בתי הזיקוק באבו דאבי (צילום: ADNOC)
ADNOC

ראיון "200 גברים ערבים שמרנים יכולים להציל את העולם"

במקרה לגמרי, ספרו החדש של פרופ' דני רבינוביץ', "כוחן של מדבריות", ראה השבוע אור - ממש אחרי שישראל ואחת מגיבורות הספר, איחוד האמירויות, הכריזו על הסכם נורמליזציה ● בראיון לזמן ישראל פורס רבינוביץ', אחד המומחים המזוהים ביותר עם משבר האקלים, את חזונו לעתיד ירוק במזה"ת: עתיד שבו הטייקונים ממדינות המפרץ יחליפו את הנפט במשאב טבע נוסף שיש להם בשפע: השמש

"תאמין או לא, זה ספר אופטימי". פרופ' דני רבינוביץ' אוחז עותק וירטואלי של ספרו החדש שראה השבוע אור בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית, ומחייך. איך ספר בשם "כוחן של מדבריות" – The Power of Deserts – שעוסק בקשר שבין משבר האקלים הגלובלי למעצמות הנפט הגדולות של המזרח התיכון יכול להיות אופטימי? מייד ההסברים.

רבינוביץ' מחייך גם בגלל צירוף המקרים: כמעט שלוש שנים הוא עובד על הספר, מבלי שהיה לו מושג שימים ספורים לפני ההשקה תפרוץ הנורמליזציה בין ישראל לאחת מגיבורות ספרו, איחוד האמירויות הערביות.

בנאום שבו הציג ראש הממשלה בנימין נתניהו את ההתרחשויות החדשות לציבור הישראלי, הוא הדגיש שצפויים שיתופי פעולה בין שתי המדינות גם בתחום הסביבה. רבים תהו לאיזה שת"פ ירוק ניתן לצפות עם אחת מיצרניות הנפט הגדולות בעולם. אם החזון האופטימי של רבינוביץ' יתגשם, ייתכן שהמכנה המשותף של המזרח התיכון החדש יהיה אנרגיה, אבל כזו שמגיעה ממקור שנטוע גבוה בשמים – השמש.

תוצר לאומי מהגבוהים בעולם

דני רבינוביץ', 66, מזוהה כבר יותר משני עשורים עם השיח על ההתחממות הגלובלית ומשבר האקלים בישראל. הוא שימש כיו"ר "חיים וסביבה", ארגון הגג של התנועה הסביבתית בישראל, היה יו"ר הועד המנהל של "גרינפיס הים התיכון" ועמד בראש בית ספר פורטר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב.

פרופ' דני רבינוביץ' (צילום: באדיבות המרואיין)
פרופ' דני רבינוביץ' (צילום: באדיבות המרואיין)

כיום הוא מלמד בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באותה אוניברסיטה, ובשנת הלימודים הבאה, באוקטובר 2021, הוא מתכוון לחנוך שם תוכנית בינלאומית לתואר שני באקלים, חברה ומדיניות – שתתקיים באנגלית באמצעות זום, עם סטודנטים מרחבי העולם.

אבל מעבר לתארים הרשמיים, רבינוביץ' מתמחה בלדבר סביבה, אקלים ומדע בגובה העיניים. לפני עשור פרסם את הספר בעל השם המאיים משהו "הנה זה בא", שבו צפה איך משבר האקלים ישפיע על חיי היומיום, הכלכלה והביטחון בישראל. חלק מהתחזיות שהופיעו בספר כבר התגשמו, מהר מהצפוי.

הוא תבע אז את המונח "ישראל במצב מאפ"ן" – ראשי תיבות של מצב אקלימי פוסט-נורמלי. עשר שנים אחרי, צריך להודות שהמצב אכן די מעפאן – ולהקצנת האקלים בהחלט יש חלק בזה, לפעמים בלי שרבים מאיתנו יודעים לעשות את הקישור הישיר.

הספר הנוכחי יצא במסגרת סידרה שתפורה למידותיו של רבינוביץ' – "סטנפורד בריפס": ספרים קצרים, כתיבה קומוניקטיבית, מה שמכונה מדע פופולרי – "אבל בלי לוותר על ההקפדה על הדיוק העובדתי והמקורות המדעיים", הוא אומר. "הם ישבו לי על הצוואר, עשרות פעמים העברתי הערות וקישורים והפניות, בספר יש רק 125 עמוד טקסט אבל עוד 50 עמודים של הערות ומראי מקום".

"כוחן של מדבריות", ספרו של פרופ' דני רבינוביץ'
"כוחן של מדבריות", ספרו של פרופ' דני רבינוביץ'

הספר עוסק ב-GCC6 – שש המדינות שמשתייכות למועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (סעודיה, עומאן, קטאר, כווית, בחריין ואיחוד האמירויות), שנמנות עם 20 יצרניות הנפט הגדולות בעולם ואחראיות כיום לכ-30% מתפוקת הנפט העולמית. הנפט מספק כ-90% מהכנסותיהן ומייצר להן תוצר לאומי מהגבוהים בעולם. התמ"ג של איחוד האמירויות, למשל, הוא כ-70 אלף דולר בשנה – השביעי בעולם בגובהו.

רק שבעוד שלמדינות הללו יש תרומה נכבדה למשבר האקלים העולמי, הן גם סובלות ממנו מאוד. זה ניכר במיוחד בימים אלה שבהם הטמפרטורה במפרץ חוצה בקלילות את רף ה-50 מעלות.

רבינוביץ' משרטט על מפית של בית קפה את תמצית מלכודת החום של המפרציות – רכס הרי עומאן, שמתנשא לגובה של 3,000 מטר, חוצץ בין האוקיאנוס ההודי ליבשה ומונע מהבריזה הימית לחדור ולצנן את החום הלוהט של המדבר. המפרץ עצמו נותר כגוף מים עצום שמתאדה בחום ומיתרגם לאחוזי לחות דמיוניים.

בפרק הראשון של הספר, רבינוביץ' מסכם את המחקרים והמודלים שמנבאים מה עומד להתרחש בחלק הזה של העולם בשנים ובעשורים הקרובים: בתמצית – יהיה חם ולא מגניב.

בכווית סיטי, בירת כווית, למשל, הטמפרטורה הממוצעת באוגוסט צפויה לעלות בכ-7 מעלות צלזיוס בחצי המאה הקרובה. בהתחשב בעובדה שכבר כעת היא עומדת על 36.5 מעלות (כולל הלילות!), זה אומר שהשהייה בחוץ תהיה, ובכן, עוד יותר בלתי אפשרית מאשר היום.

ספורט ימי בדובאי, 28 באוגוסט 2020 (צילום: P Photo/Jon Gambrell)
ספורט ימי בדובאי, 28 באוגוסט 2020 (צילום: P Photo/Jon Gambrell)

זה נשמע מפחיד, אבל בעיניים של תושב המפרץ הממוצע זה לא עוד מאותו דבר? מה כבר ההבדל בין 50 מעלות ל-57? ממילא הם חיים בתוך עולם של חללים ממוזגים שנבנה באדיבות הכסף הגדול של הנפט, למה לא להמשיך בזה?
"זה נכון שהכסף מאפשר הרבה, אבל עד גבול מסויים. החיים זה גם אנשים שצריכים לסלול כבישים, ולנהל מחסנים, ולעבוד בחוץ. אחד הפרקים בספר עוסק בפערים בין יכולת ההישרדות של מדינות שונות לנוכח משבר האקלים. חוסר הצדק ואי-השוויון מתבטאים בזה שהמדינות שתרמו הכי הרבה להתחממות הן גם אלה שיש להן הכי הרבה כלים להתמודד עם ההשלכות.

"ככה זה בכל העולם. סעודיה העשירה, שמכשילה פעם אחר פעם את ההסכמים בוועידות האקלים הבינלאומיות, חורצת במו ידיה את גורלה של שכנתה הענייה תימן. ארצות הברית תורמת בענק להתחממות הגלובלית ומקסיקו שכנתה תשלם את המחיר, וכן הלאה.

"אבל גם המדינות העשירות מבינות, או צריכות להבין, שבסוף ההשלכות יגיעו לכולם. באיחוד האמירויות יש מיליון תושבים ו-9 מיליון זרים שעובדים בשבילם. מעבר לטמפרטורה מסוימת הם כבר לא יוכלו לעבוד".

בועה אטומה של בזבוז ונהנתנות

כמי שמגיע מהדיסציפלינות החברתיות (סוציולוגיה ואנתרופולוגיה), אי-השוויון וחוסר הצדק – שבהקשר הזה מכונה חוסר צדק אקלימי – מעסיקים את רבינוביץ' במיוחד.

עבודות תשתית במערכת הביוב של דובאי, אפריל 2020 (צילום: AP Photo/Jon Gambrell)
עבודות תשתית במערכת הביוב של דובאי, אפריל 2020 (צילום: AP Photo/Jon Gambrell)

"במזרח התיכון הפערים הם הגדולים בעולם", הוא אומר. "כווייתי ממוצע פולט בשנה 55 טון פחמן דו-חמצני לאטמוספירה. ישראלי ממוצע פולט 9.5 טון, אחרי שכבר היינו ב-11 וירדנו בזכות המעבר לגז. סודאני ממוצע פולט פחות מ-300 קילוגרם, אבל הוא כמובן זה שישלם את המחיר – וכבר משלם – בדמות בצורות, רעב, חוסר יציבות שלטוני והגירה כפויה".

בתוך המארג הזה, איחוד האמירויות מזדקרת כמו בועה אטומה במיוחד של בזבוז ונהנתנות.

"ב-1968 היו באיחוד האמירויות אלף מכוניות פרטיות ונסלל כביש האספלט הראשון", מציין רבינוביץ', "היום יש שם יותר מאלף מטוסים פרטיים. המשמעות היא שכמה אלפי אנשים אחראים לבדם לכמות אדירה של פליטות גזי חממה.

"או למשל קח את האתר של סקי דובאי. בזמן שבחוץ יש 45 מעלות, צריך לקרר את משטח הקרח למינוס 16 ואת האוויר במתחם למינוס 1. כמות החשמל שצריך בשביל זה עומדת על כחצי מיליון חביות נפט בשנה, שזה בערך שווה לכמות הנפט שצורכים שני מיליון סודאנים בשנה".

רק שהחגיגה הזו עלולה להיגמר, ולא רק בגלל האקלים שילך ויקצין. העננה הגדולה שהולכת ומתקדרת מעל ראשיהן של מעצמות הנפט היא קריסת הביקוש והמחירים של הדלקים המחצביים. אנרגיית השמש היא עכשיו שם המשחק בכל העולם – או כמו שאמר לאחרונה אודי אדירי, מנכ"ל משרד האנרגיה הישראלי: "הרכבת כבר יצאה מהתחנה".

פאנלים לייצור אנרגיה סולארית (צילום: Moshe Shai/FLASH90)
פאנלים לייצור אנרגיה סולארית (צילום: Moshe Shai/FLASH90)

פעם זה היה דיבור של ירוקים, היום זה פשוט עניין של כדאיות כלכלית: "בשנת 2000, להפיק מגהוואט חשמל משמש עלה 350 דולר", אומר רבינוביץ', "היום זה עולה 20 דולר. מגז ונפט זה עולה 40-60 דולר. לכן המחירים של הגז והנפט צונחים כל הזמן.

"המכה הקשה ביותר ניתנה בקורונה. הדרישה לחשמל ולבנזין ירדה, והמחירים של הנפט צנחו. ברגע שזה קרה, זה הפך ללא כדאי להמשיך להפיק נפט ונסגרו הרבה שדות. לכאורה ביציאה מהסגר היה צפוי שהביקוש והמחירים יעלו בחזרה, אבל זה לא ממש קרה כי לא כל השדות נפתחו – פתאום העולם גילה שזו אופרציה מסובכת. הקורונה חשפה את הפגיעות של שרשרת האספקה של האנרגיות הפוסיליות, את חוסר הגמישות, את מתח הרווחים הנמוך שלהן.

"כשמסתכלים קדימה, הסיפור הגדול הוא החישמול של התחבורה – 50% מהביקוש לנפט כיום הוא בשביל תחבורה. בכל העולם יודעים שבעוד כמה שנים המכוניות ייסעו על חשמל, תראה מה קורה למניות של טסלה. גם יובל שטייניץ הודיע שב-2030 יפסיקו להכניס לישראל מכוניות שנוסעות על בנזין".

האוטוסטרדות בדובאי (צילום: Britus/iStock)
האוטוסטרדות בדובאי (צילום: Britus/iStock)

לפי התסריט הזה, המפרציות בדרך להתרסקות.
"כל משבר יכול להפוך גם להזדמנות. המצב של נסיכויות הנפט מזכיר לי את ויליאם דוראנט, שהיה מיליונר אמריקאי כבד שעשה את הונו מייצור כרכרות סוסים.

"כשהמכוניות הראשונות יצאו, הוא פתח בקמפיין אגרסיבי נגד המכוניות, טען שהן מזהמות, רועשות ומסוכנות. הוא אפילו אסר על בתו לנסוע במכונית. ב-1903 הוא הבין שהמאבק הזה אבוד, שהמכוניות כאן כדי להישאר, קנה חברת מכוניות בפלינט, מישיגן, בשם ביואיק, אחר כך חבר לאדם בשם לואי שברולה (שעל שמו המותג שברולט) והשאר היסטוריה".

ובהשאלה, אתה בעצם אומר שאם הן חפצות חיים, נסיכויות הנפט צריכות להפוך את המפרץ הפרסי מבאר נפט לבאר השמש הגדולה בעולם.
"בדיוק. ויש להן כל הכלים לעשות את זה. מדובר באיזור עם הכי הרבה שמש בעולם – 300 ימי שמש בשנה, רצף מדבריות, המון מקום לשדות ענק של פאנלים סולאריים. לא חסר שטח, לא חסר להן כסף להשקעות ראשוניות.

מרכז אנרגיה סולארית בעיר מצדר באבו דאבי (צילום: AP Photo/Kamran Jebreili)
מרכז אנרגיה סולארית בעיר מצדר באבו דאבי (צילום: AP Photo/Kamran Jebreili)

"מדובר במדינות שלא מתאפיינות בחדשנות אבל הוכיחו שהן יודעות לאתר טכנולוגיות וחידושים של אחרים ולעשות אינטגרציה. יש שם שורה של מגה-סיטיס היפר מודרניות, ערים חכמות, שאפשר די בקלות להעביר אותן לעבודה על מערכות חדשניות מבוססות אנרגיית שמש. כיום באיחוד האמירויות רק 3.5 אחוזים מהאנרגיה מגיעים מהשמש. זה נתון מצחיק, הרבה פחות מישראל".

אמנם האוכלוסייה של המפרציות מאוד בזבזנית, אבל בסופו של יום די קטנה. אם כמה עשרות מליונים יעברו לצרוך אנרגיית שמש זה לא הגיים צ'יינג'ר שישנה את המגמה האקלימית.
"נכון, וזה מביא אותנו לשלב האחרון. אחרי שיבצעו את המהלך של המעבר לשמש, ישקיעו בטכנולוגיות מתקדמות ויתחילו להרוויח מהן, ברגע הזה הן יצטרכו להקריס את תעשיית הנפט. לסגור חלק גדול מהבארות ולהעלות מאוד את המחירים".

אתה בעצם אומר שיצרניות הנפט שזיהמו והרסו את העולם, יכולות להציל אותו.
"אני אומר ש-200 גברים ערבים שמרנים יכולים להציל את העולם. ואם לדייק, אדם אחד – MBZ (מוחמד בן זאיד, נסיך הכתר של אבו דאבי, שנחשב לשליט בפועל של איחוד האמירויות; א.ל.) – יכול לעשות את זה.

"עד היום הלכנו במסלול של אל גור וגרטה ת'ונברג, של העלאת מודעות בציבור הרחב והפעלת לחץ מלמטה על מקבלי ההחלטות – זה לא ממש עבד. אולי דרכו זה יעבוד. אמרתי לך כבר שזה ספר אופטימי?"

עוד 1,412 מילים ו-1 תגובות
סגירה