בנימין נתניהו היה מנהל שיווק בכיר, ערני ואגרסיבי ברים, קונצרן רהיטים ענק, חברה שהפסידה בהמשך את ההובלה בשוק לחברה מתחרה, ולטענות יורשיו בתפקיד היתה לו תרומה להרס תדמיתה. איכשהו משם הוא התקדם למנהל המדינה כולה.
נתניהו כראש הממשלה התחיל למעלה עם מדינה דמוקרטית, עם מערכת משפטית ששמה הולך לפניה, עם מערכת בריאות מעולה ועם משק במצב טוב מבחינה כלכלית ואבטלה נמוכה, ואיכשהו העניינים הדרדרו למטה, לסף החרבתם.
נתניהו כרה"מ התחיל למעלה עם מדינה דמוקרטית, עם מערכת משפטית ששמה הולך לפניה, מערכת בריאות מעולה, כלכלת משק במצב טוב ואבטלה נמוכה, ואיכשהו העניינים התגלגלו למטה, לסף החרבתם
וזה לא היה עניין פשוט. זה לקח חודשים ושנים. נתניהו השקיע לילות כימים בהסתה וזריעת שנאה, תכנון גרוע, הצבת אנשים לא מתאימים לתפקידם, שיסוי אנשי השמירה שלו באנשים הטובים במערכת, חישובים מוטעים, בלגן מאורגן, התעלמות מהזדמנויות ופתיחת כל פרצה לכישלונות.
לא היה קו מוסרי שנתניהו לא שבר ופרץ, לא היה שבר בחברה הישראלית שהוא לא הרחיב, ולא היה סדק בחברה שהוא לא ניצל כדי לפצל אותה עוד יותר.
לאחרונה נראה שישראל קוטפת את הפירות הבאושים. פוליטיקאים ציניים, קצרי רואי וחסרי אחריות שדואגים רק לסקטור שלהם, הפקרה כלכלית של עצמאים ובעלי עסקים שבקושי שרדו את הסגר הראשון ועדיין לא התאוששו ממנו, ממשלה מסוכסכת קשות בתוכה, שאינה מתפקדת כלל כממשלה, החלטות שמשתנות מרגע לרגע בהתאם ללחצים, ראש ממשלה שמסובך בענייניו המשפטיים והאישיים ונמצא במצב הלחיץ ביותר שניתן לתאר, היעדר מוחלט של דוגמא אישית וחוסר אמון מוחלט בשלטון.
לאחרונה הגיעה ישראל הגיעה למצב של עלייה חדה במספר הנדבקים ובהם גם קבוצות הגיל שיתדרדרו בסבירות גבוהה יותר למחלה קשה ואשפוז. למצב בו ברמת התחלואה הנוכחית מתקשים מאד להגן על בתי האבות – מלכודת המוות של הגל הראשון – מחדירה של הנגיף לתוכם על ידי אנשי צוות. למצב בו בתי החולים פועלים קרוב מדי לשיא יכולתם.
לאחרונה הגיעה ישראל למצב בו היא צריכה לבחור בין דבר וכולירה, בין כניעה לקורונה לבין הרס המשק. מצב בו ישראל נכנסת לסגר השני במצב הכי גרוע שאפשר לדמיין ואזרחיה סובלים מאי אמון במקצועיות ההחלטות. מצב בו כל החלטה מצטיירת כפוליטית, צינית או אינטרסנטית. מכל עבר נשמעות קריאות והכרזות על אי ציות אישי וקבוצתי להחלטות הממשלה בפרשת הקורונה, הנובעות, בין השאר, מחוסר אמון בנתונים הבסיסיים ביותר.
לאחרונה הגיעה ישראל למצב בו היא צריכה לבחור בין דבר וכולירה, בין כניעה לקורונה לבין הרס המשק. מצב בו ישראל נכנסת לסגר השני במצב הכי גרוע שאפשר לדמיין ואזרחיה סובלים מאי אמון במקצועיות ההחלטות
תכנית הסגר הנוכחית, שהוא האחראי לה, מלאה בבעיות קשות. סגירת מקומות עבודה ומסחר שעוצמת ההדבקה בהן לא מהגבוהות אבל הנזק של סגירתן למשק אדיר, והחרגה מהמגבלות של תפילות בבתי כנסת סגורים ואירועים אחרים, שדוקא ידועים כבעלי פוטנציאל הדבקה.
ובדיוק כאשר ההרס כמעט נשלם והפך גלוי לכל, העניק טראמפ לנתניהו הסכמי נורמליזציה עם מדינות המפרץ במטרה להסוות את כל המחדלים והכשלונות.
אבל חרף הקלות והסחות אלה, המדינה בהנהגתו של נתניהו טובעת בים של אסונות. הגדלת מספר החולים והמתים מקורונה, הרס העסקים הקטנים והבינוניים במשק והגדלת האבטלה לרמות בלתי נתפסות.
נתניהו היה איש שבנה את עצמו לבד, שחב את חוסר ההצלחה שלו לאף אחד. מילכוד 22.
אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.
הכותרות הראשיות עכשיו
בימים אלה, כשבנימין נתניהו נתפס משקר בפרשת מכירת מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות, מעניין להזכר בשקריו בפרשת הצוללות המתקדמות שגרמניה מכרה למצרים, והאישור שנתן למכירתן למצרים, תוך הסתרת העיסקה ממערכת הבטחון. לשם כך חשוב להזכיר את ציר הזמן שעליו התנהלה הפרשה.
מרס 2014
בוגי יעלון, אז שר הבטחון, מדווח בישיבת מטה כי ישראל הודיעה לגרמניה שהיא מתנגדת למכירת הצוללות המתקדמות למצרים.
בלשכתו של שר הביטחון נכתב מסמך המדבר בעד עצמו:
"ישראל העבירה בשם כל הגורמים בקשה רשמית לגרמניה להימנע ממכירת הצוללות למצרים… כל פניה לממשלת גרמניה תתואם על ידי כל הגורמים".
בלשכת שר הביטחון נכתב מסמך המדבר בעד עצמו: "ישראל העבירה בשם כל הגורמים בקשה רשמית לגרמניה להימנע ממכירת הצוללות למצרים… כל פניה לממשלת גרמניה תתואם על ידי כל הגורמים"
אוגוסט 2014
נתניהו משגר את עו"ד מולכו לגרמניה עם מסמך בחתימתו של נתניהו המאשר לגרמנים למכור את הצוללות המתקדמות למצרים.
נובמבר 2014
שלשה חודשים אחרי שנתניהו מאשר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, מתקיימת פגישה בין שר החוץ הגרמני דאז פרנק וולטר שטיינמאייר לבין רה"מ דאז נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון, ובהשתתפות השגריר דאז, יעקב הדס.
בפגישה, נתניהו עצמו מבטא התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם. השגריר דאז, יעקב הדס, כותב כך:
"סוגית מכירת הצוללות למצרים עלתה בפגישה של ראש הממשלה נתניהו עם שר החוץ הגרמני שטיינמאייר. ראש הממשלה הביע התנגדות נחרצת למכירת הצוללות למצרים".
גורמי הביטחון הישראליים יוצאים מהפגישה בהבנה שעקב ההתנגדות הברורה של מערכת הביטחון וראש הממשלה בנושא זה, הגרמנים מכבדים התנגדות זו, ולא ימכרו את הצוללות מהדגם המתקדם למצרים.
מרס 2015
אלוף עמוס גלעד מפנה את תשומת לבו של יעלון למידע, לפיו גרמניה שידרגה את איכות הצוללות שתמכור למצרים, בניגוד להסכם עם ישראל מ–2011.
גלעד נוסע לגרמניה, ובכיר בלשכת הקנצלרית אנגלה מרקל דוחה אותו באומרו, כי ישראל הסכימה לשדרוג. יעלון פונה לנתניהו ושומע מפיו הכחשה, אבל חושש שראש הממשלה אינו מספר לו את כל האמת.
גלעד נוסע לגרמניה, ובכיר בלשכת הקנצלרית אנגלה מרקל דוחה אותו באומרו, כי ישראל הסכימה לשדרוג. יעלון פונה לנתניהו ושומע מפיו הכחשה, אבל חושש שראש הממשלה אינו מספר לו את כל האמת
מאי 2015
יעלון מבקש מהנשיא, ראובן ריבלין, העומד לנסוע לגרמניה לברר זאת עם הקנצלרית מרקל.
ריבלין שואל את מרקל, והיא בודקת ומשיבה לו כי ישראל הסכימה לשדרוג. ריבלין מטלפן לנתניהו לספר לו, ונענה בנזיפה, מדוע בכלל התעניין בנושא בברלין. ריבלין, שלא העלה בדעתו כי נתניהו מידר את שר הביטחון מהמידע על הסכמתו לשדרוג, משיב כי שמע על כך מיעלון.
אוגוסט 2015
שר הבטחון יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט מתנגדים להנחיית נתניהו לקנות עוד צוללות. המל"ל בראשות יוסי כהן בודק את הסוגיה ומצדד ביעלון ובאיזנקוט.
מאי 2016
שר הבטחון יעלון מפוטר/מתפטר
23 מארס 2019
נתניהו בראיון לקרן מרציאנו בחדשות 12 מודה כי אישר את מכירת הצוללות המתקדמות למצרים [ב-2014] בלי ליידע את ראשי מערכת הביטחון.
"זה סוד ממודר, שרק היועץ המשפטי לממשלה והצוות שלו יודעים, וגורמים כמו היועץ לביטחון לאומי יעקב עמידרור" […] שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות […] במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים […] מי שצריך לדעת יודע".
29 מארס 2019
איילה חסון מפרסמת את הכותרת הבאה: "מסמכים חושפים שמשרד הביטחון היה בקיא בפרטי מכירת הצוללות, וכי שורת מכתבים שנשלחו במקביל לקיום המגעים עם מצרים מעידה כי המטה המדיני-ביטחוני היה מעורה בהתקדמות העסקה – ואף עדכן בפרטים את כלל ראשי מערכת הביטחון".
1 לאפריל 2019
איילה חסון מחדדת: "בשום שלב לא טענתי שנתניהו לא מידר את שר הביטחון".
ארבע הערות בשולי הדברים
- נתניהו הסתיר משר הבטחון יעלון את הסכמתו מאוגוסט 2014 לשדרוג הצוללות המתקדמות למצרים כאשר יחסיהם היו עדיין תקינים.
- גם אם הייתה הצדקה להסכמת נתניהו למכירת הצוללות המתקדמות, נשארת השאלה: מדוע הוא הסתיר מידע כה רגיש מיעלון, מאיזנקוט, ומבכירים אחרים המערכת הבטחון? ומדוע הוא הכחיש זאת במשך שנים, עד שהודה בכך בראיון עם קרן מרציאנו במארס 2019?
- בעת הפגישה בנובמבר 2014 בין שר החוץ הגרמני דאז פרנק וולטר שטיינמאייר לבין רה"מ דאז נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון, ובהשתתפות השגריר דאז, יעקב הדס, הישראלים שהיו בפגישה לא ידעו על האישור שנתניהו נתן למכירת הצוללות למצרים, בעוד שלגרמנים היה כבר את המכתב של נתניהו המאשר את מכירת הצוללות המתקדמות למצרים. כלומר, שלושה חודשים אחרי שאישר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, נתניהו שביטא בפגישה "התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם למצרים" שיקר למען הפרוטוקול ועשה הצגה לישראלים.
- איילה חסון מתגלית בפרשה זו במלוא קלונה. ששה ימים אחר הראיון של נתניהו (הנוראי מבחינתו) היא נקראת למזער נזקים. המסר השקרי שלה 'משרד הביטחון היה בקיא בפרטי מכירת הצוללות שלה'. לצורך זה אין לה כל בעיה להעלים אירועים קריטיים, לערבב אירועים ולוחות זמנים, לבלבל את הציבור.כך לדוגמה היא מדברת על מסמך מ-2012, שמתייחס למסירה מוקדמת יותר של צוללות מדגם ישן, ואינו מתייחס לנושא הפרשה הנוכחית, לצוללות המתקדמות, שעל מסירתן לא ידעה מערכת הביטחון דבר. ובעיקר היא אינה מציינת ואינה מתייחסת כלל לאישור של נתניהו למכירת צוללות כאלו למצרים מ-2014.חסון, בשני הפרסומים האלו, היא דוגמה מאלפת לאמירות שהן בגדר חצי אמת הגרועה משקר. היא דוגמה לתקשורת שאינה משקרת, אבל לא מדברת על מה שחשוב ולא מספרת לנו את מה שצריך לדעת. בהופעה שלה אפשר לזהות דברים שהיא לא מדווחת עליהם, ואחרים שהיא מדווחת עליהם בצורה מטעה.
תקשורת בנוסח הזה מעוותת על ידי אינטרסים כוחניים של נתניהו. אי אפשר לסמוך על תקשורת כזו שתעשה את עבודתה נאמנה ותהיה כלב השמירה של הדמוקרטיה.
3 חודשים אחרי שאישר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, נתניהו, שביטא "התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם למצרים", שיקר למען הפרוטוקול ועשה הצגה לישראלים
אפילוג
זה לא נגמר בצוללות. ב-26 אוקטובר 2020 כותב עמוס גלעד: "פרשת ה-F-35 חמורה מפרשת הצוללות". האלוף במיל' עמוס גלעד תקף בריאיון ל"ידיעות אחרונות" את מכירת מטוסי ה-F-35 לאיחוד האמירויות במסגרת הסכם השלום עם ישראל.
"זו פרשה חמורה מפרשת הצוללות, מכיוון שחיל האוויר חשוב יותר מכל חיל אחר", אמר גלעד. "כולם אמרו שסיפור המטוס הוא חלק מהעסקה: האמריקנים, האמירויות, ניו-יורק טיימס. ורק נתניהו מכחיש, אבל אני כמובן לא מאמין לו", הוסיף.
תודה לחופרים בפרשה כבר שנים: סיגלית קסלר, התנועה לאיכות השלטון, אשר בן דויד, אסתי סגל, אור-לי ברלב ואחרים.
אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
בשבוע שעבר מלאו 30 למותו של מירון בנבנשתי, הפובליציסט, האינטלקטואל וחוקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיה גם איש ציבור (סגן ראש עיריית ירושלים), ונודע בעיקר בזכות תיזת ה"אי-הפיכות" ביחס לשליטת ישראל בשטחים.
חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית – הן, בתחילה, כבן האליטה הציונית והגשמת חלומה ל"עברי חדש", והן בהמשך, כאחד ממבקריה החריפים של המדיניות הישראלית – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית.
חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית
על אף זאת, המאמרים המעטים שכן התפרסמו – ב"הארץ" ובאתרים כגון "שיחה מקומית" – כמו גם אלה שפורסמו בעולם, כיסו, כמצופה מכתבות "אחרי מות", את פרטי הביוגרפיה של בנבנשתי, והתמקדו בדעותיו הפוליטיות, בתיזת ה"אי-הפיכות", במהפך שעבר עליו ממקומו במרכז הממסד הציוני לנביא מוכיח המצוי בשוליו, וכן בקשר המיוחד שלו לעיר ירושלים.
בשורות הבאות לא אחזור אפוא על הדברים הידועים, ותחת זאת אתמקד בלהאיר שני היבטים שלא זכו לתשומת לב מספיקה, לדעתי, במה שפורסם, והם בעיניי נקודות מפתח להבנת הבסיס שממנו התפתחו הגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך. שני העניינים הם תכונות אופי, אך הן חורגות מהמימד הפסיכולוגי בלבד, שכן הן קשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: אלו הן תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי.
הילידות
"בכל עיסוקי, רגשותי ונפתולי חשיבתי נשארתי נאמן לתחושת היליד שנטעו בי הורי. תמיד היתה נקודת המוצא שלי ילידית וכל התייחסותי מתחילה ומסתיימת כאן, בפיסת האדמה שבה נולדתי ובה אקבר" (מירון בנבנישתי ב"חלום הצבר הלבן: אוטוביוגרפיה של התפכחות", הוצאת כתר 2012)
הילידות – הן כתכונה עובדתית-תיאורית, אך בעיקר כמסגרת התייחסות נפשית-תודעתית, רגשית ואינטלקטואלית גם יחד – היא חוט השני המחבר בין פרקי חייו השונים של בנבנשתי. החל מטיוליו בילדותו ברחבי הארץ עם אביו (המחנך והגיאוגרף דוד בנבנשתי, שהוא אחד האחראים המרכזיים לעיצובה של מפת הארץ המוכרת לכל תלמיד בית-ספר), עבור בימיו כסטודנט תחת ההיסטוריון יהושע פראוור, כאשר תיעד ורשם על מפת הארץ את יישובי הצלבנים, ממש כשם שבהמשך ימיו תיעד בדקדקנות את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה בשטחים, הן בקרב האוכלוסיה הפלסטינית והן בהתנחלויות, במסגרת "פרוייקט הגדה והרצועה", וכשם שמאוחר יותר תיעד ו"חשף" את ההיסטוריה הפלסטינית הטמונה והקבורה תחת המפה הפיזית והקוגניטיבית הישראלית, בספרו (Sacred Landscape).
שתי נקודות מפתח להבנת הבסיס להגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך, הן תכונות אופי, החורגות מהמימד הפסיכולוגי וקשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי
אכן, נדמה שאפשר לתאר את המיזמים השונים של מירון כתיקון, אך בה בעת כהמשך ותוספת לפרוייקט חייו של אביו, שהנחיל לבנו, כמו גם לכל אותו הדור ולדורות הבאים, את "מפת ארץ-ישראל". אליה הוסיף מירון עוד ועוד שכבות ארכיאולוגיות, נוכחיות אך גם היסטוריות שהוא חשף ושיחזר. ללא ספק תחושת ילידות זו והחיבור לנוף הארץ נובעים מהביוגרפיה האישית והמשפחה אליה נולד, אך דומה שהיא גם מאפיינת דור מסוים (אפשר לחשוב על ס. יזהר, המבוגר מבנבנשתי, ועל בן-דורו עמוס קינן, כשתי דמויות מדור זה), שבנבנשתי באוטוביוגרפיה שלו מכנה "בני הדור הראשון לגאולה".
עם זאת, בניגוד ל"ילידים" רבים אחרים בני הדור, הילידות השורשית והיחס הרגשי, המטאפיזי כמעט, לארץ ולנופיה, הקנו לבנבנישתי, מחד, את היכולת להזדהות אמפטית עם הפלסטינים, שביכו את חורבן הארץ שהכירו ב-1948, ומאידך גיסא, להבין גם לנפשם של המתנחלים אנשי "גוש אמונים". אלה עמדו נגדו מצידה השני של המפה הפוליטית, אך רגליהם כרגליו היו נטועות בקרקע, רגל אחת בתוככי הקו הירוק ורגל שניה מעברו, בניגוד גמור לחבריו של בנבנשתי בשמאל הציוני, ולעתים קרובות הלא-ציוני גם כן.
מן הסתם, תפיסה זו של ארץ-ישראל/פלסטין כיחידה גיאוגרפית אחת ובלתי ניתנת לחלוקה, היא גם העומדת בבסיס תיזת ה"אי-הפיכות" שבה נתפרסם בנבנשתי. עם זאת, אין מדובר בהשלכה אידיאולוגית של יחסו הנפשי אל הארץ על תפיסתו הפוליטית (או לכל הפחות לא רק בכך) – אלא, מבחינתו לפחות, בראיה נכוחה של המציאות, המאפיינת את יחסו להיסטוריה.
התפיסה ההיסטורית
בנוגע לשורשיות הילידית, דומה שבנבנשתי נתן ביטוי מזוקק כאמור לתחושה רווחת בקרב בני דורו – הצברים הראשונים – וכן אלה שבאו לאחריו. זה היה ביטוי מוקצן, אולי, והוא הוביל את בנבנשתי למסקנות בלתי-שגרתיות, אך הבסיס להן, תחושת הילידות עצמה, היא דבר שבו הוא ייצג תופעה רחבה הרבה יותר. לעומת זאת, בחוש ההבנה הפוליטי-היסטורי שלו, בנבנשתי התייחד בתפיסה יוצאת-דופן בציבוריות הישראלית.
זו ראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו. לא בכדי המלים כותרת המשנה של ספרו האוטוביוגרפי היא "אוטוביוגרפיה של התפכחות". זו תפיסה צופה פני-עתיד מתוך ראיה נכוחה של ההווה, לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו, שהיא רק צורה אחרת של היתקעות בזמן.
בנבנישתי התייחד בראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו
אני מכנה תפיסה זו ייחודית ויוצאת-דופן, מכיוון שמרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון כזה או אחר של "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה.
כך השמאל המתייחס לתאונה ההיסטורית של 1967 ול"כיבוש" כאל מצב זמני, גם בחלוף 50 שנה, שלכאורה ניתן להשיב לאחור ולתקן. וכך גם הימין המתנחלי שעבורו חלוקת הארץ וההסכמה לה מצד היישוב היהודי הן התאונה, שניתן וצריך לתקנה בהתיישבות בשטח והשתלטות על קרקעות, אם בחסות ממשלתית ואם בחתירה כנגד החוק.
למעשה, זוהי תפיסה המאפיינת גם את התנועה הציונית בכללותה, שהרי עבורה התאונה ההיסטורית היא הגלות מן הארץ, ומשום כך האידיאולוגיה הציונית מצווה את "שלילתה" ורואה את הקמת המדינה כהמשכה הישיר, תוך דילוג היסטורי קליל, "בן אלפיים", אל ההתיישבות היהודית של תקופות המקרא והמשנה.
ומנגד, בקרב התומכים באידיאולוגיה הפוסט-ציונית נראית דווקא השאיפה הלאומית היהודית כאותה תאונה היסטורית מצערת, ובשנים האחרונות יש ביניהם רבים השבים לאיזו אידיאל, ולעתים מעשה, של "קיום יהודי דיאספורי".
אפשר להמשיך כך עוד ועוד עם אידיאולוגיות וקבוצות פוליטיות התקועות בעבר (האורתודוקסיה החרדית, למשל, שעצרה את השעון אי-שם בסוף המאה ה-18 באירופה, ואחר-כך הכניסה אל שערי האי הקפוא בזמן גם את היהדות הספרדית), או המנסות להחזיר לאחור את המחוגים (אליטת תנועת העבודה, שלמרות כוחה הפוליטי ההולך ומדלדל ממשיכה לחפש את הנוסחה שתבטל במחי קסם את תוצאות מהפך 77') – אך הנקודה ברורה.
לעומת כל אלה, התפיסה שקידם בנבנשתי מתעקשת להסתכל למציאות בפנים, גם אם זו הסתכלות כואבת שמסקנותיה מבעיתות. תפיסתו של בנבנשתי ביחס לדו-לאומיות אינה של חזון אידילי, אם כן, כי אם ההיפך: זהו תיאור של מצב קיים, ומבחינתו של בנבנשתי אף מצב טראגי – אבל מצב שמחייב התמודדות והסכנה (מלשון להסכין), ולא הדחקה היסטורית.
הסכנה זו עם אי-הפיכותה של ההיסטוריה ועם השלכותיה גררה, עבור בנבנשתי, גם תפיסת אחריות היסטורית שנדיר למצוא כמוה בציבור הישראלי, שרק הלך והקצין את חוסר נכונותו להתמודד עם ההיסטוריה שלו ועם המציאות הנובעת ממנה, למשל בעיגון בחוק את האיסור לאזכר את הנכבה.
מרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה
אפשר, כמובן, להתווכח באיזו מידה משפיעה ה"אי-הפיכות" של העבר על מצב העניינים הנוכחי, ועד כמה יש בכוחם של סובייקטים היסטוריים ושל מגמות פוליטיות מקומיות וגלובליות לעצב את ההווה באופן שהופך גם את העבר הבלתי-הפיך. דומה, עם זאת, שארבעים השנים שעברו מאז הגה בנבנשתי את התזה שלו מראים עד כמה היה הצדק עימו.
יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית
תגובות אחרונות
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
היועץ היה מזכיר הממשלה בין השנים 2013-2016 בתקופה בה ניתן האישור לגרמניה לספק צוללות מתקדמות למצרים ובתקופה בה בוטל המכרז הבינלאומי לרכישת ספינות והועדפה תיסנקרופ. הוא נחוץ כעד בחקירות. הוא חייב היה לפסול עצמו מזמן או למצער להורות על חקירה ולהדיר עצמו מניהולה. ואשר למניות, ישנו כאן חשד מובהק לעבירת מס חמורה. הרי גם לפח היועץ עצמו ניתנה טובת הנאה, המדובר בהנחה ענקית על מחיר המניות, ומכיון שלא נטען לא ע״י נתניהו ולא ע״י מיליקובסקי שמדובר במתנה, מדובר בהכנסה שהיתה חייבת במס שולי של קקוב ל-50%. נתניהו לכאורה ״כיבס״ מס רגיל של 50% במס מופחת של 20% בדיווחו הכוזב על רווח הון לגבי שנת 2010 תוך הסתמכות על מחיר הרכישה הלא ריאלי שלו שהסווה את טובת ההנאה. בכך גם קיזז בפועל שלא כחוק את ירידת הערך שהיתה במניות בתקופת בהחזקתו.
אין כאן התישנות, כי הדיווח הכוזב נעשה לגבי שנת המס 2010, ומדובר לכאורה בהעלמת מס של כשני מיליון דולר! היועץ בכלל לא להתייחס לצורך לחקור את עבירת המס!
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי הגיע אמש (מוצ"ש) להפגנה בבלפור, על מנת לבחון לדבריו את עבודת המשטרה והתנהלות המפגינים בשטח – כהכנה למענה לעתירות שהוגשו לבג"ץ בעניין פעולות האכיפה של המשטרה בהפגנות בעת האחרונה.
בפני בג"ץ תלויה ועומדת, בין השאר, לפחות עתירה אחת הנוגעת להפגנות המתקיימות באזור בלפור ועניינה הגבלות שמטילה המשטרה על עוצמת הרעש המותרת למפגינים בשעות הערב והלילה.
נזרי נצפה במתחם ההפגנה ליד כיכר פריז בסמוך לשעה 23:00 אמש, ובמענה לשאלת זמן ישראל על מעשיו שם, השיב: "נפגשתי עם מפקד המחוז [ניצב דורון ידיד]. יש הרבה עתירות בהקשר של ההפגנות בבלפור.
"יש עתירות לגבי הזמבורות, רעשים. לכן באתי עם היועץ המשפטי של המשטרה ונפגשנו עם מפקד המחוז וראינו את הדברים בעיניים. תמיד כדאי לראות את הדברים בעיניים. אנחנו בשיח גם עם הלשכה המשפטית של המשטרה וגם עם מפקד המחוז".
המשנה ליועמ"ש רז ניזרי אמש בבלפור (צילום: שלום ירושלמי)
נזרי, בן 48, הוא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני ניהול ותפקידים מיוחדים וציבורי-חוקתי – תפקיד הנחשב לבכיר ביותר מבין המשנים ליועץ המשפטי לממשלה. נוכחותו אמש בבלפור מלמדת כי עמדת המדינה בנוגע לעתירות ההפגנות נקבעת בדרגים הגבוהים ביותר במשרד.
בעבר הועלה שמו של נזרי כמועמד של שר המשפטים דאז אמיר אוחנה לתפקיד פרקליט המדינה, אחרי פרישתו של שי ניצן, אולם נזרי דחה את הצעת אוחנה. כמו כן הועלה שמו כמועמד אפשרי של יו"ר הכנסת יריב לוין, לתפקיד היועץ המשפטי של הכנסת. בשני התפקידים – פרקליט המדינה ויועמ"ש הכנסת – עדיין מאויישים על ידי ממלאי מקום.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לגבי דולב, עד הקורונה הבלוף של ביבי החזיק מעמד, הקורונה פשוט חשפה הכל. כניסת כחול לבן לא הזיקה כלום, כי ממילא ביבי שלט במה שרצה לשחוט, הוא נתן להם להיכנס כדי שעוורים כמוך יקנו את הבלוף שהכל בגלל כחול לבן ואכן קנית. אף אחד לא הפריע לו למנות פרויקטור לפני הרבה זמן אף אחד לא הפריע לו לתת למשרד הביטחון להיכנס לנושא עוד לפני ממשלת האחדות והוא סרב, אין לי סבלנות למנות את כל פשעי הניהול שלהבנתי נעשו בכוונה תחילה מתוך תקווה שכולם כאילו ייכשלו, ואז הוא יהיה המושיע, אנחנו לא כסילים ורואים איך האגו המופח שלו מחריב את כולנו, גם אותך.
עד לפני המגיפה העולמית ( הרסה כלכלות בכל העולם ) הכלכלה הייתה בין הטובות בעולם, האבטלה הייתה בין הנמוכות בעולם!
מאז כניסת כחול לבן לממשלה. היא עושה הכל על מנת לשבש עת עבודת הממשלה…
גם ראש הממשלה בנימין נתניהו עשה טעויות לאואך כל הדרך.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, הגן על המערכת המשפטית לאורך כל הדרך. זו טעות ענקית שלו!!! היום מערכת המשפט ( בדרגים הגבוהים בלבד, כולל בג"צ, כולל היועמ"ש והפרקליטות) השתלטה על שתי הרשויות האחרות… מקווה שבבחירות הבאות, כל הרשויות יבינו את מקומן במדינה.
גמר חתימה טובה לכל ישראל.