הון ושלטון חברי ממשלה, בהם נתניהו וגנץ, עוברים על חוק שאיש לא אוכף

מדוע רבים כל כך מחברי ממשלת נתניהו-גנץ - כולל השניים העומדים בראשה - אינם מדווחים על הונם, כנדרש בחוק? ● ההאשמות בשחיתות משתקות את הפוליטיקה הישראלית, אך הכלי הבסיסי הזה ליצירת שקיפות בקרב הפוליטיקאים הבכירים זוכה להתעלמות, בין היתר בגלל שהוא כל כך מסורבל ● פניות זמן ישראל לגורמים הרלוונטיים בנוגע להצהרות ההון של 12 שרים - שלא ידוע אם הוגשו - לא זכו למענה

בנימין נתניהו ובני גנץ בכנסת, אוגוסט 2020 (צילום: Oren Ben Hakoon/POOL באמצעות פלאש90)
Oren Ben Hakoon/POOL באמצעות פלאש90
בנימין נתניהו ובני גנץ בכנסת, אוגוסט 2020

לפחות שליש משרי הממשלה הנוכחית, ובהם בנימין נתניהו ובני גנץ, לא סיפקו עדיין הצהרת הון בנוגע לרכושם הפרטי, על אף שחלפו יותר משלושה חודשים מאז המועד החוקי שמחייב אותם לעשות כן. התוצאה: הגופים שאמורים להיות כלבי השמירה נגד השחיתות, אלו שעוקבים אחרי ניגודי העניינים שחגים סביב גופי קבלת ההחלטות החשובים במדינה, מנועים מלבצע את עבודתם.

הגשת הצהרת ההון היא חובה עבור שרים, אבל משרד מבקר המדינה לא קבע סנקציות ספציפיות על אלו שלא מילאו אותה. משרד המבקר, שמקבל את דיווחי השרים, בחר בגישה רופסת ביחס לאי-אכיפת הכללים. אחת הסיבות לכך היא שהניירת הדרושה למילוי ההצהרה מתישה ומסורבלת, אפילו בסטנדרטים של הביורוקרטיה הישראלית. המידע הדרוש רחב להפליא, והמסמכים צריכים להיות כתובים בכתב ידו של השר עצמו – תהליך ממושך ותובעני בצורה קיצונית.

בארה"ב, קיימת ציפייה מהפוליטיקאים לפרסם את החזרי המס שלהם לציבור. הנשיא, דונלד טראמפ, יוצא דופן בסירובו לעשות זאת. בארץ, הדרישות והציפיות שונות. שרים וחברי כנסת כפופים לאותם חוקי מס שאליהם כפופים כל האזרחים, והחזרי המס שלהם הם עניין פרטי. אך שרים וחברי כנסת נדרשים להגיש "הצהרות הון". מסמכים אלו אמורים להיות מפוקחים, אבל לא להתפרסם לציבור.

השרים, שמחזיקים בידם את כוח קבלת ההחלטות הישיר בתור הענף הביצועי של הממשל, נדרשים להגיש את הצהרותיהם למשרד המבקר, שם עורכי דין ורואי חשבון עוברים בקפידה על ההצהרות, ומייצרים דוחות של ניגודי עניינים, בהם מפורטות החלטות שבעניינן לא יכולים השרים ליטול חלק. המבקר נדרש לשמור על חשאיות ההצהרות מטעמי פרטיות, אבל דוחות ניגודי העניינים מתפרסמים.

על פי החוק, השרים צריכים להגיש את ההצהרות בתוך 60 ימים מהשבעת הממשלה החדשה – ב-17 ביולי השנה, עבור שרי הממשלה ה-35, שהושבעה ב-17 במאי. אחרי הגשת ההצהרה הראשונה יש לעדכן אותה מדי שנה, וכמו כן יש להגיש הצהרה מעודכנת 60 ימים אחרי סיום התפקיד.

ח"כים נדרשים להגיש את ההצהרות שלהם לוועדת האתיקה של הכנסת. שם, מטעמי פרטיות, הן מוגנות תחת כללי חשאיות קפדניים, וניתן לזמנן רק באמצעות צו בית משפט או לבקשת היועץ המשפטי. ח"כים נדרשים להגיש את ההצהרות שלהם כשהם נכנסים לתפקיד, ולעדכן אותן מדי שנה בשינויים משמעותיים.

בדיקה שביצע דה מרקר בתחילת אוגוסט העלתה, כי 15 שרים וסגני שרים לא הגישו את הצהרותיהם עד למועד הנדרש ביולי. בדה מרקר ציינו את שמותיהם.

בחודש שעבר, החל גם "שקוף" לעסוק בנושא, ומצא כי רק שלושה חברי ממשלה הגישו את הצהרותיהם בינתיים: שר האוצר ישראל כ"ץ, שר הרווחה איציק שמולי, וסגן השר במשרד האוצר יצחק כהן. שאר השרים מתעלמים בינתיים מהכללים, למרות תזכורות שנשלחו לשרים הרלבנטיים על ידי המבקר החל ב-6 ביוני.

ברשימת הסרבנים מופיעים שישה שמות מהליכוד – חמישה שרים וסגן שר אחד: נתניהו עצמו, השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, שר הבריאות יולי אדלשטיין, סגן שר הבריאות יואב קיש, השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל, והשרה מירי רגב.

ברשימת הסרבנים מופיעים שישה שמות מהליכוד – חמישה שרים וסגן שר אחד: נתניהו עצמו, השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, שר הבריאות יולי אדלשטיין, סגן שר הבריאות יואב קיש, השרה גילה גמליאל והשרה מירי רגב

גם ארבעה שרים מכחול-לבן מופיעים ב"רשימה השחורה": גנץ עצמו, השר במשרד הביטחון מיכאל ביטון, שרת התיירות (עד לא מזמן השרה לעניינים אסטרטגיים) אורית פרקש-הכהן, ושר התיירות לשעבר אסף זמיר, שהכריז על התפטרותו ב-2 באוקטובר, אך עדיין נדרש להגיש את ההצהרה בתוך 60 ימים מעזיבתו את התפקיד. עוד שני שרים, מגשר ומש"ס, משלימים את הרשימה: השרה לקידום חברתי אורלי לוי-אבקסיס, והשר לשירותי דת, יעקב אביטן.

הסתייגות חשובה: חלק מהשרים, כמו שרת התחבורה מירי רגב, הגישו הצהרות על ניגודי אינטרסים. במקרה של רגב, הם מתייחסים לתפקיד הבכיר של בעלה בתעשייה האווירית. גם פרקש-הכהן הגישה מידע בנוגע לניגודי אינטרסים.

למרות מאמצים בשבועות האחרונים, זמן ישראל לא הצליח להשיג עד כה מידע ממשרד מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, בנוגע לסטטוס ההצהרות של 12 השרים, שעליהם לא ידוע שהגישו את כל המסמכים הפיננסיים הנדרשים על פי חוק.

איציק שמולי (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
איציק שמולי. בין השרים הבודדים שהגישו הצהרת הון (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

למה זה משנה

ב-31 במרץ 2014, הסתיים משפט השחיתות של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, בעניין הבנייה בהולילנד. זה היה משפט ארוך ומתיש שנמשך שנתיים, והסתיים בהרשעתו בקבלת שוחד. חודשיים אחרי נקודת הציון העצובה הזאת, אולמרט קיבל גזר דין רציני: לפחות שש שנות מאסר וקנס של מיליון שקל.

ההיגיון מאחורי העונש החמור יחסית של אולמרט (שהופחת מאוחר יותר על ידי בית המשפט העליון) מעיד על דבר חשוב בתפיסה הישראלית של תופעת השחיתות: קשה מאוד לחשוף כאן שחיתות, וקשה אף יותר להוכיח אותה.

משפט הולילנד כמשל: ביום שבו הורשע אולמרט, התראיין משה לדור, פרקליט המדינה לשעבר. לדור תיאר את החוטים הדקיקים שעליהם נתלתה החקירה בתחילתה. אדם אחד, איש העסקים שמואל דכנר, החליט להתוודות על כך שלקח חלק במתן השוחד. הוא יצר קשר עם חוקרי המשטרה ב-2010, סיפר להם ששיחד את אולמרט כשזה היה ראש העיר ירושלים, והציע ראיות שאיפשרו לחוקרים להרכיב את הסיפור הגדול יותר של ההתנהגות הקלוקלת של אולמרט בתפקיד. דכנר הלך לעולמו ב-2013, שעות ספורות אחרי שמסר את עדותו האחרונה.

מעולם לא נודע מדוע בחר דכנר לדבר. אך בלעדיו, הסביר לדור, אי אפשר היה להגיע לחקר האמת. "החקירה נראתה כמו עניין קיים (כלומר, שראוי לחקור אותו), אבל לא היו לנו שום ראיות… היו אלה שהתריעו, אבל המערכת לא ידעה איך להתקדם. פתאום הגיע העד הזה, דכנר… נתן לנו את ההזדמנות לפצח…".

בשנים האחרונות, התבצעה שורת חקירות שחיתות ברמות הגבוהות ביותר של השלטון, וכולן הסתיימו באותו לקח עבור חוקרים, תובעים ושופטים: קשה מאוד לראות שחיתות. היא מתרחשת בצללים. וללקח הזה נודעה השפעה רבה, אומרים המבקרים. היא יצרה תרבות אכיפה, שבגלל אותו קושי, מזהה שחיתות בכל מקום.

גורמים בכירים במערכת אכיפת החוק, במשטרה, בפרקליטות, ובמערכת המשפט הישראלית, מתעקשים כבר שנים שאותו קושי הוא הסיבה שגזרי הדין צריכים להיות חמורים, ושהתביעה צריכה להיות בלתי מתפשרת. כמעט בלתי אפשרי לתפוס פוליטיקאים מושחתים, כך שכאשר תופסים אותם – ההשלכות צריכות להיות חמורות מספיק, כדי ליצור תחושה שהסיכוי הקטן הזה הוא סיכון גדול מדי.

כמעט בלתי אפשרי לתפוס פוליטיקאים מושחתים במדינת ישראל, כך שכאשר תופסים אותם – ההשלכות צריכות להיות חמורות מספיק, כדי ליצור תחושה שהסיכוי הקטן הזה הוא סיכון גדול מדי

ראש הממשלה נתניהו טוען שמשפטו בנוי על קונספירציה מתוחכמת שנרקמה בין גורמים רבים – כולל פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך ורבים אחרים –  כדי להפיל אותו מטעמים פוליטיים. ההאשמות האלו אולי נשמעות הגיוניות לנאשם שמשוכנע בחפותו, ואף לתומכיו הנלהבים, אך משקיפים מן החוץ יתקשו לחבר את הנקודות. מתנגדיו של נתניהו, כמובן, מתייחסים להאשמות שלו כאבסורד שמטרתו לחתור תחת האמון הציבורי במשטרה ובתביעה.

אבל אין צורך בתמיכה נלהבת בנתניהו או בחיבה מיוחדת לז'אנר תיאוריות הקונספירציה, כדי לאתר את הקשיים במשפט של נתניהו. בתיק שנתפס כחמור ביותר מבין שלושת התיקים שבהם מואשם ראש הממשלה, תיק 4000, הוא מואשם בכך שקיבל כיסוי תקשורתי חיובי בתמורה להחלטות מדיניות שהיטיבו עם בעלי גוף תקשורת מסוים. מבלי להיכנס לשאלות האתיות סביב התנהגותו של נתניהו באופן כללי, עצם הטענה שסיקור אוהד הוא מסוג ההטבות שיכול להוות שוחד הוא חידוש בחוק הישראלי. אף פוליטיקאי לא נתבע על שוחד שכזה.

גם אם נרצה לקבוע סטנדרט גבוה יותר כאשר מדובר בראש ממשלה, ראוי לשאול אם זה חכם להציג את אותו סטנדרט בפעם הראשונה דווקא במקרה כה רגיש, שיש בכוחו להפר את האיזון הפוליטי בארץ, ואף להוביל למשבר חוקתי.

קשה לומר אם השחיתות נפוצה בממשל הישראלי. העובדה שראש ממשלה, נשיא, 11 שרים, 17 חברי כנסת, שני רבנים ראשיים, חצי תריסר ראשי ערים ומועצות ורשימה ארוכה של עוזרים ומקורבים הורשעו בפלילים על מעשים שביצעו בעודם בתפקיד ציבורי, יכולה להעיד על כך שישראל מנוהלת על ידי דרג פוליטי מושחת עד היסוד – או להפך, על מדינה שיודעת להעמיד את מנהיגיה לדין בלי פשרות.

בפסק הדין שלו במשפט אולמרט, שהתפרש על פני 64 עמודים, ניסח השופט רוזן ברהיטות את המחיר האדיר ששחיתות אנדמית עלולה לגבות מחברה. הכותרות שמגיעות בשנים האחרונות ממדינות כמו לבנון, הן תמרור אזהרה בהקשר זה. אבל יש גם מחיר עצום לעצם התפיסה שהשחיתות רווחת במדינה.

שוב, לא צריך להאמין במזימה של תובעים מפוקפקים כדי לטעון שהתביעה של נתניהו מונעת ממניעים אקטיביסטיים. צריך רק לבחון את הפעם האחרונה שבה ראש ממשלה ישראלי התמודד מול משפט שחיתות, ואת הלקחים שלמדו נציגי החוק מהחוויה הזאת, כדי להבין את התסכול המוחשי שמפעפע במוסדות החוק בכל הנוגע לעקירת השחיתות מהשורש, במיוחד בדרגים הגבוהים.

מערך תביעה שרגיש כל כך לשחיתות (יגידו סנגוריו של נתניהו) עד כדי שהוא מתקשה להבחין בין עסקנות פוליטית לגיטימית לפלילית – או לפחות מתקשה להסביר לפוליטיקאים ולציבור איפה עובר הקו הזה – עלול להיות גורם משתק לא פחות מהשחיתות עצמה.

אהוד אולמרט (צילום: Ami Shooman/POOL/Flash90)
אהוד אולמרט. משפט הולילנד כמשל (צילום: Ami Shooman/POOL/Flash90)

שקיפות

אך גם בזמן שישראל נאבקת במשבר פוליטי חסר תקדים, שנמשך כבר שנתיים ומועצם על ידי חקירות נתניהו, נעשה מעט מדי כדי למנוע ממשבר השחיתות הבא לשתק את החיים הציבוריים של המדינה – וזה בלי קשר אם אדם מאמין שהמשבר הנוכחי נובע מהתנהגותו הלא מוסרית של נתניהו או מהתנהלותה הקלוקלת של תביעה קונספירטיבית (או סתם רגישה מדי). מדינה שלמה חווה אובדן אמון רחב במוסדותיה, אך בכל זאת לא מגלה עניין ביישום אמצעי מניעה בסיסיים, שעשויים להרחיק את השחיתות ולהגביר את האמון הציבורי במנהיגים.

ככל שישראל מתעשרת, הפוטנציאל לשחיתות כאן הולך וגדל. רשויות שונות מתכננות בתקופה זו רכישות צבאיות אדירות, שדות תעופה ונמלי ים חדשים, מכרז חדש לניהול כביש 6, ומדיניות רגולטורית שתתמודד עם האתגרים שמציבה ההשתלטות של שברון על תעשיית הגז הטבעי. ואלו רק דוגמאות אחדות.

לחצים רבים מופעלים על ידי גורמים מהמגזר הפרטי בכל תהליכי קבלת ההחלטות האלה, והדאגה מהשפעה לא ראויה – כמו, למשל, באמצעות הבטחה לתעסוקה רווחית יותר בהמשך – עשויה בהחלט ללוות את ההחלטות האלה.

ככל שישראל מתעשרת, הפוטנציאל לשחיתות גדל: רכישות צבאיות אדירות, שדות תעופה ונמלי ים חדשים, מכרז חדש לניהול כביש 6, ומדיניות רגולטורית שתתמודד עם האתגרים שמציבה השתלטות שברון על הגז הטבעי

דוח של הבנק העולמי מ-2009 בנוגע להצהרות הון של פוליטיקאים, מתאר את השקיפות כגורם מרכזי בהעצמת האמון הציבורי ביושרתם של מנהיגים. השקיפות תוקפת את משוואת השחיתות משני הצדדים: מפחיתה את השחיתות, ומפחיתה גם את האמונה שהיא קיימת ורווחת, אמונה שמסוכנת לא פחות לחייה הציבוריים של מדינה מהשחיתות עצמה. היעדר צייתנות לכללי גילוי פיננסי בסיסיים, מעלה את החשש שהציבור המפולג והמוסדות הציבוריים החבוטים של המדינה נעדרים מנגנון אמין של שמירת כללים שיוכל למנוע סבל נוסף בעתיד.

דולנד טראמפ מסיר את המסכה מפניו עם חזרתו לבית הלבן מבית החולים, 2 באוקטובר 2020 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)
דונלד טראמפ. ידוע בסרבנותו להצהיר על הונו (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

תיקון התהליך המעיק

השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, מופיע ברשימת מסרבי ההגשה כבר שנתיים ברציפות. את ההצהרה של 2019, שצריך היה להגיש באוגוסט 2019, הוא הגיש רק ביולי השנה, באיחור של כמעט שנה, לפי "שקוף". הוא לא היחיד ברשימה שאשם באיחורים סדרתיים. חלק מהשרים פשוט נמנעו מהגשה בשנים האחרונות.

למרות שקל לבקר אותם, ניתן גם להזדהות איתם. עוזרים לשעבר שהתמודדו עם דרישות התהליך מתארים אותו כשארית ארכאית מעידן אחר. השרים נדרשים להגיש את כל ההצהרה – רשימה מפורטת של חשבונות, השקעות, נדל"ן, קרנות ועוד – בכתב ידם, כדי לוודא שלא יוכלו לטעון מאוחר יותר שרואי החשבון או עורכי הדין שלהם שיחקו עם הנתונים. הם אף חייבים לציין מעסיקים, חובות, השקעות ואינטרסים נוספים של משפחה, ולעיתים אף של חברים, כך מספרים.

זהו תהליך מייגע ותובעני שגם פוגע בפרטיותם, ונדרש מהם לחזור עליו מדי שנה, בזבוז זמן אדיר עבור כמה מהאנשים העסוקים במדינה. אין פלא שמשרד מבקר המדינה מרחם על אותם שרים שמאחרים בהגשה, וגם על אלו שלא מגישים בכלל.

זה תהליך מייגע ותובעני שגם פוגע בפרטיותם, ונדרש מהם לחזור עליו מדי שנה, בזבוז זמן אדיר עבור כמה מהאנשים העסוקים במדינה. אין פלא שהמבקר מרחם על שרים שמאחרים בהגשה, וגם על אלו שלא מגישים בכלל

אך אין זה ברור מדוע המערכת כל כך מסורבלת. עד לפני שנתיים, הורשו חברי כנסת לגייס כספים לפריימריז מתומכים פרטיים, עד שהשתנה החוק, וכל המימון לפריימריז הפך לציבורי. באותם קמפיינים צריך היה לדווח על כל התרומות למשרד מבקר המדינה. חברי כנסת שגייסו סכום משמעותי – מעל 50,000 שקל – נדרשו להחזיק רואה חשבון ועורך דין שיכינו ויגישו את רשימת התורמים.

חברי הכנסת נדרשו רק לחתום על המסמך כדי להוכיח שקראו אותו, ושהם אחראים לתוכנו. הדרישה הפשוטה הזאת הפכה את כל תהליך הגילוי לחלק יותר, מקצועי יותר, ופחות נתון לטעויות או לחוסר עקביות.

אין סיבה להאמין שנתניהו, גנץ, או שרים אחרים מסתירים משהו. אחרי הכל, ההצהרות לא יפורסמו, והימנעות מהגשה למשרד מבקר המדינה או לכנסת לא פוטרת אותם מלדווח על נכסיהם או על הכנסותיהם לרשויות המס, שגישתן לאכיפה פחות ידידותית מזו של המבקר.

לפעמים, שינוי קטן יכול להביא לתיקון גדול. באמצעות שיפור תהליך ההגשה, מבקר המדינה יוכל להשיג הישג משמעותי לקידום השקיפות. דרישות הגשה פשוטות יותר יקלו על המעקב אחרי הפוליטיקאים – וגם יצדיקו אכיפה נוקשה יותר, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת. בעבר, המבקר הטיל קנסות על הפרות של כללי הפריימריז שהגיעו למאות אלפי שקלים, והעונשים האלו נתפסו כלגיטימיים, בין השאר בגלל שלא עמדו לפוליטיקאים תירוצים טובים להצדיק את ההפרות.

משפט נתניהו מסעיר את ישראל כבר ארבע שנים, ומעוות את החיים הפוליטיים על ידי ערעור האמון – הן בראש הממשלה, והן ברשויות אכיפת החוק שחוקרות אותו. ההשפעה תישאר איתנו זמן רב אחרי שהמשפט יסתיים. שחיתות, בין אם אמיתית או מדומיינת, היא הרסנית. היא ניזונה מעמימות של גופי שלטון. קשה לדעת בוודאות מדוע מנהיג מקבל החלטה מסוימת, או לעקוב אחרי שורת ההטבות שהוא עשוי לקבל בזמן אמת או אחרי מעשה בשל אותה החלטה.

מדינה שתתייחס ברצינות לדרישות השקיפות שהיא עצמה קבעה, תוכל למנוע את הישנות המשבר הנוכחי. ישראל הכירה בעובדה זו מזמן, ולכן אותן דרישות קיימות מלכתחילה. הגיע הזמן ליישם אותן.

אמיר אוחנה בטקס חילופי שרים במשרד לבטחון פנים, ב-18 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
אמיר אוחנה. ידוע בסרבנותו לציית לחוק (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
עוד 2,030 מילים
סגירה