לנושא הסולארי מדובר על מחדל לאורך כל החזית. החל מחוסר עשייה בקירוי מבני ציבור, עבור למדיניות לא יציבה או ברורה וכלה בהעברת קשיי רישוי וחיבור לרשת.
לו כל אלה היו מגיעים לצד מיסוי נמוך המעודד יוזמה חופשית – דיינו. השילוב בין רגולציה חונקת, עשייה מזערית ומיסוי בשמיים מבטיחה דריכה במקום במקרה הטוב.

תיקון קטן: חניה בכחול לבן בנתניה עולה כסף מלא גם לתושבים, אלא אם הם מוציאים בתשלום תו חניית תושב; וגם אז זה לא חינם אלא יש 50% הנחה. כך שמי שמעכשיו ישתמש ברכבת ליום עבודה מלא מחוץ לעיר ישלם 750 ש'ח לחודש (בהנחה של יום עבודה 9 שעות ברוטו עם ההפסקות, ו10 שעות כולל זמן הנסיעה ברכבת) אם הוא לא תושב העיר, וחצי מזה אם כן. המון כסף. תוכניות העיריה כבר 20 שנה מדברות על שבילי אופניים לכל התחנות (כולל בית יהושע) אבל בשטח יש רק שבילים לפנאי; לא ליוממות.
לגבי דודי שמש: יקח עוד 20-30 שנה עד שאפשר יהיה להיפטר מהם. ההחזר הכספי לפאנלים סולריים למי שיש לו גג שלם של בית פרטי הוא 6-8 שנים. בבניין דירות זה פי 8 יותר גרוע לפחות. ואחד היתרונות הענקיים של דוד שמש הוא שאין כמעט מה שיתקלקל. כל מעקכת מרכזית לבניין נידונה להיות פגע רע, כמו מערכות החימום המרכזי בירושלים עד שנות ה-90. אין מי שמוכן לממן את התחזוקה.