תראו, נכון שעמדתי על המרפסת מול אלפי אנשים שצעקו "רבין בוגד" (תראו בסרטונים) ומול מאות שלטים שעליהם נכתב "רבין בוגד" ומול תמונות של רבין במדי קצין ס.ס. ושלהבתי את הרוחות (בזמן שמיכאל איתן ודוד לוי נטשו את המקום לאחר שראו את עוצמת ההסתה המסוכנת).

ונכון שהשלטון שלי מושתת על שיסוי, הסתה, ליבוי שנאה וכעת גם קולות גנובים. נכון.

ונכון שאני מסית בפראות ובצורה כוזבת נגד אנשי משטרה ופרקליטות וכמובן נגד היועמ"ש, שהעזו לחקור אותי בחשד למעשים חמורים, לחשוף את שקריי המביכים, להעמיד אותי לדין ולהביא אותי למשפט. הפרות זכויות אדם מצד המשטרה לאורך שנים? לא עניין אותי. הפרות זכויות אדם מטעם צה"ל בגדה? לא רק שלא עניין אותי אלא שאני גם המופקד על הזוועה.

תראו, נכון שעמדתי על המרפסת מול אלפי אנשים שצעקו "רבין בוגד" (תראו בסרטונים) ומול מאות שלטים שעליהם נכתב "רבין בוגד" ומול תמונות של רבין במדי קצין ס.ס. ושלהבתי את הרוחות

נכון, אני ממוטט את החלקים שנותרו מהמשטר הדמוקרטי ושלטון החוק, פוגע בזכויות אדם, מביא לקריסה כלכלית של מיליונים, פועל למען טובתי האישית, המשפטית והפוליטית, משקר, חותם על הסכמים כדי להפר אותם, מפתה במתק שפתיים להיכנס אתי לשותפות בלי טריקים ובלי שטיקים ונמנע מהעברת תקציב(!) אך ורק כדי למנוע את מימוש ההסכם שלי עם גנץ (ההסכם בלי הטריקים ובלי השטיקים).

נכון שדרדרתי את השיח לתהום עמוקה, פיתחתי תרבות כזב, החרבתי את מדינת הרווחה, הבאתי את המשטרה למשבר החמור בתולדותיה, ערערתי את מושג האמת, הבאתי את מערכות החינוך, הרווחה והבריאות למצב נורא, וסגרתי את הילדים שלכם מול זום במקום לבצע סגר דיפרנציאלי זהיר.

נכון, אני גם מקפיד לשסות את מעריציי נגד המפגינים בנוסח אנטישמי ("מפיצי מחלות") ושותק מול גלי האלימות מטעם מעריציי שמופנים בכל הארץ למפגינים נגדי.

נכון, המדיניות שלי העמיקה את הכיבוש ואת הפיכת מדינת ישראל למדינת אפרטהייד.

נכון, התמקדתי בשופטיי: "כתבו על השופטים שלי שהם שמאלנים שנבחרו בקפידה. אני מצפה להכחשה בעניין הזה", כך טענתי כדי לחמוק ממשפט, לערער את לגיטימיות ההליך נגדי ולהביא למצב שבו לא אשלם על מעשיי (רק אלו שבעטיים אני עומד לדין. והם באמת משניים לעומת פשעיי המוסריים כלפי החברה הישראלית וכלפי מדינת ישראל: הפרת אמונים נמשכת שטמונה בכהונתי כנאשם בראשות הממשלה, תוך שאני מקבל הכרעות אך ורק על סמך האינטרס האישי שלי, כפי שהזהרתי בעניינו של אולמרט לפני 12 שנים).

נכון, התמקדתי בשופטיי: "כתבו על השופטים שלי שהם שמאלנים שנבחרו בקפידה. אני מצפה להכחשה בעניין הזה", כך טענתי כדי לחמוק ממשפט, לערער את לגיטימיות ההליך נגדי ולהביא למצב שבו לא אשלם על מעשיי

ונכון, כשמדובר בי, חזקת החפות קדושה, אבל לא כשמדובר בעצור שעומד למות, כי הוא שובת רעב, מאחר שנכלא לאורך חודשים ללא משפט, ללא הליך הוגן וללא שהוא יודע מהי סיבת מעצרו ומה הראיות הנטענות נגדו ובלא שהוא מקבל אפשרות להפריכן. טוב, הוא פלסטיני.

ונכון, בתקופת המשבר הכלכלי המחריד בתולדות המדינה ולאחר שנתיים ללא תקציב, אמשיך לא להעביר תקציב כדי שגנץ לא יהיה ראש ממשלה כפי שהבטחתי ללא טריקים וללא שטיקים. אז מה אם נוער בסיכון לא מקבל טיפול בפנימיות כי אין כסף? אז מה אם נערות בסיכון שבות למשפחותיהן הפוגעניות כי אין תקציב? אז מה אם ועדת סל התרופות לא תוכל לקבוע רכישת תרופות חדשות בהעדר תקציב? העיקר שאני נשאר בתפקיד ראש הממשלה כל עוד אני נאשם כדי להמשיך להלך אימים על התביעה ועל שופטיי.

ונכון שאני מפרק את השירות הציבורי בכוונה להחלישו בדרך לשלטון יחיד: מבקר מדינה צייתן, נציב שירות מדינה כנוע, אין פרקליט מדינה, אין מפכ"ל למשטרה שמצויה במצוקה איומה תחת לחץ פוליטי בלתי פוסק מטעמי ומטעם השר לענייני אמיר אוחנה, אין ראש רשות להגנת הפרטיות, אין נציבה לשב"ס, אין מנכ"ל למשרדי, אין מנכ"ל למשרד האוצר, אין ראש אגף תקציבים, אין חשב כללי, יש חרם מצד שר האוצר על היועץ המשפטי של משרדו, ובראשות משרדים חשובים מיניתי חנפנית שמרוכזת בעצמה ובליקוק לי ולרעייתי ועוד דמויות מופת מדוד אמסלם ועד אופיר אקוניס. הכל בממשלה מנופחת עם כמויות של שרים נלעגים, משרדים מפורקים ומשרות לגנבי קולות מרתיחים.

נכון גם שאני לעולם אפיל על אחרים את האחריות לכשלונותיי או סתם אנסה להסתירם באמצעות שטיפת מוח שקרית ("מצבנו הכלכלי מצוין. העשור הטוב בתולדות המדינה", כך אספר לכם לאורך עשור שבו איש מכם לא יכול לקנות דירה, אם הוריו לא עשירים או סבתו לא מתה והורישה בית או כסף).

בתקופת המשבר הכלכלי המחריד בתולדות המדינה ולאחר שנתיים ללא תקציב, אמשיך לא להעביר תקציב כדי שגנץ לא יהיה רה"מ כפי שהבטחתי ללא טריקים וללא שטיקים. אז מה אם נוער בסיכון לא מקבל טיפול בפנימיות

נכון שאגן על אישה שמתעמרת בעובדות הכי מוחלשות לאורך שנים ואספר לכם שהיא פסיכולוגית שמסייעת לילדים ותורמת לקשישים.

נכון שבני (חלק מרכזי במערך התעמולה וההסתה שלי) מסית בלשון עילגת ומצוטט באתרי עליונות לבנה בארצות הברית.

ונכון שלעולם לא אבחל בהסתה נגד תקשורת חופשית וביקורתית, בהחדרת דובריי העילגים למוקדי תקשורת מרכזיים, בהקמת עיתון פולחן אישיות וערוץ פולחן אישיות במימון בעלי הון לאומנים וגזענים ממדינות זרות, וברדיפת ארגוני זכויות אדם בנימוק שהם מקבלים מימון ממדינות דמוקרטיות ומהאיחוד האירופי (כאילו שמימון ממדינות דמוקרטיות שרוצות בטובת ישראל הדמוקרטית זה דבר רע, בעוד סכומי עתק ממיליארדרים לאומנים ממדינות זרות זה סבבה).

ונכון שאפילו ביום הזיכרון לרצח יצחק רבין נזרקו נפצים מטעם מעריציי לעבר מוחים נגדי בת"א, בתום שבוע שבמהלכו הושלכו בקבוקים מקומה גבוהה לעבר מפגינים נגדי בבאר שבע, והוצבה אבטחה על מפגינים נגדי במוקדים שונים בבאר שבע מטעם המשטרה, בשל העובדה שההסתה שלי מציתה מוסתים ובשל העובדה שפשוט לא ניתן לקיים עוד בחופשיות הפגנות נגדי בבאר שבע ובמקומות רבים אחרים בארץ.

במהלך שבוע זה, אגב, נרשמו תקיפות אלימות נגד מפגינים נגדי באשדוד, אשקלון, נס ציונה ועוד מוקדים. כולן מעשי ידיי מעריציי. כולן פרי השיסוי רב השנים מטעמי. מול כולן שתקתי. ואמשיך לשתוק ולקרוץ לפלנגות האלה להמשיך.

אבל בכל הכבוד, מה שחשוב הוא שביום הזיכרון לרצח רבין אספר בכנסת סיפור חסר בסיס על כך שמסיתים נגדי לרצח חדשות לבקרים. כן, כן, אני הקורבן. אני המסית המתקרבן. המשסה המסכן. מלבה השנאה המתבכיין.

אפילו ביום הזיכרון לרצח יצחק רבין זרקו מעריציי נפצים על מוחים נגדי בת"א, בתום שבוע בו הוצבה אבטחה על מפגינים נגדי במוקדים שונים ונרשמו תקיפות אלימות נגדם באשדוד, אשקלון, נס ציונה ועוד

כי הדבר היחיד שקיים בעולם, גם ביום הזיכרון לרצח הנורא ההוא (שבוצע בתום תקופה איומה של הסתה ושיסוי נגד רבין שאני נושא באחריות כבדה לחלק ניכר ממנה), ובכן, הדבר היחיד שקיים בעולם הוא אני.

אני ואני ואני ואני.

אבל אינף אבאוט מי. בואו נדבר קצת עליכם. מה א-ת-ם חושבים עליי? חתיכת מלך, לא?

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.