בשנת 2004 פרסמה יולי תמיר מאמר באנגלית על "מעמד ולאומיות", בו היא מבחינה בין האליטה הניידת לבין הרוב הנייח. תמיר מסבירה כיצד תודות להון האנושי או הפיננסי יכולה אליטה מצומצמת להתנייד ברחבי תבל ולהפיק תועלת מעלית הקוסמופוליטיות, פתיחת הגבולות וירידת כוחה של הלאומיות, בעוד הרוב הנייח סובל מהשלכות התפתחויות אלו.

הלאומיות אחראית במידה רבה לסולידריות שהצמיחה את מדינה הרווחה. ירידת כוחה משמעותה עליית כוחה של הכלכלה הניאו-ליברלית, המדלדלת עד מאוד את רשת הביטחון הסוציאלית הניתנת למעמדות הנייחים. בספרה משנת 2019 "מדוע לאומיות?" ממשיכה תמיר לנסות ולשכנע את האליטה הניידת לבחור בלאומיות.

הלאומיות אחראית במידה רבה לסולידריות שהצמיחה את מדינה הרווחה. ירידת כוחה משמעותה עליית כוח הכלכלה הניאו-ליברלית, המדלדלת עד מאוד את רשת הביטחון הסוציאלית הניתנת למעמדות הנייחים

האבחנה בין ניידים ונייחים חדרה לדיון הציבורי בישראל, במידה רבה, תודות לכתיבתו של גדי טאוב. אך בעוד כתיבתה של תמיר – לשעבר פרופסור באוניברסיטת תל אביב – זוכה להערכה באקדמיה הישראלית, כתיבתו של טאוב – המשמש כמרצה בכיר באוניברסיטה העברית – המשתמשת באותן אבחנות ממש זוכה לקיתונות של בוז בתגובות מצד אנשי אקדמיה בישראל. הניגוד החריף בין היחס לטאוב לבין היחס לתמיר מעלה את החשש כי תגובת אנשי האקדמיה בישראל נובעת לא מטיעונים לגוף העניין, אלא מסלידה מתמיכתו הפוליטית של טאוב בשלטון הימין.

חשש זה החזיר אותי לראשית היכרותי עם רות גביזון כתלמיד בסמינר שלימדה על "משפט ופוליטיקה" בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. כעתודאי צעיר ידעתי אז מעט מאוד על כיצד האקדמיה פועלת, אך הסמינר הציע עמדת צפיה מצוינת לדרמה שהתרחשה באותה עת באקדמיה המשפטית בישראל.

גביזון היתה אז האדם הבודד ביותר באקדמיה בישראל. בעקבות מאמר אקדמי שכתבה המבקר חריפות את המהפיכה החוקתית, פירסם ארי שביט בשנת 1999 ראיון עימה תחת הכותרת "דבר ראש האופוזיציה". שבוע לאחר פרסום הראיון התפרסמה במוסף "הארץ" כפולת עמודים שריכזה את מכתבי התגובה לראיון מאנשי אקדמיה בישראל. כולם – ללא יוצא מן הכלל – ביקרו את עמדתה של גביזון. בראש העמוד תחת הכותרת "גבולות הביקורת" הופיע מאמרו של פרופסור דניאל פרידמן, שהפך ברבות השנים לאחד ממבקריו החריפים של בית המשפט העליון.

לגביזון לא היה קל לצאת כנגד המחנה ממנו צמחה. כפי שמציין גדעון ספיר בספרו "המהפכה החוקתית" שהתפרסם בשנת 2010:

"אפילו רות גביזון, שהיתה כאמור מהבודדים שביקרו את מהלכיו של בית המשפט, פתחה את מאמר הביקורת שלה בניסיון ארוך ומפותל להצדיק את החלטתה להשמיע ביקורת בפומבי". ספיר מוסיף ומספר כיצד הודרה גביזון והפכה "לאישיות לא רצויה אצל קובעי הטעם בקרב הציבור ההגמוני לשעבר".

מציאות זו הגיעה לשיאה בפסילת מועמדותה לבית המשפט העליון בשנת 2005 על-ידי נשיא בית המשפט העליון באותה עת, אהרן ברק תחת הנימוק ש"לרותי יש אג'נדה". הרבה השתנה בעשרים השנים שחלפו מאז פרסום מאמרה של גביזון. למרות שעמדותיה נותרו עמדות מיעוט בפקולטאות למשפטים בישראל, מחוץ לאקדמיה עמדותיה הפכו למקובלות הן בשמאל והן בימין.

שבוע לאחר פרסום הראיון עם גביזון התפרסמה במוסף "הארץ" כפולת עמודים שריכזה את מכתבי התגובה לראיון מאנשי אקדמיה בישראל. כולם – ללא יוצא מן הכלל – ביקרו את עמדתה של גביזון

האם היחס של האקדמיה הישראלית כלפי טאוב לעומת יחסה לתמיר מלמד שאנו חוזים בגירסה עדכנית של היחס כלפי גביזון בראשית שנות ה-2000? תשובתי לכך שלילית והסיבה נעוצה בסתירה יסודית בטיעוניו של טאוב שנעדרת מטיעוניה של תמיר.

ביסוד כל הגות פוליטית קיימת תמונה מסוימת של היצור האנושי. כך לדוגמה, כולנו מכירים את דמות האדם שהציג תומאס הובס. "אדם לאדם זאב" כתב הובס שבנה תאוריה פוליטית שלמה על בסיס דמות האדם כיצור אגואיסטי הדואג לצרכיו. למרות שהובס תמך במשטר מלוכני, דמות האדם שהציג היתה אחת. הוא לא גרס שעבור תומכי המלוכה "אדם לאדם – מלאך". אצל טאוב, דמות האדם חצויה: הנייד מונע מכוחות כלכליים, בעוד הנייח הוא יצור חושב שבוחר אלו עמדות לאמץ.

טאוב חייב להחזיק בדמות אדם שהיא חצויה, שהרי אחרת, אם הנייח מונע בגיבוש עמדותיו על ידי אינטרסים כלכליים בלבד – ממש כמו הנייד – הרי הלאומיות היהודית הופכת ללא יותר מתודעה כוזבת, אמצעי מניפולטיבי להסתרת אינטרס כלכלי.

אך אצל טאוב, רק עבור הנייד האידאולוגיה הקוסמופוליטית היא בגדר כלי מניפולטיבי של מילים מפוצצות המסתירות אינטרס כלכלי קר. אצל הנייח, האידאולוגיה הלאומית היא אמת המפעמת בנפש יהודי הומייה וגוברת על כל אינטרס כלכלי. נקודה עדינה זו היא משמעותית: רק כך יכול הימין לבטל את האינטרס הכלכלי של הנייחים בשם הלאומית ולהמשיך ולקדם את שוק החופשי שמשרת, לפי טאוב, את הניידים.

בספרה, תמיר נעה ונדה בין דיונים על כוחות כלכליים המכתיבים התנהגות אנושית לבין דיונים על השפעתם של נימוקים ושכנוע על הדרך בה פועלים בני אדם, אך לאורך כל הדיון דמות האדם אינה חצויה. הן הנייד והן הנייח מושפעים ומונעים באותן דרכים.

האם יחס האקדמיה הישראלית כלפי טאוב לעומת יחסה לתמיר מלמד על גירסה עדכנית של היחס לגביזון בראשית שנות ה-2000? תשובתי לכך שלילית והסיבה נעוצה בסתירה יסודית בטיעוניו של טאוב

החשיבות שדמות האדם בבסיס תאוריה פוליטית תהיה אחידה לכל בני האדם ולא חצויה לפי השתייכותם הפוליטית אינה בגלל שהאדם הוא יצור חד ממדי. הובס ידע שישנם אנשים המבצעים מעשי חמלה שאינם אגואיסטים. אבל הצורך לשמור על עקביות בתיאור האדם כיצור אגואיסטי, בין אם הוא תומך במלוכה ובין אם מתנגד לה, הבטיח שהתאוריה של הובס לא תושחת מבחינת הגיונה הפנימי בגלל תמיכתו במלוכה.

במילים אחרות, יהיה זה תמים לחשוב שאלו המקדמים תאוריה פוליטית אינם מושפעים במחשבתם מעמדותיהם הפוליטיות. אבל הקפדה על עקביות בדרך בה מתואר היצור האנושי מרסנת את הנטייה להטות את הטיעון כך שיתאם לעמדה פוליטית.

הנקודה המבחינה בין טאוב לבין תמיר אינה נובעת מהמחלוקת בין אלו החושבים שהאינטרס הכלכלי מכתיב הכרעות אנושיות לאלו החושבים שניתן להתעלות מעליו. הנקודה המבחינה ביניהם נוגעת להכרה שדמות האדם זהה, בין אם הוא נייח ובין אם הוא נייד. עבור טאוב, המעמד הנייד מונע בידי כוחות כלכליים, בעוד המעמד הנייח מחליט אלו עמדות לאמץ. עבור תמיר, הן הנייחים והן הניידים דומים בתכונותיהם ובכוחות המניעים אותם.

רות גביזון האמינה בהשפעתם של נימוקים ויכולתם לשכנע אנשים מימין ומשמאל. משך שנים היא הופיעה בפני אינספור פורומים וקבוצות מכל ספקטרום הדעות והאמונות. אי רצונה להיות מתויגת פוליטית לא נבע מטהרנות המבקשת לברוח מהדיון הפוליטי למגדל השן האקדמי. גביזון האמינה בחשיבה פוליטית שאיננה מוכתבת מנאמנות למחנה פוליטי. היא דגלה בגישה שנכונותם של טיעונים אינה מוכתבת בגלל זיהויים עם מחנה פוליטי או בגלל שנכתבו בפסיקה של בית המשפט העליון.

אי רצונה של גביזון להיות מתויגת פוליטית לא נבע מטהרנות המבקשת לברוח מהדיון הפוליטי למגדל השן האקדמי. גביזון האמינה בחשיבה פוליטית שאיננה מוכתבת מנאמנות למחנה פוליטי

גביזון בחנה טענות לגופן ותמיד ירדה עד ליסוד הטענה. מכיוון שעבורה האמת לא נבעה מכך שטיעון זוהה עם המחנה הפוליטי ה"נכון", העמדות שאימצה לא חפפו לעמדותיו של מחנה פוליטי. רות היתה הוגה עצמאית מן הסוג שהוא כה נדיר באקדמיה הישראלית.

לזכרה של מורתי וחברתי פרופסור רות גביזון במלאת שלושים למותה.

ד"ר אור בסוק סיים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת ייל שבארה"ב, הוא מרצה למשפט חוקתי ומשפט פלילי באוניברסיטת נוטינגהם שבאנגליה.