"במקום דיון על המחדל הנורא שלו בטיפול בקורונה, על העלייה בתחלואה והרס הכלכלה, נתניהו מנסה לגרור את הדיון להפגנות ליד הבית שלו"

יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, 23 בספטמבר 2020

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

המשבר הבריאותי, הכלכלי והחברתי החמור בתולדותינו, מנוהל עכשיו ברשלנות פושעת על ידי ההנהגה העלובה, הלחוצה והמסוכסכת בתולדותינו ומסוקר על ידי התקשורת החובבנית, הצעקנית והשטחית בתולדותינו.

המילה "מחדל" שוב מרחפת מעלינו, כמו אז, אחרי יום כיפור 1973. האם זו השוואה מופרזת ולא הוגנת? יכול להיות.

עטיפת הספר "המחדל"

ב-1973, "המחדל" הפכה למילה שמגדירה את התקופה בעיקר בזכות הספר "המחדל", שראה אור חודשיים בלבד אחרי המלחמה, כשרוב החיילים עוד היו מגויסים. כתבו אותו מי שהיו אז מבכירי העיתונאים בישראל – אורי דן, שייקה בן-פורת, יהונתן גפן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור.

"המחדל" הפך במהירות לרב מכר. הד ציבורי עצום. פולמוס שנמשך חודשים, בעיקר בבתי הקפה ובמפגשי סלון בערבי שבת. פחות בתקשורת, שהפנתה מבט הצידה.

בפתיחה לספר "המחדל" מופיע כמוטו שירו של ח"נ ביאליק: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", ובמבוא כותבים המחברים דברים שתקפים גם היום, על המלחמה בקורונה:

"ראינו את המלחמה. ראינו אותה מתקרבת ורבים מאיתנו לא האמינו כי אכן תתחולל, אחרים הזהירו מפניה וקיוו כי שאזהרתם תתבדה. ראינו אותה מתחוללת וייחלנו לרגע בו תסתיים. ראינו את הלוחמים בשעותיהם הקשות וברגעיהם הכואבים והגדולים ביותר. ראינו את מערכות-הקרב ואת שדות-הקטל, את חדרי המלחמה ואת העם שבעורף. ראינו ולא האמנו למה שרואות עינינו".

מחברי "המחדל" עורכים בספר חשבון נפש גם על חלקם כעתונאים, בחודשים ובשנים שקדמו למלחמת יום כיפור. מכים על חטא שיתוף הפעולה עם השלטון. הערצת הגנרלים. טיפוח תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר".

ספק אם נזכה לחשבון נפש דומה של בכירי תקשורת המיינסטרים הישראלית של 2020. גם התקשורת, לא רק הפוליטיקאים, מילאה תפקיד מרכזי ביצירת האווירה שאפשרה את המחדל הנוכחי, עם סיקור צעקני ושטחי, עטוף בבידור וברכילות, שקידש את העימות הקולני במקום את הניסיון המקצועי לברר לעומק את הסוגיות המורכבות שעל הפרק.

למזלנו, אנחנו לא ב-1973. אפשר לרדד את הדיון הציבורי, אבל כבר אי אפשר יותר להשתיק אותו. אין יותר "ועדת עורכים" מיתולוגית, שמשתפת פעולה עם השלטון מאחורי גבם של האזרחים, ומחליטה מה ראוי ומה לא ראוי לפרסום.

בדצמבר 1973, בפגישה של ועדת העורכים עם שר הביטחון משה דיין, שאל עורך מעריב אז, אריה דיסנצ'יק, מה דעתו של השר על הספר "המחדל", שהיה אז נושא השיחה המרכזי בארץ, אבל כמעט שלא סוקר בתקשורת (כדי לא לפגוע במורל, או משהו).

"לא קראתי עדיין את הספר", השיב דיין בזחיחות, "אבל מה שאני יכול להגיד הוא שלפחות אחד המחברים בא ממשפחה טובה".

שר הביטחון משה דיין והאלוף אריאל שרון בתעלת סואץ, ב-18 באוקטובר 1973 (צילום: AP Photo)

דיין התכוון לבן אחותו, יהונתן גפן, שהיה אז בן 25, וכבר קנה לו שם כסופר, פזמונאי ובעל טור פופולרי במעריב. גפן השתתף במלחמת יום כיפור כקצין ביחידת צנחנים שחצתה את תעלת סואץ ונלחמה במבואות איסמעיליה. את חוויותיו במלחמה ובעקבותיה, הוא סיכם בפרק "מילכוד 73'" שסגר את הספר "המחדל".

פסקאות שלמות שגפן כתב אז, יכולות היו להיכתב גם היום, עם התאמות קלות בלבד למילכוד 2020. בתפקיד גולדה מאיר – בנימין נתניהו; בתפקיד "מפלגות הפועלים" – גוש הימין.

וכך כתב גפן, בדצמבר 1973:

"גולדה מאיר לא מדברת באותה שפה שאני מדבר. הבדיחות שלה לא מצחיקות אותי. המחשבות שלי לא מעניינות אותה. והיא אישה חזקה שיכולה להסתדר גם בלעדי ובלעדיך. היא יכולה להסתדר בלעדי כולנו. וכראש ממשלה היא יודעת שתמיד, ובכל מקום, מציינים מיליוני אזרחים ובסיפוק עצום, שהממשלה לא טובה, לא מתאימה, לא מוסרית. מדברים עליהם: על כל אותן נסיכויות פיאודליות שנקראות גם מפלגות הפועלים, במין בוז מופגן של התעלמות מוחלטת.

"כי הם 'שוברי העצמות'. הם 'המנצחים'. ובכלל, הם לא צריכים אותנו בשביל לבחור את עצמם בעצמם בכל פעם מחדש.

"הייתי אומר שאנחנו אפילו קצת מפריעים להם.

"היה להם נוח מאוד לשבת לבד על 120 כיסאות, ולהתחלף מדי פעם, בינם לבין עצמם, כמו במשחק הילדים ההוא, אתם יודעים, כשהמנגינה נפסקת וכל אחד צריך לתפוס כיסא כמה שיותר מהר. והם זריזים מאין כמוהם במשחק תפיסת הכיסאות. וזה בעצם הכישרון העיקרי שלהם. תנו להם כיסא ותראו איך הם משחקים אותו עד הסוף.

"מדי פעם אני רואה את הפרצוף שלהם בעיתון או בטלוויזיה, וחושב לעצמי כמו בסצנות הרדיפה במערבונים סוג ב', Who are these guys?, מי הבחורים האלו? האם זה הצד של השריף, או הצד של השודדים? ואיזה קשר יש להם איתי?

"והנוער, הנוער שאיבד מזמן את האמון בנבחריו, שמתייחס בבוז לכל מילה שיוצאת מפיו של כל אחד מהם, הוא צריך, פעם בכמה שנים, להקריב את נפשו למען מחדליו של אותו ממסד מוזר ויהיר".

ערב יום הכיפורים 2020 אני חושב על בוגרי הטראומה של יום כיפור 1973.

אז הם התגייסו ורצו לחזית, היום הם קשישים בסיכון.

אז הם התכווצו מפחד בהפצצות על מעוזי התעלה ובקרבות השריון בגולן, היום הם מתכווצים מפחד הנגיף שמחולל שמות, ומתגעגעים לילדים ולנכדים.

וגם ביום כיפור תשפ"א, כמו ביום כיפור תשל"ד, הם נדרשים שוב להקריב את חייהם למען מחדליו של הממסד. וכשהם מסתכלים על ההנהגה שניבטת אליהם מהטלוויזיה, הם לא מצליחים להבין מי אלה האנשים המוזרים והיהירים האלה, שמשחקים אותה כאילו הם בצד של השריף, אבל הם בכלל בצד של השודדים.