוד 1,365 מילים

נתניהו: "ייתכן שלא תהיה ברירה אלא להחמיר את ההנחיות"

שר האוצר כ"ץ: שכר השרים וחברי הכנסת יופחת; יינתן תמריץ כספי למעסיקים שלא יוציאו את העובדים לחל"ת ● טווח היציאה מהבית בסגר הוכפל מ-500 מטרים לקילומטר ● גמזו: "ישראל כולה נצבעה באדום ובכתום" ● ועדת החינוך אישרה את הפסקת הלימודים למשך שבוע אחד - ולא לשלושה, כפי שביקשה הממשלה; בשבוע הבא תדון הוועדה בהפעלת הגנים הפרטיים

עוד 53 עדכונים

עדכונים מהחזית נתניהו נזכר שיש לו משפט לנהל

בעוד ראש הממשלה חותם על הסכמי שלום סודיים בטקסים נוצצים בוושינגטון ונכשל בהתמודדות עם הקורונה בישראל, החל הנאשם נתניהו להתכונן לקראת תחילת שלב ההוכחות במשפטו בעוד ארבעה חודשים ● יובל יועז מביא מקבץ התפתחויות מהימים האחרונים

עוד 865 מילים

גם המפגינים מבולבלים: "מובילי המחאה לא יגיעו לבלפור, יהיו פעילים שכן"

תוכנית הסגר לא כוללת התייחסות להפגנות, והממשלה טרם החליטה האם להגבילן במהלכו ובאיזה אופן ● בינתיים, תנועת הדגלים השחורים החליטה שלא להפגין נגד נתניהו בירושלים, וארגונים אחרים כמו "מחאת היחידים" מחכים לכללים שתקבע הממשלה ● אמיר השכל: "נחשוב על צעדינו הבאים אחרי שנבין את חוקי המשחק" ● אחד המפגינים: "מקווה שהסגר לא יעמיד אותי בדילמה"

עוד 1,162 מילים ו-1 תגובות

הח"כית החדשה "נטשה" את יעלון עוד לפני שנכנסה לרשימתו

בין שלל העריקים הפוליטיים ומפרי ההבטחות לבוחר, הסיפור של מיכל קוטלר-וונש עבר מתחת לרדאר ● הח"כית הטרייה - שנכנסה לכנסת מטעם סיעת תל"ם ודילגה מיד לסיעת כחול-לבן בקואליציה - מודה כי כבר לפני הבחירות לא הזדהתה עם מדיניותו של יעלון ● אבל הוא ואנשי תל"ם התעלמו מסימני האזהרה, והעניקו לה מקום אטרקטיבי ברשימה ● קוטלר-וונש בתגובה: "אני מחויבת לאזרחי ישראל"

עוד 1,364 מילים ו-1 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה