כאיש יחסי ציבור ותיק הקפדתי תמיד לעסוק בצד הנקי של המקצוע, לפי תפיסתי אותו – תיווך בין לקוח לבין אמצעי התקשורת, במטרה להביא בפניהם את מיטב המידע, בזמן, במקום ובאמצעים הנכונים. טיפלתי אך ורק ביוצרים, אמנים, מוסדות תרבות וארגונים חברתיים, וכול אימת שנתקלתי בעבודה עם פוליטיקאי זה היה רק דרך עבודה עבור לקוחות מתחומי התרבות והחברה. וגם אז עשיתי זאת בזהירות מופלגת.

תמיד נמנעתי מעבודה עם חברות המשווקות תוצרתן (יחסי ציבור לצרכנות), מפלגות או אישים פוליטיים. זאת, משום שצרכנות משעממת אותי עד מוות, ופוליטיקה מושכת אותי כמו אש. אבל ידעתי להיזהר מפניה. שכן, קמפיינים פוליטיים הם רוויי יצרים, ובהם אין שום ערך לאמת, אלא אם היא משרתת את דובריה. ועל פי רוב, בעיקר בעשור האחרון, קמפיינים כאלה גם רווי הסחות דעת, סחרירים ושקרים.

אילן שיינפלד הוא סופר ומשורר, מראשי מחאת הסופרות/ים והמשוררות/ים. הוא בן למשפחה מנובוסליץ אוקראינה ומשדלץ פולין. סבו וסבתו מצד אמו חיו בשיכון ד' בבני ברק וקבורים בבית העלמין "חזון איש". עיקר יצירתו עוסקת בפרשות מן ההיסטוריה היהודית, עליה זכה בפרסים רבים ובהם פרס ברנר לספרות ופעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים. אילן הוא אב גאה יחידני לתאומים בני אחד עשר, ומתגורר בתובל בגליל המערבי.

האם החברה הישראלית מסוגלת להתמודד עם דילמות קורעות לב ונשמה כמו דילמות המו"מ על גורל החטופים?

זו שאלה קשה, שכן לאיש בישראל אין ניסיון, ידע או יכולת להכריע בין נשים לילדים, בין נשים לגברים, בין אזרחים לחיילים מול משפחות החטופים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.