העיר המדכאת ביותר שהייתי בה, היא בוקרשט של 1995. הוזמנתי לכינוס על זכויות אדם. אתרי הבניה בארץ היו מלאים אז לא בסינים, כמו היום, אלא ברומנים. לכן לא הפתיעו אותי העוני וההזנחה בעיר, אבל קיויתי לנצל את ההזמנה כדי לתווך תווך קטן למען העובדים הזרים הרומנים בישראל. לא תיווכתי. בגלל ענן כבד של שקרים שחיבר, למעשה הפריד, בין כל האנשים שהצלחתי לפגוש.

העיר המדכאת ביותר שהייתי בה היתה בוקרשט של 1995. הוזמנתי לכינוס על זכויות אדם. אתרי הבניה בארץ היו מלאים אז לא בסינים, כמו היום, אלא ברומנים. לכן לא הפתיעו אותי העוני וההזנחה בעיר

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

לפני הנסיעה פניתי אל משרד "קו לעובד" בתל אביב. שם אמרו לי שהם מוצפים בפניות לסיוע מעובדים רומנים שעושקים אותם, שמתחמקים מלשלם להם, שלא מבטחים אותם בביטוח בריאות וכאשר הם נפצעים בעבודה, בתי חולים דורשים מהם סכומים שלעולם לא יהיו להם. וכאשר הם כבר מעזים להתלונן, ומוצאים דרך אל "קו לעובד", יש בעית שפה – רבים מהם מדברים רק רומנית וקשה להשיג מתנדבים ישראלים דוברי רומנית.

לכן, אמרו לי, "קו לעובד" מוכן לממן לשליח מרומניה הוצאות נסיעה, דיור זמני בתל-אביב ושכר עבודה, כדי שיקבל במשרד את תלונות העובדים במשך כמה חודשים.

הגעתי לכינוס ושאלתי מי יכול לעזור לי למצוא אירגון רומני שקרוב אל העניין. אחרי חמש-שש הרמות כתף התחלתי לחשוד שהסופר שהירצה בכינוס, או האקדמאי שהשתתף בדיון, לא רק אומר "לא יודע". הוא עונה בחשש, כמעט בתלונה על עצם העובדה שפניתי אליו. הלך והתברר לי שהם לא מאמינים לי. שהם חושדים בי באיזו כוונה נסתרת, באיזה שירות לגורם מסתורי שעלול להרע להם.

השלטון הקומוניסטי כבר חוסל. השירות החשאי האימתני שלו, ה"סקוריטט", כבר פורק. ועדיין אנשים הגיבו כאילו מישהו עלול מחר להכניס אותם אל מכונית שחורה בגלל מילה שאמרו או כתובת שמסרו. עד שניגש אלי סופר זקן ומסר לי פתק עם מספר טלפון. "כאן יעזרו לך", הוא אמר, "זה ארגון של זכויות עובדים".

ניפגשתי בלובי של המלון עם אישה. היא היתה לבבית והביעה רצון למצוא שליח. אבל חצי מן מהשיחה עסקה בשאלה מי היפנה אותי אליה. המבט בעיניים היה המבט שכבר היכרתי: חשד, מחשבה שאני משקר לה אחרי שמישהו שיקר לי. היא לא היפנתה אותי אל מועמד לקבל עליו את העבודה, אלא אל אירגון שני. צלצלתי וניפגשתי עם אדם שני. הוא היפנה אותי אל שלישי. שם דבר לא יצא מזה. אף אחד לא רצה להגיע אל הרגע שבו הוא ממליץ על אדם.

השלטון הקומוניסטי כבר חוסל. השירות החשאי האימתני שלו, ה"סקוריטט", כבר פורק. ועדיין אנשים הגיבו כאילו מישהו עלול מחר להכניס אותם אל מכונית שחורה בגלל מילה שאמרו או כתובת שמסרו

אבל גרועה מזה הייתה ההכרה שהלכה והתחזקה אצלי מפגישה לפגישה: הם לא מאמינים זה בזה. הם מניחים שכולם, תמיד, משקרים. אולי נאלצים לשקר. אבל התוצאה היא שהעניין הפשוט והגלוי – אדם שייסע לישראל כדי לעזור לפועלים רומנים – נעלם לגמרי, מתאדה בתוך ענן של שקר בתוך שקר, הסתרה בתוך הסתרה, הימנעות בתוך הימנעות.

הבנתי שאני מוקף במציאות שבה השקר הוא הדבר הרגיל ביותר, המקובל ביותר, המובן מאליו. השלטון שיקר להם הרבה כל כך, תכוף כל כך, שיטתי כל כך, שלא ממשלות נתפסות כאן כמשקרות, אנשים משקרים. אנשים שלא רוצים לשלוט, שרוצים רק לשרוד, משקרים. משקרים ליתר ביטחון. משקרים לפני שמבררים למה. השקר הוא היומיום. השקר הוא הדבר הוודאי ביותר בריקמת הקשרים של כל האנשים עם כל האנשים.

ידעתי שאנשים פיתחו בוודאי שיטות נסתרות איך לעבור מן ההנחה שכולם משקרים אל היכולת להשעות את השקר כדי לאהוב בן זוג ולגדל ילד, אבל זה הפסיק לעניין אותי. כשעליתי על הטיסה חזרה הרגשתי שאני יוצא מעיר מוכת דבר.

*  *  *

בימים אלה הודיע פיקוד העורף כי כמחצית מן הישראלים שנדבקו בקורונה משקרים בתחקיר האפידיומולגי ומסכנים את בני משפחתם וחבריהם.

ראש מפקדת "אלון" בפיקוד העורף טוען כי רוב החולים המאומתים משקרים לחוקרים שלהם. לדברי תא"ל ניסן דוידי כל חולה נחשף ל-18 אנשים, אבל מדווח על שלושה. בנוסף 60 אלף ישראלים שנדרשו להיכנס לבידוד – לא עשו זאת.
עם הפרטים @moyshis #ערבערב pic.twitter.com/QbpzAPANJ5

— כאן חדשות (@kann_news) October 22, 2020

יומיים אחר כך פירסם שר הביטחון הודעה שראש הממשלה שיקר למערכת הביטחון כולה כאשר הסכים למכירת מטוסי F-35 אמריקאים לאיחוד האמירויות (לא שיקר, העלים).

אחר כך הוא שיקר לציבור כולו (לא העלים) כאשר נחום ברנע חשף את האמת ב"ידיעות אחרונות": נתניהו פירסם הודעה שבה כינה את החשיפה פייק ניוז. הרבה לפני כן הוא שיקר לשר הביטחון ולמערכת הבטחון (רק העלים מהם) כשקנה צוללות. לפני כן שיקרו חברי כנסת רבים של כחול-לבן, ושל העבודה, כאשר הצטרפו לממשלת נתניהו (לא שיקרו, הפרו התחייבות).

https://twitter.com/12med865/status/1319759338945249284

אבל גם אם הנושאים הביטחוניים האלה הם ממש לא נושאים קטנים, אפשר לשער שרוב הישראלים מניחים את הנושאים האלה הצידה כעת. הם אפופים בקורונה – בסכנה הבריאותית, בשבר הכלכלי, בילדים שבבית ולא בית הספר, בשיתוק הערים והשווקים, בשיתוק התרבות, במועקה הנפשית של הבידוד.

ובנושא הגדול הזה יודעים רוב הישראלים שממשלתם משקרת להם. והם גם מביעים אי-אמון, שחוזר ונישנה בסקר אחר סקר, בניהול המגפה על ידי הממשלה. כי הם יודעים שהממשלה שלהם משקרת להם. משקרת בלי למצמץ. משקרת ערב ערב. משקרת באופן שיטתי ומתמשך.

רוב הישראלים יודעים שממשלתם משקרת להם. והם גם מביעים אי אמון חוזר ונישנה בסקרים בניהול המגפה ע"י הממשלה. כי הם יודעים שהממשלה שלהם משקרת להם בלי למצמץ. ערב ערב. באופן שיטתי ומתמשך

כי ניהול המאבק במגפה נגוע בשיקולים שאינם ממין המגפה. כי הבריאות פחות חשובה מן הקואליציה. כי הטיפול בחסימת מקורות פרנסה פחות חשוב לקואליציה מחסימת הפגנות (שנכשלה).

ראש הממשלה מיישיר מבט אל המצלמות בכל שבוע (ככל שמשקרים יותר נואמים יותר) ומשקר שהוא לא מעביר תקציב – תקציב שנחוץ כדי לטפל בבעיות העומק של המשבר הכלכלי – מסיבות כלכליות, כאשר כל ישראלי יודע שהוא  לא מעביר תקציב רק כדי לאפשר לו ללכת לבחירות במועד שיבחר. זה המועד שבו גם ישקר סופית, סליחה, יפר הסכם כתוב, לגבי רוטציה בראשות הממשלה.

ראש הממשלה גם משקר לגבי החלת תקנות המגפה באופן שיוויוני על הישראלים, כאשר בפועל יודע כל ישראלי כי הוא מאפשר לחרדים לסכן את כל האזרחים האחרים בהפרה שיטתית של כללי הבידוד כדי שיתנו לו שלטון.

השער של עיתון "המחנה החרדי" (בעלזא) – שסימן את הרופאים כאשמים בקורונה – הזכיר לי סיור וירטואלי שערך לי מישהו בבית הכנסת בעלזא בבית שמש. בשיא התחלואה ותחת סגר, האנשים שם חגגו כרגיל. כך זה נמשך כל העת, בכל מקום. אבל איזה כיף שאפשר לצעוק "אנטישמיות" ולטפול האשמות בזויות על כל העולם. pic.twitter.com/QDU4719Xv2

— ישראל פריי (@freyisrael1) October 22, 2020

שלא לדבר על השקרים הקטנים של מנהיג אחרי מנהיג שמפר את מגבלות הסגר והריחוק החברתי שהוא קובע בשביל כולם. ומעל הכל, גבוה בשמים שמעל מערבולת השקרים הזאת מרחפות, כמובן, ארבע מילים: שוחד, מירמה והפרת אמונים.

יש לשקרים שמות שונים, גוונים שונים, כיסויים שונים. אבל הגוון המעניין ביותר הוא "לא שאני לא משקר, גם אתה משקר". כמה אנרגיה משקיע עמית סגל באיסוף כל בדל שמועה על בכירים שמעורבים במשפט נתניהו, או באופוזיציה לנתניהו, כדי להציב שקר מול שקר, העלמה מול העלמה.

הדרך להתמודד עם שקר היא למלא את העולם כולו בשקרים. אם כולם משקרים, אף אחד לא משקר. ואני לא כותב את הפרדוקס הזה לתפארת הפרדוקס. אנחנו עדים היום, בעיצומה של חרדת הקורונה, לא לאי-אמון בשלטון; אנחנו עדים לאי-אמון שמחלחל אל היחסים שבין אדם לחברו, בין חולה למשפחתו.

יש לשקרים שמות שונים, אבל המעניין ביותר הוא "לא שאני לא משקר, גם אתה משקר". כמה אנרגיה משקיע עמית סגל באיסוף כל בדל שמועה על בכירים שמעורבים במשפט נתניהו, או באופוזיציה לו, כדי להציב שקר מול שקר

טועה מי שחושב שהמפגינים הרבים בכל שבת לא שולחים יד אל עומק הפוליטיקה. בעומק הדעות, המגזרים, המפלגות, וגם בעומק הכיבוש שכמעט לא מוזכר לצערי בהפגנות, יש שאלה פשוטה: האם אני, ואתה, והוא, משקרים? (הכיבוש לא היה מתקיים יום אחד בלי שקרים לנכבשים ושקרים לכובשים. עכשיו נדד שקר הכיבוש אל מזרח הקו הירוק). האם האמת קיימת לפני הדעות, לפני המגזרים, לפני הממשלות, לפני הכיבוש?

ואם רבים מאד מן הישראלים לא רק שאינם מפגינים בשבתות, אלא ממשיכים, על פי הסקרים, לתת את קולותיהם לפוליטיקאים שמשקרים להם – זאת אומרת שהם חושבים ששקר הוא נורמלי, ששקר הוא "כך עושים כולם", ששקר הוא בעצם לא שקר, אלא כלי טוב וראוי כדי לעשות מעשים. אם הנהגה משקרת ובוחרים בה, טוב יעשה האזרח הקטן, בעצם הגדול, וישקר לאזרח אחר.

ואז כולם משקרים לכולם. ככה נהרסת חברה. ככה מנצח הדבר. ככה נעשית ישראל של 2020 לרומניה של 1995. חוץ מאשר בהפגנות. לכו להפגין.

פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות ותרבות. נולד ועבד בתל אביב, עבד גם בבאר שבע, נוסע שוב ושוב לניו יורק, ויסע עוד היום לכל עיר בעולם, רק לא אל חיק הטבע. כתב ספרים על ההקשר הפוליטי של הספרות בישראל, על נתן זך, על הקשר בין השירה העברית לבין הרוק הישראלי, ועל מאיר אריאל. ערך מבחרי שירים של נתן זך ואורי ברנשטיין. מלמד במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר ובבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. כותב כעת על ענבל פרלמוטר. חבר מרצ.