המספרים

נכון לאתמול (חמישי), מצב הסקרים העדכני לפי 538:

• כלל ארה"ב: ביידן +9.9
• פנסילבניה: ביידן +6.1;
• פלורידה: ביידן +3.8;
• נוואדה: ביידן +6.6;
• אריזונה: ביידן +3.5;
• וויסקונסין: ביידן +6.6

מספר האמריקאים שכבר הצביעו:

• כלל ארה"ב: 48 מיליון (19% מכלל האוכלוסייה בגילאי ההצבעה, 35% מכלל הקולות ב2016. מעל כלל הקולות שהצביעו בהצבעה מוקדמת ב2016);
• טקסס: 5.3 מיליון (28% מכלל האוכלוסייה בגילאי ההצבעה, שני שליש מכלל הקולות ב2016);
• קליפורניה: 5.1 מיליון (16% מכלל האוכלוסייה בגילאי ההצבעה, 35% מכלל הקולות ב2016);
• פלורידה 3.6 מיליון (רבע מכלל האוכלוסייה בגילאי ההצבעה, 44% מכלל הקולות ב2016);
• ניו ג'רזי 1.9 מיליון (30% מכלל האוכלוסייה בגילאי ההצבעה, 54% מכלל הקולות ב2016);
• ורמונט 171,000 (35% מכלל האוכלוסייה בגילאי ההצבעה, 57% מכלל הקולות ב2016).

קורונה בארה"ב:

ב-22.10 נוספו כ-62,000 מקרים חדשים, השנוי היומי הגדול ביותר מאז סוף יולי, אז היה שיאו של הגל השני. עד כה נדבקו במחלה לפחות 8.3 מיליון אמריקאים, ומתו ממנה 222,157, מעל לכפול מסך חללי כל מלחמות ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה.

כ-12 מיליון אמריקאים מושכים דמי אבטלה, 2.8 מיליון מתוכם בתוכנית פדראלית שמאריכה את משך הזמן של דמי האבטלה – משמע אלו הם מובטלים לתקופה ממושכת.

הסקרים מצביעים על צמצום קל של הפער בין דונלד טראמפ וג'ו ביידן – בערך כ-1% – ברמה הלאומית, אך ברוב המדינות המתנדנדות נרשמת יציבות; הנתון החדש ומסמר השיער הוא ההצבעה המוקדמת המאסיבית. בחלקה היא נובעת כמובן ממגפת הקורונה. בעקבות המגפה, מצביעים רבים מעדיפים להצביע לפני יום הבחירות כשאין תור, ומדינות רבות הרחיבו והקלו את ההצבעה המוקדמת, הן בדואר והן באופן ישיר.

אבל המגפה לבדה לא יכולה להסביר את ההיענות הרבה להצבעה: באותה מידה היא הייתה יכולה להביא דווקא לאחוזי הצבעה נמוכים. הכמות האדירה של ההצבעה המוקדמת מצביעה על התלהבות רבה להצביע, והיא אינדיקציה חזקה מאוד לכך שאחוז ההצבעה הסופי כנראה יהיה גבוה מאוד יחסית לארה"ב.

עמדה להכנסת מעטפת הצבעה מוקדמת בסולט לייק סיטי, 20 באוקטובר 2020 (צילום: AP Photo/Rick Bowmer)

על התוצאה הסופית, לעומת זאת, אי אפשר ללמוד כמעט דבר מההצבעה המוקדמת. חלק מהמדינות מדווחות גם את שיעורי ההצבעה מהמוקדמת בפילוח לפי המפלגה שבה נרשם המצביע. במדינות אלו, בקרב המצביעים המוקדמים, 52% בערך הם דמוקרטים, 26% רפובליקאים ו-21% ללא שיוך מפלגתי. עם זאת, המספרים הללו מאוד מטעים.

ראשית, הרישום המפלגתי לאו דווקא מעיד על ההצבעה בפועל. במדינות רבות, בעיקר בדרום ובמערב התיכון, ישנם מצביעים רבים שרשומים כדמוקרטים מסיבות היסטוריות – כי לא טרחו לשנות את שיוכם המפלגתי בספר הבוחרים – אבל הם בעצם מצביעים רפובליקאים. שנית, מכיוון שלפי כל הסקרים, דמוקרטים הרבה יותר נוטים להצביע מוקדם מאשר רפובליקאים ולכן סביר שהפער יצטמצם משמעותית ביום הבחירות עצמו.

עם זאת, הן נתוני הקורונה והן נתוני ההצבעה כן מפזרים חלק מנקודות חוסר הודאות שהצבענו עליהם בתחילת הדרך לפני שלושה חודשים: הקורונה, לצערנו, עדיין איתנו; לא נראה חיסון באופק הקרוב ולעומת זאת כן נראה שארה"ב בעליה מואצת לקראת גל שלישי. גם הכלכלה לא ממש מתאוששת. מאידך, נראה שהקורונה לא הורידה את הנכונות להצביע, אלא להיפך.

מפגינה בפלורידה בעקבות גל האבטלה הגואה בצל מגפת הקורונה, 21 באוקטובר 2020 (צילום: AP Photo/Lynne Sladky)

החדשות

כמו בשבוע שעבר, נראה שגם השבוע ידיעה רדפה ידיעה וסיפור רדף סיפור, שבימים כתיקונים לפני 2020 (או לפני 2016) היה כל אחד מהם זכאי לשבועות של תשומת לב בתורו, אבל בימים אלה מחזיקים ליום-יומיים ונבלעים בסיפור הבא:

• ביום שלישי הוכרז כי ההצבעה על אישורה של איימי קוני בארט תעלה במליאת הסנט בשבוע הבא.
• באותו היום, הוכרז שמלאניה טראמפ מבטלת את כל האירועים הציבוריים בהשתתפותה בשל סימפטומים מתמשכים של מחלת הקורונה.
• עוד באותו היום, טראמפ התראיין בבית הלבן לתכנית "60 דקות"; לא ברור מה קרה במהלך הריאיון, שישודר רק ביום ראשון, אבל טראמפ קטע אותו לאחר 45 דקות ויצא בזעם. בקטעים שפרסם לאחר מכן הבית הלבן נראה כי טראמפ בין השאר מודה שהוא מקווה שבית המשפט העליון יבטל את חוק ביטוח הבריאות אובמה-קייר, וכן שהוא מתנצח עם המראיינת לזלי סטאל שמתעקשת להבין ממנו למה הוא לא קורא לעטיית מסכות בעצרות שלו גם לאחר שחלה בקורונה.

• ועוד באותו היום, ה-CIA פרסם כי נחשפה מעורבות איראנית בשליחת אימיילים מאיימים לבוחרים דמוקרטים. במסיבת עיתונאים חפוזה ראש סוכנויות המודיעין – מנוי פוליטי של טראמפ – טען כי מעורבות זו נועדה לסייע לביידן, אם כי הלוגיקה לא ממש ברורה, שכן האימיילים מאיימים על בוחרים דמוקרטים להצביע לטראמפ.
• ביום רביעי דווח כי עורכי הדין שמונו מטעם הממשל הפדראלי למצוא את הוריהם של ילדי מהגרים שהממשל חטף מהוריהם בגבול בקיץ הקודם, לא מצליחים לאתר את הוריהם של לא פחות מ-545 ילדים. שווה לחזור על זה: ממשל טראמפ, כדי להרתיע מהגרים מלהגיע לגבול, הפך 545 ילדים ליתומים על לא כל עוול בכפם.
• באותו היום פרסם ה"ניו יורק טיימס" ניתוח של עוד חלקים מטפסי המס של הנשיא טראמפ, לפיהם בין השאר מתברר שהוא מחזיק חשבון בנק בסין, עליו לא דיווח עד כה, וכן שניסה להיכנס לשותפות עם חברה ממשלתית סינית, ושילם יותר מס לסין מאשר למס ההכנסה האמריקאי. שווה לזכור בהקשר הזה שבעבר הייתה סמיכות זמנים תמוהה בין אישורים והקלות לחברות סיניות מצד הממשל הפדרלי לבין אישור סימנים מסחריים לחברות של איוונקה טראמפ בסין.
• והיום יוצא לאקרנים סרט ההמשך של "בוראט" באמזון פריים, ובו סצנה מביכה למדי של רודי ג'וליאני, כנראה בדרך לאינטראקציה מינית עם שחקנית שמתחזה לכתבת שבאה לראיין אותו ומפלרטטת אתו, אם כי ג'וליאני מכחיש זאת מכל וכל.

מה מאלה ייחרט בהיסטוריה? כנראה שכמעט כלום, וחבל שכך.

העימות

האירוע המתוכנן המרכזי של השבוע היה העימות השלישי והאחרון בין טראמפ לביידן היום לפנות בוקר, ולמרות שהוא היה מעניין ובעל תוכן, כנראה שכמו שאר הסיפורים לעיל, הוא לא יותיר חותם משמעותי בעוד יום או יומיים.

כפי שכל הפרשנים – וכל צופה אחר – ציינו, בעימות הזה, בניגוד לעימות הראשון, התנהגות המועמדים (בעיקר של הנשיא טראמפ) הייתה הרבה יותר סבירה, ללא התפרצויות וקטיעות, והמנחה קירסטן ווקר עשתה עבודה מצויינת בניווט העימות. זה היה נראה הרבה יותר כמו עימות רגיל (כולל, כפי שהתרגלנו מטראמפ, כמות בלתי נתפסת של שקרים).

אלא שהנמכת הלהבות איפשרה להתייחס יותר לממד התוכני של העימות, ובממד הזה הכף נוטה מעט יותר לכיוון ביידן.  הגם שבנושאים מסויימים ביידן נראה מתגונן – למשל, כאשר ניסה להסביר את מדיניותו לגמילה מדורגת מתלות בנפט, מדיניות שיכולה להיות בעייתית עבורו במדינות כמו טקסס או פנסילבניה – בנושאים המשמעותיים ביותר לבוחרים ביידן היה בצד שנתמך על ידי רוב ציבור הבוחרים.

הדיבייט בין דונלד טראמפ וג'ו ביידן מוקרן בדרייב-אין בסן פרנציסקו, 22 באוקטובר 2020 (צילום: AP Photo/Jeff Chiu)

בראש ובראשונה ביחס לקורונה: טראמפ לא נסוג במילימטר מהגישה שלו ביחס לווירוס בתשעת החודשים האחרונים, שהביאה לכישלון שהתבטא במותם של מעל 220,000 אמריקאים. גם בעימות הזה הוא המעיט בערכו המסוכן של הווירוס, תמך בהסרת כל רגולציה של ריחוק חברתי, טען שנקט את כל הצעדים הנדרשים, וסרב לקחת שום אחריות על כישלון או טעות כלשהי בניהול המשבר.

אולי המשפט המדויק ביותר מצדו של טראמפ ביחס לכך היה, בתגובה להאשמת ביידן שהוא לא לוקח אחריות על ניהול המשבר: "אני לוקח אחריות מלאה. זה לא אשמתי".

גם בנושא ההגירה, המנחה ווקר ניווטה אותו לכיוון מדיניות ממשל טראמפ לחטוף ילדים מהוריהם אם אלה חצו את הגבול באופן לא חוקי, שיושמה בקיץ שעבר, והשבוע כאמור התברר שהביאה לפחות לכ-500 ילדים יתומים. מדיניות לא-אנושית זו הייתה, שלא במפתיע, מאוד לא פופולרית (בתקופה ההיא טראמפ הגיע לנקודת השפל של מד הפופולריות שלו בכל הקדנציה) וטראמפ לא הגיב לנושא זה היטב גם בעימות הזה.

הימין הישראלי והימין האמריקאי

ביום שלישי התייחס חיים לוינסון בטורו השבועי למעורבות הרגשית העמוקה של פרשני הימין הישראלי עם טראמפ ועוצמתו האלקטורלית; אחר כך גם הוסיף מספר ציוצים על המקבילה לכך בעיניו מצד שמאל, בדוגמת מעיין אפרת, וגרם לקטטת טוויטר נאה. לוינסון מתייחס לכמה נושאים מעניינים שראוי לדון בהם, אבל קצת מערבב בין כמה דברים שונים.

הנקודה העיקרית של לוינסון, ועמה אני מסכים, היא שהאהדה של הימין הישראלי לימין האמריקאי (וכן של השמאל הישראלי לשמאל האמריקאי) לא כרוכה דווקא בהשפעה של טראמפ או המפלגה הרפובליקאית על קידום המדיניות שהם מעוניינים בה בישראל ובשטחים, אלא בקשר רגשי-תרבותי-אידיאולוגי עמוק: הם חולקים תפיסה לאומנית הבזה לסדר העולם הליברלי של המחצית השנייה של המאה העשרים; שמאמינה בשייכות של מדינות לקבוצות הרוב שלהן ובזכויות מופחתות לקבוצות המיעוט; ובמידה מסוימת הם גם מעריכים את גסות הרוח והדיבור הלא מתנצל, כהתגלמות של אותנטיות ואמירת אמת.

לוינסון רואה בכך הזדהות מלאכותית-אינסטרומנטלית ופרובינציאלית.

מלאכותית, מכיוון ש"כשאותם אנשים נוסעים לארה"ב הם נוסעים למעוזים הליברליים בבוסטון וקליפורניה, וושינגטון וניו יורק. אף אחד מהם לא אוחז בתרבות רפובליקאית: הם לא יוצאים למטווחים באלבמה, לא צדים ביערות מישיגן ולא נופשים בחוות באיידהו… מה שהם רוצים זה לדפוק את האליטה, את השמאלנים, להכאיב לה, להשפיל אותה עד עפר. ההשקעה הרגשית שלהם היא בנו. טראמפ זה רק הנזק האגבי". פרובינציאלית, מכיוון שהיא חד סטרית – רק מישראל לאמריקה, ולא להיפך. ובשני אלה הוא טועה.

שלט חוצות בנתיבי איילון בתמיכה בדונלד טראמפ, 21 באוקטובר 2020 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

נכון שההתגלמות הפולקלוריסטית שונה בין ישראל לארה"ב – בארה"ב ילכו לרודיאו ובישראל למשחק כדורגל – אבל באופן בסיסי, גדי טאוב כן ירגיש יותר נוח במטווח באלבמה מאשר בגאלה מנופחת וגבוהת מצח במטרופוליטן. זו לא הזדהות מלאכותית אלא אותנטית לגמרי. והיא גם לחלוטין לא חד-סטרית.

רבות כבר דובר על התמיכה של רפובליקאים, בעיקר אוונגליסטים, בבנימין נתניהו. בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית של 2015-2016 שמו של נתניהו הוזכר בעימותים הרפובליקאים הרבה יותר מכל מנהיג אחר, ובסקר בקרב רפובליקאים באותה השנה, כשהתבקשו לציין, בשאלה פתוחה, מנהיג אותו הם מעריצים, נתניהו הגיע למקום ראשון ביחד עם רונלד רייגן.

לרוב מפרשים זאת בשל התמיכה הדתית מצד האלקטורט האוונגליסטי, אך זהו פירוש מוטעה. נתניהו זכה לשיא התמיכה מכלל האלקטורט הרפובליקאי, לאו דווקא האוונגליסטי, ששיאה ממש ערב עידן טראמפ, כאשר המפלגה הרפובליקאית הייתה בשלב הלטנטי של המדיניות הלאומנית שלה. נתניהו ייצג עבור לא מעט מהבוחרים הרפובליקאים בעצם את הנשיא שהם היו רוצים שיהיה להם:

• מחד רהוט, נחרץ ולא מתנצל, ומאידך לאומן וגזען במפורש;
• אומר בגאון שישראל היא מדינה של יהודים ולא של אחרים, בעוד שאף פוליטיקאי רכרוכי לא מעז, לפחות מאז 1965, להצהיר ביושר שארה"ב היא מדינתו של האדם הלבן ולא של אחרים;
• עומד בתוקף על קיומם של הבדלים מהותיים, בלתי ניתנים לשנוי, בין תרבויות שמביאות לעימות כולל וחסר פשרות ביניהן, בעיקר בין המערב לעולם המוסלמי, בעוד שאפילו בוש לאחר אסון התאומים הקפיד לציין שמאבקו הוא בטרור ולא במוסלמים כולם.

בקיצור, נתניהו היה עבור הבוחרים האלה גרסה מוקדמת ומוצלחת של טראמפ. לכן, בעידן טראמפ, הרפובליקאים עדיין מאוד אוהבים את נתניהו אבל החשיבות היחסית שלו בעיניהם ירדה. אפשר לראות את זה גם בסקר דומה בדבר ציון מנהיגים נערצים מ-2017, בו טראמפ מוביל משמעותית על נתניהו באותה שאלה; או לחילופין בכישלון של נתניהו לגייס תמיכה אוונגליסטית שתלחץ על טראמפ לאשר סיפוח בגדה המערבית.

כתב "הארץ" חיים לוינסון (צילום: משה שי/פלאש90)

מעבר להזדהות הרגשית העמוקה שלוינסון מזהה, הוא גם מזהה את החשיבות המיוחדת שהימין הישראלי תולה בפופולריות של טראמפ ובניצחונו האפשרי, ותולה אותו בניסיון לגשר על הפער בין הרצון לתמוך בטראמפ לבין אישיותו המפוקפקת. בנקודה הראשונה לוינסון מזהה נקודה עמוקה ונכונה לגבי הימין הישראלי – זהו ציבור המייחס את הלגיטימציה לעמדותיו לעצם העובדה שיש להן רוב בציבור, וחושב שהשמאל צריך לנטוש את עמדותיו מכיוון שהוא מפסיד בבחירות. אבל זה ממש לא כך בקרב הימין האמריקאי.

המספרים לא שם: כזכור, טראמפ קיבל 3 מיליון קולות פחות מקלינטון, וזכה רק בשל שיטת האלקטורים; גם המדיניות הרפובליקאית העקבית ברמת המדינות להקשות על הצבעה בדרכים שונות לא מעידה על בטחון בפופולריות של המדיניות הרפובליקאית.

אבל מעבר לכך, גם ברמה המוצהרת, הרפובליקאים מדברים במפורש, ולא מתביישים, בכך שעמדותיהם הם עמדות מיעוט (גם אם מיעוט ניכר) ולא רואים בכך סיבה לפקפק בהן. הם מעוניינים בניצחון בבחירות לא כדי לקבל אישור לעמדותיהם אלא כדי לקבל כוח לממש אותן, והם משתמשים בכל כח שיש להם גם אם התקבל בצורה הכי אנטי-רובנית שאפשר – למשל, לאשר שופטת עליונה שתכהן עשרות שנים שבוע לפני בחירות ע"י נשיא וסנאט שנבחרו במיעוט מקולות הבוחרים. הביטוי "America is not a Democracy, it's a Republic" הפך פופולרי יותר ויותר בשנים האחרונות בקרב כותבים שמרנים, ואף צוייץ במפורש על ידי הסנאטור מייק לי מיוטה.

מצד שני, פער בין ההערכה לאישיות של טראמפ לבין התמיכה בו קיים אולי בארה"ב, אבל בישראל פחות. ההיבטים הבעייתיים של טראמפ – החמדנות, הניאוף, המיזוגניה, הזלזול והבוז לאנשים חלשים ועוד – הם בעייתיים בתפיסה הנוצרית-אוונגליסטית ובתרבות הפוליטית ששורה בארה"ב, אבל הרבה פחות, לצערנו, אצלנו.