יצחק רבין - הנווט של הניאו-ליברליזם בישראל

יצחק רבין וחיים רמון (צילום: יעקב סער, לע"מ)
יעקב סער, לע"מ
יצחק רבין וחיים רמון

הדיון לגבי ממשלת רבין השניה מונחה בדרך כלל על-ידי ההיגיון האורווליאני של הדוחושב. מצד ימין מבקרים את היחס המנוכר של רבין להתנחלויות, אבל תומכים במדיניות ההפרטה שהונהגה על-ידו. לעומתם, חלק מתומכי העבודה (ומרצ) מבקרים את ההפרטה של משאבי הציבור והבנייה של כבישים ויישובים בשטחים הכבושים, אבל חלקם טוענים שממשלת רבין היתה סוציאל דמוקרטית, כשפניה מכוונות לשלום אמיתי עם פשרות טריטוריאליות עם הפלסטינים.

הויכוח לכאורה מתנהל בין שני מחנות מדומיינים ("שמאל" וימין), שכן שני "המחנות" הללו תומכים בדיוק באותה מדיניות שהנהיג רבין, אם כי בניסוחים שונים.

הויכוח לכאורה על אופיה של ממשלת רבין מתנהל בין שני מחנות מדומיינים ("שמאל" וימין), שכן שני "המחנות" הללו תומכים בדיוק באותה מדיניות שהנהיג רבין, בניסוחים שונים

למעשה, העובדות הנוגעות לממשלת רבין השניה מלמדות על גידול בתקציבי חינוך ורווחה, על הפרטה אגרסיבית של משאבי הציבור, על תמיכה מסיבית בפרויקט ההתנחלויות (תוך כדי ניכוס מחודש של המונופול על ניהול הפרויקט מידי הציונות הדתית), ועל שבירת העבודה המאורגנת.

מראית עין של 'חברתיזם' ודאגה לחלשים, חיזוק הממשל הצבאי וההתנחלויות, וקיבוע כלכלה ניאו ליברלית שימשו בידי רבין להובלה ולניווט של המדיניות שנקבעה לפני כן, בשנים 1984-1988 – ולמסד של מדיניות הממשלות לאחר מכן.

כלומר, אם נשהה לרגע את ההיגיון האורווליאני שעליו מנוסחת פוליטיקת הימין-שמאל, הרי לנו מנהיג וממשל שקיבעו במסמרות את נתיבי ההמראה עבור הבורגנות הישראלית מהעיר, מהכפר ומשטחי הממשל הצבאי, על חשבון כולם. משולש הערכים שממשלת רבין ייצגה – ניאו ליברליזם עם חמלה ממלכתית וצבאיות – מהווים מאז ועד היום את כל עמדתם של המרוויחים מהיכולת להבנות את הדיון הפיקטיבי על פוליטיקה של ימין ושמאל בישראל.

ממשלת רבין הגדילה את משאבים למשרדי הממשלה ה"חברתיים". כך קרה עם תקציב משרד החינוך. ב-1993 התקציב גדל ל-7.3 מיליארד, ב-1994 התקציב גדל ל-10.4 מיליארד, וב-1995 גדל שוב ל-13.8 מיליארד. אלא שתקציב החינוך לא גדל מבחינת ההוצאה הלאומית על חינוך, ושכרם הממוצע של המורים היה נמוך יותר מהיום מהממוצע במדינות ה-OECD.

יתרה מזאת, הגדלת תקציב החינוך החלה לפני כן. בשנים 1990-1992 ממשלת הליכוד בראשות יצחק שמיר הגדילה את תקציב החינוך מ-3.9 ל-6.3 מיליארד. מגמה זו נמשכה לאורך כל שנות ה-90, וגם בשנים האחרונות בהן תקציב ההשכלה הגבוהה כמעט והוכפל.

בנוסף לכך, בשנים 1993-1995 הגידול בתקציב נבע מפתיחת המכללות שרובן מוקמו בפריפריה. המכללות יצרו אפיקים חדשים עבור צעירים וצעירות מהם נמנעה נגישות להשכלה גבוהה לאורך שנים. ואולם הן היוו פתרון פוליטי ללחץ שהופעל על-ידי מהגרי בריה"מ המאורגנים פוליטית והמזרחים בפריפריה לרכישת השכלה גבוהה (בולוטין, שביט ואיילון 2002), מבלי להתחרות עם המעמד הבינוני העירוני האשכנזי, שבאופן מסורתי שולח את בניו ובנותיו אל האוניברסיטאות (שביט 1992).

מראית עין של 'חברתיזם' ודאגה לחלשים, חיזוק הממשל הצבאי וההתנחלויות, וקיבוע כלכלה ניאו-ליברלית שימשו בידי רבין להובלה ולניווט של המדיניות שנקבעה לפני כן, בשנים 1984-1988 – ולמסד של מדיניות הממשלות לאחר מכן

הגדלת תקציבים למשרדים "חברתיים" נעשתה בהקשר פוליטי ספציפי, ותוך פגיעה ישירה בגברים ובנשים העובדים. היסטורית, ימי הסכמי אוסלו שימשו ליצירת אווירה אופטימית ביחס לעתיד עם הפלסטינים ומדינות ערב השכנות, ולאווירה ידידותית כלפי מעסיקים.

שינוי האווירה מבחינה מדינית הביא להכנסות גדולות וקצרות מועד עקב השקעות מצד תאגידים רב-לאומיים בישראל ומכירת המשאבים הכלכליים של ציבור האזרחים. ממשל רבין השתמש באווירה שיצר למען הטמעת שני תהליכים משלימים. האחד היה העמקת השינוי הכלכלי שהחל רישמית ב-1985, עם "תכנית החירום להצלת המשק". התהליך השני היה שבירת העבודה המאורגנת.

בנוסף לכך, בחסות האופטימיות המדינית, ממשל רבין העמיק וחיזק את פרויקט ההתנחלויות, שהוצאות התחזוק והפיתוח שלהן, דווקא בימי רבין, סללו את הדרך לבנייה ואיכלוס מוגברים. מדינת רווחה נוצרה מחדש מעבר לקו הירוק, ובתוך הקו הירוק האמירו מחירי הדיור והמחייה. לשם כך, צריך היה לשבור את מוקדי ההתנגדות לתהליכים אלו, ובראשם ההסתדרות. מדיניות זו זכתה לתמיכה נאמנה ושוטפת מצד סיעות הקואליציה, ובראשם חברי מרצ שולמית אלוני, יאיר צבן, חיים אורון, אמנון רובינשטיין ויוסי שריד, שקיבלו לידיהם משרדים וסמכויות שנתפסים כ"חברתיים".

ימי ממשל רבין היו תור הזהב של הפרטת משאבי הציבור. בישיבה הראשונה של הממשלה הוחלט על ועדת שרים לענייני הפרטה וקצת לאחר מכן סומנו היעדים הראשונים. למעלה מ-15 חברות ממשלתיות הועברו לידיים פרטיות, תוך שימוש גובר במיקור חוץ של שירותים ציבוריים. החברות הבולטות היו כימיקלים לישראל שנמכרה בפחות מחצי משווי נכסיה ב-1992, מספנות ישראל ב-1993, רשת שק"ם ב-1994. גל ההפרטה המסיבי לווה בהורדת מס החברות מ-41 אחוז ב-1992 ל-37 אחוז ב-1995.

מהלכים אלו העבירו עשרות אלפי פועלים לשוק העבודה הפרטי, ללא ההגנות מהם נהנו משך עשרות שנים. מדיניות זו הביאה לגל של שביתות במגזר הציבורי אך לפחות כלפי חוץ, רבין לא התרגש. כפי שטען בשלהי 1993:

"איני מודאג מהתנגדותם של האיגודים המקצועיים בישראל לתהליך ההפרטה כשם שאיני מודאג מקבוצות טרור איסלאמיות המבקשות לפגוע בתהליך השלום".

ימי ממשל רבין היו תור הזהב של הפרטת משאבי הציבור. בישיבת הממשלה הראשונה הוחלט על ועדת שרים לענייני הפרטה ובהמשך סומנו היעדים הראשונים. למעלה מ-15 חברות ממשלתיות הועברו לידיים פרטיות

ממשל רבין יצר את התשתית להאמרת מחירי הדיור בשנות ה-2000. ב-1995 הופרטו חברות הבנייה שיכון ופיתוח ושיכון עובדים, שהיוו משך שנים חסם בפני העלייה במחירי הדירות.

מול הפרטת חברות הבנייה, רבין התניע שלושה תהליכים משלימים.

  1. ראשית, מחיקת חובות לתנועה הקיבוצית על סך של כ-20 מיליארד ש"ח. זו היתה התספורת הנדיבה ביותר בתולדות מדינת ישראל. היא לא בוצעה לטובת נכסיהם הפרטיים של בעלי הון, אלא עבור מיעוט קטן שניכס לעצמו את השליטה על כ-85 אחוז מאדמות הציבור.
  2. במקביל למחיקת החובות, יושמה החלטה 533, שנחקקה ערב הקמת ממשלת רבין על-ידי שר השיכון דאז אריאל שרון, להפשרת קרקעות חקלאיות לבנייה למגורים. במקום להחזיר את קרקע הלאום לציבור בתמורה למחיקת חובות, בימי רבין קרקעות אלו הפכו לזהב נדלנ"י עבור תושבי המועצות האיזוריות ויזמים.
  3. שלישית, הפיכת ההתנחלויות, הזולות למגורים, למקומות בטוחים למטרת העמקת האחיזה הישראלית בשטחים הכבושים. קצת לאחר החתימה על הסכמי אוסלו החל הארגון מחדש של הגדה המערבית. בעוד שהבנייה בהתנחלויות המשיכה באופן מתון, ממשל רבין אימץ את תכנית הכבישים העוקפים שנכתבה בשנים 1983-1986 ונשארה על המדף עד 1993. מיליארדים הושקעו בימי שלטונו של רבין בתשתיות כגון עוקף רמאללה, כביש המנהרות ועוקף חברון. כ-21 אחוז מכלל סלילת הכבישים בישראל התבצעו מעבר לקו הירוק. כבישים אלו הפכו לצירים שעל גבם ההתנחלויות שיגשגו כלכלית ודמוגרפית. שלושת התהליכים הללו יצרו את המסד לעלייה הקיצונית ביוקר הדיור בתוך הקו הירוק לאחר התפוררות הסכמי אוסלו.

הטמעת השינויים המבניים במשק חייבה את מיטוט ההסתדרות, הארגון היחיד שהיה יכול להתנגד לממשלה:

  • בשלב הראשון, חיים רמון מונה לשר הבריאות ומיד ניסח את חוק הבריאות הממלכתי שפירושו היה, בין השאר, הפרדת ההסתדרות מקופת חולים הכללית, המקור העיקרי לתקציבה השוטף.
  • בשלב השני הממשלה יצרה גירעון עמוק בתקציב קופת חולים כללית, באמצעות העלאת תעריפי האשפוז וקיצוץ השתתפותה במשכורות העובדים ובתקציב קופת החולים הכללית (ריינהרט 1999).
  • השלב השלישי כלל ניסיון השתלטות על ההסתדרות. בתחילה, עמיר פרץ נשלח להתמודד על ראשות סיעת העבודה בהסתדרות לקראת הבחירות. לאחר שנכשל בבחירות הפנימיות, רמון נשלח להקים ביחד עם פרץ וחיים אורון ממרצ את סיעת ר"ם ודרכה התמודדו לבחירות ב-1994. רמון ניצח את הבחירות והפך ליו"ר ההסתדרות. למרבה האירוניה, אורון שימש כגזבר ההסתדרות וכראש ועדת האתיקה בכנסת.
  • מיד לאחר היבחרו, ובתמיכה ישירה של רבין, חוק הבריאות הממלכתי התקבל בכנסת. משנותקה ההסתדרות מקופת החולים, הגירעון בתקציבה החל לגדול, ורמון החל למכור את נכסי ההסתדרות בפחות מחצי משוויים. שיכון עובדים שהוזכרה למעלה היתה אחד מהם.
  • בשלב האחרון רמון הלאים את קופת החולים הכללית. כלומר, הפקיע אותה מבעליה, ציבור החברים בקופה. רוב נכסי ההסתדרות המניבים נמכרו, ורוב חבריה מקופת החולים הכללית הועזבו. מכמעט שני מיליון חברים ב-1992, ההסתדרות הצטמקה לכ-650 אלף ב-1996. תוך שנה וחצי הארגון היחיד שיכול היה, מבחינה תיאורטית לפחות, להתנגד למדיניות ההפרטה – פורק מנשקו.

מכמעט שני מיליון חברים ב-1992, ההסתדרות הצטמקה לכ-650 אלף ב-1996. תוך שנה וחצי הארגון היחיד שיכול היה, מבחינה תיאורטית לפחות, להתנגד למדיניות ההפרטה – פורק מנשקו

כשנה וחצי לאחר מכן, משסיים את משימתו, התפטר רמון מההסתדרות וחזר לכנסת, שם שימש כשר הפנים. בראשות ההסתדרות ניצבו עתה עמיתיו למהלך הפירוק, היו"ר פרץ והגזבר וחבר ועדת האתיקה בכנסת – חיים אורון.

בשולי הדברים, פירוק ההסתדרות מכוחה כלל יתרונות מסוימים עבור הציבור. לדוגמה, סגירת העיתון דבר ב-1996, עיתון שבמשך עשורים ביצע את מלאכת "ההסברה" למדיניות מפא"יניקית דכאנית כלפי מחאות חברתיות-כלכליות, תוך שימוש נואל בטרמינולוגיה סוציאליסטית. כך, למשל, בסיקור של מחאת ואדי סליב ב-1959, בסיקור של שביתת הארבעים בנמל אשדוד 1966, בסיקור של מחאת הפנתרים השחורים ב-1971, בסיקור של מחאת יום האדמה ב-1976.

ואולם, להבדיל מדבר, בשנות ה-90 הרוב המכריע של אמצעי הייצור שהיו בשליטת הציבור הופרטו לטובת בעלי הון על חשבון מאות אלפי פועלים ופועלות שעד אז נהנו מיציבות תעסוקתית. קווי המתאר ששורטטו על-ידי תכנית החירום הכלכלית ב-1985 החלו לקבל צורה, ועתיד הפועלים והפועלות הצעירים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית הפך מאז לחסר יציבות וביטחון.

"אני אנווט", חזר וטען רבין באותן שנים. אכן, רבין ומרעיו בעבודה ובמרצ אחזו בהגה של הכלכלה הפוליטית הניאו-ליברלית שאנו חיים במסגרתה עד היום – מדינה לרווחת בעלי ההון והמעמד הבינוני העירוני.

*   *   *

חשוב לזכור את העובדות הללו כשאנו מכוונים לשינוי השיח הציבורי, ובעיקר כשמבקרים את הניאו-ליברליזם של ממשלות הליכוד והעומד בראשן בעשור האחרון. הרקורד של ממשלת רבין השניה (כמו כל המחנה המכנה את עצמו "שמאל") מצביע על היותה התלמידה הנאמנה של ממשלת האחדות הלאומית בשנים 1984-1988, והמורה של ממשלות נתניהו בעשורים האחרונים.

ככה זה בעובדות, להבדיל מ"הסברה" שמובילה לתפיסות לא ריאליות של המציאות החברתית והפוליטית. בהקשר הזה, שינוי השיח הציבורי מחייב אותנו לצפות, לנתח ולבקר את אותם אינדיבידואלים שמנכסים לעצמם מונחים כגון "מדינת הרווחה", "סוציאל-דמוקרטיה", "מחנה השלום" וכיוצא באלו. הניתוח והביקורת אמורים להשתמש באותה השאלה שנשאלת מאז הירצחו של ראש הממשלה: היכן הייתם כאשר כל מה שנזכר למעלה בוצע על-ידי ממשלת רבין?

בעידן של קורונה, שחשפה במהירות את מחדלי המדיניות הניאו-ליברלית, עלינו לבדוק, אפילו להמציא אלטרנטיבות פוליטיות וכלכליות. הפוליטיקה הניאו-ליברלית ביטאה אדישות מוסרית כלפי האוכלוסיה העובדת, שחלקה הגדול הפך עני.

בעידן של קורונה, שחשפה במהירות את מחדלי המדיניות הניאו-ליברלית, עלינו לבדוק, אפילו להמציא אלטרנטיבות פוליטיות וכלכליות. הפוליטיקה הניאו-ליברלית ביטאה אדישות מוסרית כלפי האוכלוסיה העובדת, שחלקה הגדול הפך עני

כמו שאין סיבה לחזור לימים שקדמו לממשלת האחדות הלאומית ב-1984, כך גם אין סיבה להמשיך את המדיניות שבמסגרתה אנו חיים בשלושים וחמש השנים האחרונות. בימי קורונה, פג הקסם של מדיניות של הפרטה, "שוק חופשי" (מהתערבות נציגי הציבור), קיצוץ תקציבי, גמישות ניהולית ופגיעה בעבודה המאורגנת.

עלינו לחשוב כיצד ועם מי אנו בונים מחדש את הכוח והבטחון התעסוקתי שלנו, העובדים והעובדות, הכוחות היצרניים האמיתיים בחברה, וכיצד ועם מי אנו מחלקים מחדש בצורה שוויונית את המשאבים הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים של המדינה.

בני נוריאלי הוא ד"ר לממשל ופוליטיקה. משמש כיום כמנהל האקדמי של פורום ארלוזורוב. מרצה במכללת עמק יזרעאל ועושה פוסט דוקטורט באוניברסיטה העברית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,591 מילים
סגירה