יש תקשורת בישראל. האמת, קצת דאגנו. היו שמועות שמתה, שהיא גרה בדף הפייסבוק של נתניהו, שהוא בכלל ביטל אותה והיא חיה בטוויטר שלו. שיצאה ל"הישרדות" יחד עם השר הממונה איוב קרא, הם גנבו פסלון חסינות והבטיחו אותו לנתניהו. זה שלו מהבית.

לו היינו חברה בריאה היינו מטאטאים את האיש והעיתון מהשלטון. תחת שרביטו, הפכנו לחברה שסועה ומותשת שמתנהלת מבחירות לבחירות שהוא משית עלינו לצרכיו. במקום ללכת למשפט הוא טורף את הקלפים שוב ושוב בעזרת עיתונות כנועה וערופת שפתיים ומדינה שהפכה אדישה כאילו היה גזירת גורל.

העיתונות הוכיחה אתמול בפעם המי יודע כמה ששפני השמירה של הדמוקרטיה הופכים לכלבי תקיפה רק כשיש מועמד מול נתניהו, שאז הם נועצים שיניים בלי פחד ומדגמנים ניטרליות מזויפת עם אש בעיניים ולא רוטטים מקדושת הרגע כמו לנוכח נתניהו שבמחיצתו הם מתנהגים כאילו חוו התגלות אלוהית כשבעצם קיבלו תוכי מדבר.

לא יודעת אם צפיתם אתמול ביונית לוי מראיינת את אהוד ברק, שולפת ציפורני חתול ויורה שאלות יותר ארוכות מתשובות שאינה רוצה לקבל, כשעמית סגל מסתכל מהצד בגאווה. הילדה כבר הולכת לבד. רצה אפילו. כמו איילה. הבא בתור בבקשה. לכל אחד יש ביבי.

ברק לא מצמץ. יש לו מטרה ראויה והוא מסתער. התרגלנו לפוליטיקאי שלא מתראיין אלא נואם לאומה, לרוב בפתח מהדורות החדשות, ייקח כמה שייקח, בלי לטרוח להשיב לשאלות התפאורה. העיתונאים הגיעו רק כדי לקשט את הרחבה. זה מאוד צחיח בלי קהל סותם.

ואז הגיע ברק, ואין איך לאכול אותו בלי לאבד שן. אותו מקרר בגישה כל כך שונה, ובטראש ריאליטי שנקרא עיתונות חזרו לשאול שאלות קשות. הם לא אילמים וכנועים כמו עם נתניהו, זה ברק, לא השכינה מבלפור, וברור שהם קצת חלודים אחרי עשור שלם עם ראש ממשלה שלא מתראיין אלא אם הבחירות תלויות לו מנגד. יום לפני ההכרעה בקלפי הוא מפציע ומתגלה במלוא פחדיו ואתה שואל את עצמך, הזה נתניהו? זה הקוסם? האיש הזה המפלבל בעיניו, הכעוס, זה שלא מוצא מילים אם זה לא באנגלית? נתניהו שלנו?

הראיון עם קרן מרציאנו חשף את האמת הסודית על נתניהו כמרואיין. אז גילינו בתדהמה שהמלך עירום. קרן מרציאנו לא נפלה לרגליו, היא התעקשה לקבל ממנו תשובות במעמד הר סיני עצמו.

וכשאלוהים מבלפור ענה סוף סוף זה נשמע ככה: "מה? ….. מה פתאום?"

אפשר לסכם את הקדנציה של נתניהו במשפט הזה. האיש שור מועד. אבל זה לא מעניין את מערכת החדשוס. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, מי שמכור כבר לא יוכל להיגמל.

את השאלות הנוקבות מפנים למי שמסכים להכניס את הראש למיטת התקשורת המוטה. פתאום חשוב מאוד לפשפש לגנץ/ברק בעבר. קצת שוחד, מרמה והפרת אמונים. קצת חשיפת איבר בפנימיה מול ילדה… לא מזכיר לכם משהו? גנץ כערבי.

פתאום תראו עיתונות לוחמת ולא מגויסת שמדקדקת בפרטים כאילו נתניהו אמא תרזה ולא חשוד בפלילים ונתן אשל, וחלילה לנו להידרדר לגנץ או ברק. כבר עשור שלם אנחנו אוהבים את המושחתים שלנו בטעם נתניהו, אנחנו עומדים על זכותנו ההיסטורית לקבל עוד מהחרא הזה.

פרשת אונס הילדה בת ה-7 שיקפה בחריפות מייאשת את מצבנו. פני המדינה כפני נתניהו, שנים רבות מדי ליד ההגה השחיתו אותו ואותנו. הוא לא יבחל בכל טריק בזוי שירחיק אותו ממשפט, גם במחיר חפים. מי שזועק מעל כל במה שאין כלום כי לא היה כלום הוא שוב הראשון לזהות טרף קל.

ושוב העיתונות נוהה אחריו ככלב אחרי בעליו ומהדהדת אותו ללא שמץ ביקורת, ואם תסקר תהיה מהוססת ונכונה לסגת בכל רגע שמא יוטח בה הרע מכל: שמאלנות, רחמנא ליצלן. לאן נוליך את החרפה?

אפילו כתב חדשות 13 יוסי אלי חשף את השאלות הקשות בנוגע לנאשם שדמו הותר בקלות בלתי נסבלת, רק בטוויטר שלו, כמעט בהתנצלות, ולא מול איילה חסון באולפן. בטח חשש שתיתן לו בראש אם ימרוד במלכות וייצא מהקווים. ככה נראית עיתונות מפוחדת. היא מתעוררת רק מול יריבי נתניהו.

כל הרפיון הזה של המדיה נעלם כבמטה קסם כשמגיע אהוד ברק. הותרו חרצובות לשונה של התקשורת שעד כה השתכשכה אתם יודעים איפה. וראה זה פלא, הלשון נמצאה, צוחצחה ונשלחה למערכה על כבוד הראש.

וכאן נתקלה התקשורת ביריב קשה. אהוד ברק בא לחסל פוליטית והוא לא לוקח שבויים. גם הוא רוטוויילר ומסתבר שכדי להילחם בכלב תקיפה צריך כלב תקיפה או לפחות מגרש שדים. אחד כזה השתלט על נשמת האומה לפני 10 שנים והוא לא ישחרר גם אם יפיל את הבית על יושביו.

שלא כנתניהו, ברק גם עונה, לא רק נואם. יורה מילים קשות בלי כחל וסרק ובלי דף כתוב באותיות גדולות ובלי מלחכי פנכה שהוא מנגב אתם וזורק.

כלבי השמירה התעוררו מתרדמת עידן נתניהו והם מראיינים את ברק עם קצף על השפתיים. תראו אותם: יש תקשורת נשכנית בישראל ויש לה שאלות קשות. ברק נראה להם קצת מושחת והם יחשפו את נוכלותו כמו שחשפו את… לא משנה. אנחנו, אדוני, רוצים פוליטיקאי נקי כפיים, בר לבב וצח מרבב כמו…
כמו..

כמו מי?

אה. נתניהו.

עכשיו אני רגועה.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

הפקרת אזרחי עוטף הנגב בשבת השחורה של אוקטובר 2023 – היא הכשל החמור ביותר שאירע מאז השואה והקמת מדינת ישראל. מאז, רצף ההפקרות של בנימין נתניהו מצטבר ומדרדר את מדינת ישראל כבר מעבר לסף התהום.

עד כה טענו שראש ממשלה שפוגע בליבת ערכי היהדות של פדיון שבויים, ובמיוחד כאלה שנחטפו במשמרת שלו, צריך להחזיר את המפתחות לאלתר. עתה, אנשי מקצוע ותקשורת חושפים כי ניתן היה להגיע לעסקה להשבת החטופות והחטופים כבר לפני מספר שבועות. אך נתניהו בלם זאת והמשיך בקמפיין הפוליטי ההזוי של "ניצחון מוחלט" ושל "השבת החטופים בכוח צבאי", רק כדי לשמר את שלטונו הוא.

ד״ר ענת מאור היא חברת כנסת לשעבר, חברת קיבוץ נגבה.

היגיון ממשלתי: חמאס מציע הפסקת המלחמה והחזרת החטופים. ממשלת ישראל מסרבת (האם זה לא מה שישראל רצתה בכל מאודה שנים? הפסקת המלחמה עם חמאס?).

איראן אומרת שהיא מסתפקת בשיגורים שהיו תגובה לחיסול בכיריה וכי האירוע הסתיים מבחינתה. ממשלת ישראל מסרבת ומאיימת בתגובה שתפתח במלחמה מול איראן (האם ישראל לא רצתה כל השנים לא לפתוח לבדה במלחמה מול מעצמה כמו איראן?).

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

אתמול בערב שודר ברשת 13, בתוכנית "המקור" של רביב דרוקר, ראיון מדהים עם קרין ביאלס מגן, על העימות עם אחיה שפגע בה מינית מגיל 12-13. אחרי 38 שנים היא החליטה להיחשף במסגרת הסדרה "גם אני הילה צור" של ענת גורן. ברגישות רבה משרטטת גורן את סיפורן של חמש נשים אמיצות, שהחליטו לסגור חשבון עם בן המשפחה שפגע בהן.

העימות ברחוב של האחיות מאיה בן חיים ואתי טישלר עם אביהן שאנס אותן, ועם אימן שידעה והתעלמה, לא משאיר אף עין יבשה. הן עושות את זה בטלוויזיה כי משרד המשפטים הישראלי לא מאפשר לקרין, למאיה ואתי ולנשים אמיצות אחרות לקבל צדק, מכיוון שחלה התיישנות על המקרה שלהן.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם