צוות הסדרה "הבית הלבן" התאחד לשחזור פרק בסדרה, שמתכתב עם משבר הטילים בקובה, ומלמד משהו על זהות האיש שצריך להיות נשיא ארצות־הברית.

הלילה שודר פרק האיחוד של סדרת המופת שיצר ארון סורקין, "הבית הלבן", שעסקה בנשיאותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ד ברטלט (אותו גילם מרטין שין). בפרק משחזרים השחקנים על בימת תיאטרון את אחד מפרקי העונה השלישית של הסדרה, "הארטספילד לנדינג".

האיחוד של צוות הסדרה והפקת הפרק היו יוזמה של עמותה שמטרתה היא להגדיל את שיעור המצביעים בבחירות. כיוון שכך, חלק ניכר מעלילת הפרק, שעובד וצולם כמחזה בתיאטרון, נסוב סביב הצבעה שנערכת סמוך לבחירות לנשיאות בעיירה הבדיונית הארטספלד לנדינג, שהצליחה פעם אחר פעם לנבא את זהותו של הזוכה בבחירות. בין מערכות המחזה שולבו קטעים שבהם פנו שחקנים ודמויות מרכזיות בפוליטיקה האמריקנית, ובהן הנשיא לשעבר ביל קלינטון, הגברת הראשונה לשעבר מישל אובמה, והשחקן והמחזאי זוכה פרס הפוליצר (על המחזמר שכתב, "המילטון") לין־מנואל מירנדה, פנו לצופים וקראו להם להצביע.

פרק האיחוד נועד לעודד את האזרחים האמריקנים להצביע. לכן חלק ניכר מעלילת הפרק נסוב סביב הצבעת דמה סמוך לבחירות לנשיאות בעיירה הבדיונית הארטספלד לנדינג, שניבאה שוב ושוב את זהות הזוכה

הפרק נפתח כאשר מודיע ראש הסגל, ליאו מקגארי (בפרק המקורי גילם אותו השחקן ג'ון ספנסר, שנפטר סמוך לסיום הסדרה, ולכן גילם אותו הפעם השחקן סטרלינג קיי בראון) לנשיא ברטלט, כי לאור ניסוי טילי פטריוט שעורך הצבא של טאיוואן, סין הכריזה על ריכוז כוחות צבא גדולים לתרגיל צבאי. תרגיל שעלול, כפי שאירע במלחמת יום הכיפורים, לשמש כמסווה לפלישה סינית לטאיוואן.

מקגארי, בעברו טייס קרב בחיל האוויר שלחם בווייטנאם, היועצת לביטחון לאומי, ד"ר ננסי מקנאלי, ויו"ר המטות המשולבים, אדמירל פרסי פיצוואלס, ממליצים בתגובה לנשיא לשלוח שתי קבוצות קרב של נושאות מטוסים למצר טאיוואן, בכדי להרתיע את הסינים מפלישה שכזו. ברטלט מקבל את ההמלצה.

המתיחות עם סין מוצגת לצופים כדומה למשחק שחמט, והנשיא אף משחק במהלכה שני משחקי שחמט במקביל עם שניים מאנשי צוותו, סם סיבורן וטובי זיגלר. כשאחד מהם מנסה להבין מהי האסטרטגיה של הנשיא במשבר מול הסינים, מבקש ממנו הנשיא להסתכל "על כל הלוח".

מדוע, שואל סיבורן את ברטלט, להציב את נושאות המטוסים במצר טאיוואן, בעמדה שבה עלול הצבא הסיני לתקוף אותן.

"האם הן במצר?" שואל הנשיא.

"הן בדרך", משיב סיבורן.

"האם זה אותו הדבר?", שואל ברטלט.

האיום בהצבת כוחות צי אמריקניים בעמדות מהן יוכלו לתקוף את סין, כך מתברר, מספיק בכדי שהסינים יסכימו לפשרה מדינית.

"טעויות בחישוב, אי־הבנה והסלמה"

המתיחות עם סין מזכירה במובנים רבים את משבר הטילים בקובה, שהתרחש החודש לפני 58 שנים, בין ברית־המועצות לארצות־הברית. ראשיתו של המשבר ב־16 באוקטובר 1962, כאשר גיחת צילום אווירית חשפה לביון האמריקני שבקובה נבנים אתרי שיגור טילים קרקע־קרקע המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים.

המתיחות עם סין מזכירה את משבר הטילים בקובה, שהתרחש החודש לפני 58 שנים בין בריה"מ לארה"ב, והחל כשגיחת צילום אווירית חשפה לביון האמריקני שבקובה נבנים אתרי שיגור טילי קרקע־קרקע המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים

בספרו המרתק "איך נמנע העימות" (הוצאת עם עובד, 1970) תיאר רוברט "בובי" קנדי כיצד ניהל אחיו הגדול, נשיא ארצות־הברית, ג'ון פ. קנדי, את המשבר. כשנבחר לנשיאות מינה הנשיא קנדי את אחיו בובי לתפקיד התובע הכללי של ארצות־הברית, ומתוקף כך, במהלך המשבר לקח האח הצעיר חלק בכל הדיונים וישיבות הקבינט. ספרו (שפורסם לאחר שנרצח, בדומה לאחיו, בידי מתנקש בשנת 1968), אם כן, הוא חשוב גם בשל העובדה שלמחבר היתה בנקודת מבט ייחודית על האירועים.

שלא כקודמו בבית הלבן, דווייט אייזנהאואר, שהיה חייל, מפקד ומבכירי המצביאים במלחמת העולם השנייה – הגיע קנדי לנשיאות כפוליטיקאי מנוסה אך כאזרח מובהק. אמנם במהלך מלחמת העולם השנייה שירת קנדי בהצטיינות כקצין צי בדרגת סגן, ואף פיקד באומץ על טרפדת במערכה באוקיינוס השקט, אולם שירות זה כקצין זוטר היה כל הרקע הביטחוני שהיה לו בעת שנבחר לנשיאות.

והנה, מצא עצמו קנדי נדרש לנהל את המדיניות האמריקנית באחד המשברים הביטחוניים החמורים ביותר שבהם עמדה מעודה. חששו העיקרי היה מפני:

"טעויות בחישוב, אי־הבנה והסלמה מצד אחד, גורמות לתגובת־נגד. שום פעולה נגד יריב חזק אינה נעשית בחלל ריק" (עמוד 75).

בטרם תקיפה יש למצות חלופות אחרות

בישיבת הקבינט "הגנרל דויד מ. שופ, מפקד חיל־הנחתים, סיכם את הרגשת כולם: 'אתה נמצא במצב ביש, אדוני הנשיא'. הנשיא ענה מיד: 'אתם נמצאים בו יחד אתי'. כולם צחקו". (עמוד 23).

אבל למרות ההומור, האווירה היתה מתחוה מאוד.

"הגנרל קרטיס לה־מאי, ראש מטה חיל־האויר, טען נמרצות כי הכרחית התקפה צבאית" (עמוד 22).

לאורך הקריירה שלו היה לה־מאי הלוחמני, ממנו שאב סטנלי קובריק השראה כשעיצב את דמות הגנרל בסרט הנפלא "דוקטור סטריינג'לאב", מאמין גדול בהפעלת כוח אווירי ובמה שיכול כוח צבאי להשיג. במגבלות הכוח, הוא פחות הכיר.

לאורך הקריירה שלו היה לה־מאי הלוחמני, ממנו שאב סטנלי קובריק השראה כשעיצב את דמות הגנרל בסרט הנפלא "דוקטור סטריינג'לאב", מאמין גדול בהפעלת כוח אווירי ובמה שיכול כוח צבאי להשיג. במגבלות הכוח הוא פחות הכיר

יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מקסוול טיילור, שפיקד בשעתו על הדיביזיה המוטסת ה־101 שצנחה מאחורי קווי הגרמנים בנורמנדי במלחמת העולם השנייה, היה מעט מתון יותר, אבל ככלל תבעו הגנרלים מהנשיא כי יורה על תקיפת האתרים בקובה. בשל כך, מתח המחבר ביקורת נוקבת בספר על הראייה הצרה שהפגינו בכירי הצבא, וציין שהנשיא קנדי התאכזב לגלות שמפקדי הצבא,

"חוץ מן הגנרל טיילור – לא נתנו כנראה דעתם כראוי על המשמעויות המתחייבות מהצעדים שהציעו" (עמוד 72).

למרות תביעת מפקדי הצבא לתקוף, הנשיא קנדי ביקש תחילה למצות אופציות אחרות, ובהן מצור ימי,

"שאפשרו יותר גמישות ופחות התחייבות מאשר בהתקפה צבאית" (עמוד 23).

שכן, הנשיא קנדי הבין כי:

"אם אנו נבצע מהלומת־אויר נגד קובה, וברית־המועצות תגיב בהתקפה על תורכיה, תהיה נאט"ו כולה מעורבת. ומיד יצטרך הנשיא להחליט אם להשתמש בנשק גרעיני נגד ברית־המועצות, והמין האנושי כולו יימצא בסכנה" (עמוד 58).

לאורך כל המשבר הנשיא נהג כמי שאינו מוטרד מפני הצעד הראשון, כי אם מפני:

"ההסלמה משני הצדדים אל הצעד הרביעי והחמישי – ולא נגיע אל הששי, משום שלא תהיה עוד נפש חיה לעשות צעד נוסף. עלינו לזכור שאנו עולים על דרך מסוכנת ביותר" (עמוד 59).

במפגן מנהיגות ואסטרטגיה מרשים הצליחו הנשיא קנדי וממשלו להביא לפתרון המשבר ולנסיגת הרוסים מקובה.

לאורך המשבר הנשיא נהג כמי שאינו מוטרד מפני הצעד הראשון, כי אם מפני "ההסלמה משני הצדדים אל הצעד ה-4 וה-5". במפגן מנהיגות ואסטרטגיה מרשים הצליחו הנשיא קנדי וממשלו להביא לפתרון המשבר

למרות שהמתיחות בין ארצות־הברית לסין, שמתכתבת עם "משבר הטילים בקובה" היא החלק המותח בפרק, הרי שבמרכזו עומדים עצם התהליך הדמוקרטי, טיב המועמדים והצורך, בראיית סורקין, שנשיא ארצות־הברית יהיה אדם בעל שיעור קומה. ברטלט למשל, שיצר סורקין, הוא ד"ר לכלכלה זוכה פרס נובל, שהצטייר כאסטרטג מעולה.

בראשית העונה השישית למשל, הוא הוא ביקש ליזום משא ומתן בתיווך אמריקני בקמפ דייוויד בין ישראל לפלסטינים. סמוך למועד קיום השיחות ביצע ארגון טרור פלסטיני פיגוע והרג בכירי ממשל אמריקנים שביקרו ברצועת עזה. הנשיא חיפש מתווה שיאפשר לו מחד גיסא לקיים את השיחות, ומאידך גיסא להגיב באופן נחרץ על הפיגוע. הפתרון שהגה היה יצירתי. בעוד הצדדים מתיישבים לשולחן המשא ומתן, הודיע במסיבת עיתונאים יו"ר המטות המשולבים החדש, הגנרל ניקולס אלכסנדר, יוצא הכוחות המיוחדים של צבא היבשה (בדומה ליו"ר הנוכחי, הגנרל מארק מילי), כי מטוסי קרב של הצי תקפו מחנות אימונים של הארגון בסוריה. הפלסטינים, שהיו מבטלים את בואם לשיחות לו היתה התקיפה מתרחשת בטרם הגעתם, "סונדלו" ונאלצו להישאר.

גם לנבחרת שמקיפה את הנשיא יש משמעות. יוסי לוי, יועץ אסטרטגיה ותקשורת, הסביר בראיון לפודקאסט "פרות קדושות" לפני כחודשיים את ההבדל בין יועץ לעוזר של ראש מדינה. היועץ, הדגיש לוי, הוא מי שיכול לומר למנהיג שהוא טועה, ואף להזהיר אותו "תשמע, אתה הולך לכיוון לא נכון. צריך לעשות ככה ולא ככה". העוזר, להבדיל, הוא מי שהמנהיג יאמר לו "אתה תעשה כך וכך!". השאלות שהוא עשוי לשאול עוזר שכזה הן טכניות בלבד.

איך אתה עושה זאת, שאל סיבורן את הנשיא ברטלט בסוף הפרק.

"יש לך הרבה עזרה, אתה מקשיב לכולם, ואז אתה קובע את המהלך", השיב.

מי שינצח בבחירות בנובמבר, צריך להיות אדם שיודע, כמו הנשיא קנדי במקרה של משבר הטילים וכמו ברטלט בסדרה, לרכז סביבו קבוצה איכותית מאוד של יועצים, לא עוזרים, להקשיב להם ולהחליט נכון.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

49 גברים, נשים, ילדים ועובר ברחם אמו נרצחו, כשפשעם היחיד הוא שחזרו מעבודתם וממסיק הזיתים לכפר שלהם, בשעה שמשמר הגבול הישראלי הטיל עוצר על הכפר, מבלי שהם ידעו על כך.

49 גברים, נשים, ילדים ועובר ברחם אמו נרצחו, כשפשעם היחיד הוא שחזרו מעבודתם וממסיק הזיתים לכפר שלהם, בשעה שמשמר הגבול הישראלי הטיל עוצר על הכפר, מבלי שהם ידעו על כך

זו הייתה שנת 1956, וביום האפל, ה-29 לאוקטובר, התרחש הטבח בכפר הקטן, כפר קאסם, שהתגוררו בו אז פחות מ-2000 תושבים, שרובם עבדו בחקלאות למחייתם.

לאחר שנפלה ההחלטה על עוצר על הכפרים הערביים באותו יום, עוצר אשר יתחיל בשעה חמש בערב, המפקד הצבאי הודיע על כך למוכתר של הכפר. והמוכתר דיווח למפקד הצבאי כי ישנם אנשים שנמצאים מחוץ לכפר אשר אין ביכולתו להודיע להם כי לא יספיק להגיע אליהם בזמן, אך המפקד הבטיח לו שיטפלו בהם.

כמובן שזה היה שקר וכזב. כשהחל העוצר ואנשים התחילו לחזור מעבודתם, רצחו אותם בקבוצות, ביצעו בהם וידוא הריגה, ולאחר מכן הסתירו את הגופות.

שמועות החלו להתפשט וחברי כנסת החלו לחקור. הניסיון למחוק עקבות נכשל. הביאו אנשים מהכפר הסמוך ג׳לג׳וליה כדי לחפור קברים, ואנשים מהכפר הגיעו לשם זיהוי הגופות.

ביום הטבח עלי הקטן חיכה לאמו פאטמה שתביא לו מחברת ללימודים כשהיא חוזרת הביתה, אך פאטמה מעולם לא חזרה. ביום שאחרי הטבח שאל עמר בן השנתיים על אביו יוסף, איתו היה רגיל לשבת בבוקר לפני שיוסף היה יוצא לעבודתו, אך עמר לא זכה לזה שוב.

עצב רב, שנמשך שנים ארוכות לאחר מכן ועדיין ממשיך, אפף את אנשי כפר קאסם, והעוול נחרט בתודעה של תושבי הכפר ולא נמחק. במשך שנים לא התקיימו בכפר חתונות ולא שמחות, ואנשים חיו באבל על האובדן הקשה.

״הטבח השני״ לתחושתם של תושבי הכפר, היה במשפט הנבזי ובפסקי הדין המופחתים של בית המשפט (אף אחד משלושת בעלי הדרגות הבכירות לא ריצה את מלוא תקופת מאסרו, אחרי שעונשם הומתק. שניים מהם זכו להמתקה כפולה בעונש), שנראו כזילזול עמוק בתוצאות הרצח הנוראי, ובכאבם וסבלם של משפחות הקורבנות.

ביום הטבח עלי הקטן חיכה לאמו פאטמה שתביא מחברת לימודים כשתחזור הביתה. פאטמה מעולם לא חזרה. למחרת שאל עמר בן השנתיים על אביו יוסף, שנהג לשבת איתו לפני צאתו לעבודה. עמר לא זכה לזה שוב

שנה אחרי הטבח הגיע ״הטבח השלישי״. כך מוגדרת ״הסולחה״ על ידי משפחותיהם של הנרצחים. "סולחה" שפירושה מפגש פיוס כפוי, שהתקיים בכוח ותחת איומים של המשטר הצבאי על האנשים בכפר, בנוכחות אורחים מחוץ לכפר ונציגים של הממשלה.

ביום זה קיבלה כפר קאסם את הכינוי ״בלד אלשוהאדא״, שפירושו ״ישוב החללים״. מאז כולם נאמנים לזכרם של הנרצחים החפים מפשע, ומציינים בכל שנה את התאריך הזה כיום הזיכרון לטבח כפר קאסם, ובו יוצאים מבוגרים וילדים לצעדה המונית למקום שמסמל את אזור הטבח, ובו האנדרטה עם שמותיהם של הנרצחים.

לאחר מכן, כולם מגיעים לבית הקברות, ובני המשפחות נפגשים סביב קברי הנרצחים ממשפחתם וחולקים סיפורים.

באותו יום המשפחות בכל כפר קאסם נפגשות סביב ארוחת ״מסאח׳אן״, מאכל פלסטיני שמכינים בתקופת מסיק הזיתים, ומשתמשים בהרבה שמן זית טרי בהכנתו. הארוחה הזאת הפכה למנהג בכל יום זיכרון, אשר מחבר את הכפר לשורשים ולנרטיב הפלסטיני שלו.

במהלך טקס הזיכרון נתקלו מארגניו לא פעם בהתנגדות מצד ממשלות ישראל בעבר, ובוצעו מעצרים על מנת למנוע אותו, אך אנשי הכפר לא ויתרו. אותם אנשים נלחמו גם על הקמת האנדרטה, אל מול הנסיונות למנוע את הקמתה.

64 שנים עברו מאז, ובהן הרבה כתבות, שירים ונאומים צונזרו. זה היה זלזול בכאבו של האחר, וחוסר הכרה בנרטיב השונה. ועדיין ממשלות ישראל מנסות להסתיר את הפשע.

שנה אחרי הטבח הגיע ״הטבח השלישי״. כך מוגדרת ״הסולחה״ ע"י משפחות הנרצחים: מפגש פיוס כפוי, שהתקיים בכוח ותחת איומי המשטר הצבאי על אנשי הכפר, בנוכחות אורחים מחוץ לכפר ונציגי הממשלה

לכן, אין זה מפתיע שחברי הכנסת מצביעים נגד הנצחת הקורבנות, בצל מדיניות העליונות הציונית, האפליה והגזענות הממושכת.

ובצל כל זה, ממשיכים ערבים, יהודים, פלסטינים וישראלים רבים, לציין ביחד את הזיכרון של טבח כפר קאסם בכל שנה, וגם השנה במסגרת מגבלות הקורונה.

רק שיקום מישהו ויסביר לי למה יש 50 ח"כים יהודים שמצביעים נגד הנצחת זכרם של קורבנות #טבח_כפר_קאסם #مجزرة_كفر_قاسم.
מבקשים מכל העולם ואחותו להכיר בפשעים שבוצעו נגד יהודים בעבר אך מסרבים לקחת אחריות על פשעים שבוצעו נגד אזרחי מדינה ערבים. תת רמה של ח"כים, אתם פשוט #גועל_נפש אחד גדול. pic.twitter.com/XnVIpLLWrM

— Afif Abu Much عفيف أبومخ (@AfifAbuMuch) October 28, 2020

אמנה עיסא בת 34, אם לשלושה ילדים, פעילה חברתית ומרפאה בעיסוק. כאשה מוסלמית וערביה בוחרת בקדושת האדם כאמונה, ובצדק כדרך חיים.

ביום הראשון ליציאה מהסגר המתח ברחובות טיפס ועלה. עשרות אלפי אזרחים יצאו שבת קודם לכן למחאה הגואה כנגד נתניהו והמשך אחיזתו במוסרות השלטון, ומה שפגשו שם זה גל גואה מנגד של אלימות, אלימות של תומכי נתניהו הקנאים.

אוכלוסיית המוחים היא מגוונת. החל מסולדי השחיתות, דרך נפגעי כלכלת הקורונה, ועד, כן, שרידי אנשי השמאל ההיסטורי המתפורר. אבל בנושא אחד כולם מאוחדים – בהטלת האשמה והאחריות להשתלחות אלימה נגדם – על נתניהו.

וכולם טועים.

אוכלוסיית המוחים מגוונת. סולדי השחיתות, נפגעי כלכלת הקורונה ושרידי השמאל ההיסטורי המתפורר. אבל בנושא אחד כולם מאוחדים – האשמה והאחריות שיש לנתניהו בהשתלחות האלימה נגדם. וכולם טועים

אין מי שאשם במצב יותר מגנץ והתנהלותו חסרת האחריות. גם ביחס לרצון בוחריו, אך בוודאי ביחס לטובת המדינה וגיבוש חוסנה החברתי. אנו הולכים כיום למקום רע.

הנוסחה שמובילה אותנו לשם היא נוסחה רבת גורמים. נוסחה זו כוללת מצד אחד נתונים אליהם צריך להתייחס אבל אי אפשר לשנותם, ומצד שני משתנים – אותם גורמים שבידינו לשנותם כדי לכוון אותנו לעתיד טוב יותר. כדי לנהל את העתיד צריך להבין מה הם הנתונים ומה המשתנים באותה נוסחה חברתית שגוררת אותנו למקום הרע אליו אנחנו הולכים.

למפגינים נגד נתניהו נדמה כאילו נתניהו הוא משתנה בנוסחה. כאילו אם רק נראה לו עד כמה אנו רוצים שהוא ילך, הוא יבין זאת ואכן יתפנה. לחלק גדול מהצופים באלימות הגואה נדמה כי אותם קנאים הם המשתנה, ואם רק נפעל בתקיפות נגדם נוכל לשנות את הגל. אך מבט מעמיק יזהה שלא זה ולא זה הם משתנים, אלא ששני אלה הם דווקא נתונים לנו, והמשתנה נמצא במקום אחר לגמרי.

הן נתניהו והן עדת קנאיו הם תוצרים של מגמה גלובלית מתמשכת של עליית הלאומנות, הנובעת משני מקורות עמוקים שמגיעים כריאקציה להשלכות מלחמת העולם ה-2. האחד הוא האכזבה שהנחיל ההומניזם הליברלי בהבטחת ההכלה והחיבוק לנידחי העולם ומודריו. והשניה היא השכחה בה נתקף העולם לגבי המקום הרע אליו מביאה אותנו הכניעה ללאומנות, ושל הדינמיקה שגררה את העולם למלחמה הנוראה ההיא.

עליית הימין, או יותר נכון לאמץ את הביטוי האמריקני – עליית המשטרים הסמכותניים – היא נתון שנובע מהליכים של כניעה לפסיכולוגיה החברתית, המצופפת אותנו סביב תחושת הכוח הכוזבת של מנהיג סמכותני.

עליית הימין, או, יותר נכון לומר: עליית המשטרים הסמכותניים, היא נתון שנובע מהליכים של כניעה לפסיכולוגיה החברתית, המצופפת אותנו סביב תחושת הכוח הכוזבת של מנהיג סמכותני

הליכים אלו נידונים להוביל למשבר, משום שבפועל, בעולמנו הצפוף בו כולם תלויים בכולם, ההתעלמות מכל זאת, כמו גם בנייה וטיפוח העויינות לזר, הן  דרך בטוחה לגהינום. המשבר יגיע ויאלץ אותנו לפקוח עיניים לדרישת האיזון ביחסנו אל הזר. השאלה היא רק עד כמה נחריף את המשבר בהעמקת וביצור הסמכותניות המשטרית.

הגל הסמכותני הוא נתון, ונתניהו כגולש גלים מדהים – רק רוכב עליו. האמרה האומללה שלו באותו ריאיון שנתן בדבוס, על שאיפתו להיזכר כפרוטקטור של ישראל, ויותר מכך, היעדר ההתקוממות הציבורית לאמירה כל-כך אוטריטרית -מעידים היטב על הכיוון הזה עוד מ-2016. אך האם הגל הזה ישא אותו לדרגה ארדואנית, פוטינית, או אולי צ'אבסית בביצור הסמכותיות המשטרית? כאן נכנסת קבוצת המשתנים בנוסחת המשבר. מי ומה הם הכוחות העומדים מנגד וכיצד הם פועלים.

בעניין הכוחות – הרי הם שם. את זה שיקף התיקו הפוליטי של מערכות הבחירות האחרונות. אך בשאלת יכולת הפעולה, כאן העניין לא כל-כך פשוט. לערב הרב של החוששים מהעצמת הסמכותיות חסרה לכידות פעולה, ויותר מכך חסרה אלטרנטיבה אידאולוגית קוהרנטית שתבנה את אותה לכידות – החזון.

בגלל חוסר הגיבוש הזה יש ואקום ארגוני ואידאולוגי לקיבוץ האנטי סמכותניות, או כמו שהם מכונים קבוצת "רק לא ביבי", ולתוך הואקום הזה נשאבים גורמים כאלו ואחרים כדי לנסות ולייצר את האלטרנטיבה המיוחלת. כזה היה גם גנץ. תופעת גנץ היא תולדה של כוח מושך וכוח דוחף. הכוח המושך היה אותו גוש בוחרים גדול הכמה לנורמליות, והכוח הדוחף היה התדמית אותה הוא בנה. תדמית של ביצועיסט החלטי, לוחם לתיקון המדינה. גנץ נתפס כקדוש מושיע, אך מהר מאוד הוא הפך לחוטא.

הכלי הראשון והעיקרי נגד שלטון סמכותני הוא הגבלת משך הכהונה. הרציונל לזה הוא כפול – הן ראיית החזקת מוסרות השלטון כשליחות ולא כמקצוע, והן ההכרה כי החברה שלנו חזקה מספיק ומוסדות השלטון מבוססים מספיק, כדי לתפקד ולייצר יותר מאדם אחד המוכשר להוביל את המדינה.

הגל הסמכותני הוא נתון, ונתניהו כגולש רק רוכב עליו. אמירתו האומללה בראיון על שאיפתו להיזכר כפרוטקטור של ישראל, והיעדר ההתקוממות הציבורית לאמירה האוטריטרית – מעידים על הכיוון עוד מ-2016

במציאות הפוליטית שלנו דרישה זו תורגמה לדרישה להחלפת נתניהו, וזה היה הכרטיס עליו רץ גנץ. הבעיה הייתה לאחר הבחירות, לאחר שכחול-לבן קיבלה את הקולות, היכן שהוא נראה כי גנץ חש כאילו השכינה משחה אותו למלוכה ולא הציבור, ותחת השכינה הזו אין הוא נזקק עוד לקרדיט הציבורי שהעלה אותו. כאן הוא חטא בפעם הראשונה. זה היה בתרגיל שעשה, אשר בעיניו כנראה היה מבריק, של השלכת החוק לאיסור כהונה תחת כתבי אישום, יחד עם רצון בוחריו. חוק שהיה אמור לבלום את הגלישה של נתניהו והמדינה לסמכותניות.

סיפור הכיסוי היה משבר הקורונה, אבל המציאות הוכיחה כי ניהול ממשלה הדו-ראשית לא תרם במשהו לטיפול במשבר הקורונה. יותר מכך – אותה דרישה סחטנית לרוטציה כאתנן לבגידה בבוחרים היא לא רק מבט חודר למניעיו של גנץ, אלא גם לחטא השני בו חטא – חטא היוהרה. מדוע אדם שואף להנהיג מדינה כשאין לו שום תמיכה משמעותית מהאנשים עליהם הוא מבקש לשלוט?

הקו הסחטני של גנץ אינו חד פעמי אלא חוזר על עצמו גם בכתיבת שורות אלו, בשימוש בו הוא עושה בפרשת הצוללות כחרב דמוקלס מעל ראשו של נתניהו. קשה להבין את הרעיון שנבחר ציבור שוקל נושא לא בכפוף לאינטרס הציבורי אלא בכפוף לאינטרס הפרטי שלו, אבל את זה בדיוק עושה גנץ בפרשת הצוללות.

הברית של נתניהו עם החרדים מוקעת תדיר על ידי מתנגדי נתניהו כברית סחטנית, בה החרדים דורשים לקהילותיהם הטבות הגבוהות ממשקלם האלקטורלי, רק בזכות עמדת המיקוח שלהם. זאת בעוד שהאמת היא כי בתוך הקהילות יש לנתניהו תמיכה רחבה ואמיתית, שאפילו כופה עצמה על דעת מנהיגיה, ונתניהו מודע לה ומשתמש בה. אז מה אם נניח כי דרעי היה משתמש בכוחו זה ודורש גם הוא להיות ראש ממשלה ברוטציה? מה היה לגנץ לומר על הלגיטימיות בזה?

החטא השלישי של גנץ, והוא אולי החמור מכולם, הוא חטא המחשבה שהוא יצליח להעביר אליו את רשות הממשלה בזכות כוחו של הסכם חתום. הסכמים נחשבים כעניין דו צדדי, אך למעשה הם תמיד עניין לשלושה צדדים. שני הנושאים והנותנים ובנוסף קיים השותף השקט הזה – הגוף האוכף.

בפוליטיקה אין גוף אוכף ואסור שיהיה כזה. פוליטיקה היא ממלכת האינטרסים של הציבור. פוליטיקאים אמורים להיות רק צינור לציבור שלהם ולא אדונו, ולכן הם אינם יכולים למנף את המנדט שניתן להם נגד רצון בוחריהם, ואם האינטרס של ציבור בוחריהם קובע כי טובתו מונחת בהפרת ההסכם הרי שנציגיו מחויבים לעשות זאת. כך, הניסיון המכוער הזה של גנץ לייצר בטחונות להסכם פוליטי ולהפכו לאיזה סוג של הסכם מסחרי הוא עצמו מייצר רמפה רעה להעלות את המשטר הסמכותני ולהעבירו מעל לחומות הדמוקרטיה.

אם אלו שלושת חטאי גנץ, אז על מה הרביעי שעליו לא נשיבו? ובכן זה קוצר הראות והאיוולת שגורמת לו להתמיד ולהמשיך לדבוק בתקווה חסרת התוחלת שאיכשהו הוא יצליח לממש את תאוותו לראשות הממשלה על-ידי סיוע לנתניהו לשמור על כסאו.

אם אלו שלושת חטאי גנץ, מה הרביעי שעליו לא נשיבנו? זה קוצר הראות והאיוולת שגורמת לו לדבוק בתקווה חסרת התוחלת שאיכשהו יצליח לממש את תאוותו לראשות הממשלה תוך סיוע לנתניהו לשמור על כסאו

המדינה (כנראה כחלק ממגמה עולמית) הולכת למקום רע, מקום של קרע חברתי עמוק והתגבשות סביב אידאולוגיה של שנאה. קרע שנדון להוביל למשבר חברתי ושעלול להתדרדר לאלימות אזרחית. את התהליך הזה לא ניתן לעצור משום שאי אפשר לפקוח בכוח את עיניהם של אותם שטופי שנאה, אבל אפשר היה לרכך אותו על-ידי הזזתו של נתניהו. את זה היה גנץ לעשות, והמחדל הזה רשום על שמו.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.