"אבל מה אתם רוצים?", שאל השבוע שדרן רדיו בכיר מרואיינת מנשות מחאת בלפור, "הסגר בכלל לא חל על ההפגנות ולא אוסר עליהן. אז איך אתם יכולים לטעון שהוא פוליטי ונועד לחסל את המחאה?".

השאלה הזו מבטאת חוסר הבנה בסיסי בנוגע לדרך הפעולה, שבאמצעותה מבצר בנימין נתניהו שלטון ללא מיצרים בישראל, ולמעשה גם בנוגע לדרך שבה נהגה כל חברה שהידרדרה מדמוקרטיה לדיקטטורה.

ברוב המדינות בהן חל מעבר ממשטר דמוקרטי לשיטה אוטוריטרית, שמדכאת זכויות אזרח ומרכזת כוח רב בידי השליט, הדבר לא קרה ביריית תותח ובכיבוש מוסדות השלטון בהפיכה צבאית, אלא בתהליך איטי ומדורג (זוכרים את "התהליכים" של יאיר גולן?). יעדו של התהליך היה נסתר מהעין משום שכל שלב בו, במנותק מהשלבים האחרים, לא נראה אנטי דמוקרטי באופן קיצוני. וכך, לאורך התהליך האיטי הזה נשמרה תמיד האשליה כאילו המדינה עודנה דמוקרטית, גם כשהיא כבר מזמן לא היתה כזו. הדבר איפשר כמובן לנטרל התנגדויות ולהרדים גם את הביקורתיים ביותר שבין האזרחים.

לאורך המעבר האיטי והמדורג ממשטר דמוקרטי לשיטה אוטוריטרית נשמרה תמיד האשליה כאילו המדינה עודנה דמוקרטית. הדבר איפשר לנטרל התנגדויות ולהרדים גם את הביקורתיים ביותר שבין האזרחים

תהליך דומה מתרחש בישראל של נתניהו. נכון, לעת עתה ההפגנות מוחרגות מהסגר ואין איסור עליהן. באמת תודה. אך כבר עכשיו חוק סמכויות הקורונה, שהתקבל בכנסת ביולי, קובע כי הממשלה רשאית להציב כל תנאי לאופן קיום הפגנה. האם התנאי יהיה מספר המפגינים? שיבוש דרכי ההגעה? הגבלת מקום? כל אלה, עם קצת מחשבה יצירתית, עלולים (או עשויים, תלוי את מי שואלים) להפוך את ההפגנה לבלתי אפקטיבית לחלוטין ולרוקן אותה מתוכנה. ובואו נזכור שזה המצב החוקי לעת עתה, ואליו כבר התרגלנו. חכו לצעד הבא, שגם אליו נתרגל כפי שהתרגלנו לחוק הסמכויות.

אך זה עוד לא הכל. על מנת שהתהליך ההדרגתי הזה יצליח, מוכרחה להיות גם אווירת חירום, תחושה של אסון מתקרב, ממנה המנהיג אמור להושיע את האזרחים על ידי עוד ועוד סמכויות שהוא לוקח לעצמו. כמעט כל מדינה שבה קרסה הדמוקרטיה, נמצאה במצב חירום על רקע זה או אחר, וכל שליט שרצה לבסס את שלטון היחיד שלו דאג להפיק ממצב זה את המירב ואף להעצים אותו.

זהו הטריק הכי ישן במדריך לדיקטטור מתחיל, ונתניהו, כפי שהוכיח בשנים האחרונות, עבר מזמן את שלב המתחילים. אין כמו מצב חירום כדי לשכנע אזרחים לוותר על חירויות אליהן היו רגילים קודם לכן: "הרי אנחנו במאבק", אומרים להם, "זה לא הזמן להעצים מחלוקות ולהתעקש על זוטות כמו זכות המחאה הפוליטית".

זו בדיוק הסיבה שנתניהו כל-כך מתעקש על הסגר. כפי שהתבשרנו לאחרונה, הוא דוחף אליו כבר מיולי. מדוע? כפתרון לקורונה מדובר באיוולת. הוכחות לכך יש למכביר: החל מחוות דעתם של מנהלי רוב בתי החולים שטענו בישיבת הממשלה כי אין צורך בסגר מלא וכי "החרדה מיותרת", דרך היציבות במספר החולים המונשמים שמוכיח כי מערכת הבריאות אינה עומדת בפני קריסה, ועד ההודעות שפירסם לאחרונה איגוד רופאי בריאות הציבור שלטענתו מגבלת ה-500 מטרים אינה מוצדקת בריאותית ואינה מורידה תחלואה.

יו"ר ועדת הקורונה: מנהלי בתי החולים נגד סגר – מקווה שמישהו יתעשת • @NoganNir עם כל העדכונים מהדיון בוועדה >> https://t.co/JIB8bT6wU0

(צילום: ערוץ הכנסת) pic.twitter.com/o1Hk5Hohz5

— חדשות 13 (@newsisrael13) September 14, 2020

על מנת שהתהליך ההדרגתי הזה יצליח, מוכרחה להיות גם אווירת חירום, תחושה של אסון מתקרב, ממנה המנהיג אמור להושיע את האזרחים על ידי עוד ועוד סמכויות שהוא לוקח לעצמו

נותרת מסקנה אחת: נתניהו זקוק לסגר על מנת לייצר את אותה אווירת חירום ותחושת מצור שבחסותה יוכל מצד אחד להרחיב את סמכויותיו ומצד שני להצר את זכויותינו. "הנגיף הזה מאיים על כולנו", אומרים לנו, "תגלו אחריות לאומית, תפסיקו להפגין". אפילו הנשיא ריבלין, הדמוקרט, נפל שלשום במלכודת כשאמר ש"לא ננצח בהטחה הדדית של האשמות ארסיות".

גם אם בתקנות הסגר אין בינתיים הגבלה מפורשת על הפגנות, תחושת החירום שהוא עוזר לייצר עלולה להוות מכת מוות למחאה. אנשים שיושבים סגורים בבתיהם, חרדים לבריאותם ודואגים איך יגמרו את החודש לא יצאו להפגין. אדם שנמצא במאבק הישרדותי איננו יכול להיות אזרח אקטיבי שער לזכויותיו ונאבק עליהן. הוא אינו פנוי לכך, פיסית ופסיכולוגית. ראשו כופף.

כך שהשאלה איננה משפטית לגבי תקנה זו או אחרת, אלא מה האווירה והתודעה שמייצר ראש ממשלה שעסוק בהימלטות ממשפט ומכלא. כיצד הוא משתמש בחוק, במשטר ובמשאבי הציבור על מנת לעצב את סוג המשטר הנוח ביותר עבורו ועבור צרכיו האישיים והפליליים. זהו לא סגר שנובע מדאגה לשלום הציבור אלא לשלום נתניהו.

יותר מזה, הנרטיב אותו דוחפים בכל הכוח שופרות נתניהו לגבי הדוגמא האישית השלילית כביכול של מי שיוצאים להפגין בזמן סגר, והאפקט המרתיע שהשיח הזה מייצר, גם הם חלק מההשפעות ההרסניות של הסגר על המחאה. האדם הסביר, האזרח הטוב, יחשוב פעמיים אם להגיע להפגנה שזה הדימוי הציבורי שלה. וכבר ראינו כיצד השיח הזה תופס, גם בקרב תומכי המחאה ומתנגדי נתניהו. גם על כך חשבו מיטב המוחות שעסוקים בביצור שלטון היחיד של הנאשם בפלילים. גם זו מבחינתם אחת ממטרות הסגר.

אם אנחנו – רוב הציבור, אזרחים שדמוקרטיה היא ציפור נפשם – נזכור את  הדברים האלה, אם נשכיל להבין את המטרות הזדוניות שמאחורי צעדים שמנסים למכור לנו כצעדי הצלה, נוכל להסיק מכך רק מסקנה מעשית אחת: למחות בכל הכוח, לצאת ולהפגין, להגיע לבלפור, להרעיד את הבירה, לצעוק. כן, דווקא עכשיו. וכן, גם אם ינסו להגביל אותנו בתקנות חירום. כי השאלה אם מעשה המחאה שלנו נוגד תקנה זו או אחרת מתייתרת לחלוטין משעה שהבנו שהסגר כולו מכוון לחנוק את הצעקה הזו בדיוק, למחוק את מה שנשאר מרוח ההתנגדות לשלטון.

הנרטיב אותו דוחפים בכל הכוח שופרות נתניהו לגבי הדוגמא האישית השלילית כביכול של מי שיוצאים להפגין בזמן סגר, והאפקט המרתיע שהשיח הזה מייצר, גם הם חלק מההשפעות ההרסניות של הסגר על המחאה

זה מסר קשה למי ששלטון החוק ושמירה על כללי המשחק הם נר לרגליו, ובצדק. אך חשוב להבין שזה לב העניין: שליט חסר מעצורים משתמש בחוק כדי לבטל את החירויות שלנו, למעשה את הדבר שלמען שמירתו קיימת השיטה הדמוקרטית כולה. כשמבינים את זה כך, הדילמה הופכת הרבה פחות קשה ודרך הפעולה הרבה יותר ברורה.

אלק יפרמוב הוא פעיל במחאה, מורה לאזרחות ולספרות.