"היה לי קשה, הברכיים שלי כאבו, והן הציקו לי עוד חמישה חודשים אחרי שסיימנו", אומרת מריל סטריפ, בת 71, על הריקודים בפרויקט האחרון שלה, "הנשף" – קומדיה מוזיקלית בבימויו של ריאן מרפי, שעובדה למסך מהמחזמר המצליח בברודוויי.

"היו לי מדריכי ריקוד נהדרים", סטריפ ממשיכה, "ריאן נתן לי אנשים מוכשרים להדהים וסלחנים וסבלנים להדהים. אבל מה שהיה מעניין הוא שאנחנו לרוב לא נדרשים למאמץ כזה, במובן של קיבולת הריאות, הכמות שנדרשת כדי לעשות מחזמר.

"אם אתה משתתף במחזמר אמיתי, אתה עושה את זה במשך שעתיים בערב, וזהו. אבל אנחנו צילמנו שמונה שעות ביום ותרגלנו את הנאמברים שוב ושוב. הייתי צריכה סיבולת וכוח, אז שחיתי קילומטר וחצי כל יום, חמישה ימים בשבוע. פיניתי זמן בשביל זה, וזה ממש עזר, רק לשאוף ולנשוף, לגרום לריאות להכיל שאיפות עמוקות של אוויר".

בסרט שיעלה ב"נטפליקס" בשישי הבא, ה-11 בדצמבר, סטריפ מגלמת את דידי אלן, כוכבת במה ניו יורקית, שיחד עם עמיתה ברי גליקמן (ג'יימס קורדן), מתמודדת עם משבר בקריירה לאחר כישלון ההצגה האחרונה שלהם בברודוויי.

מעבר חד לעיירה קטנה באינדיאנה, שם תלמידת התיכון אמה נולן (ג'ו אלן פלמן) נאבקת עם זהותה. ראש אגודת ההורים והמורים, גברת גרין (קרי וושינגטון), אסרה עליה להגיע לנשף הסיום עם בת הזוג שלה אליסה (אריאנה דה בוסה).

דידי וברי מחליטים שהמצב של אמה הוא המטרה ה"נכונה" להיאבק למענה לצורך שיקום תדמיתם הציבורית, והם יוצאים לדרך. אבל כשהאקטיביזם הסלבריטאי שלהם, השקוע בעצמו, נתקל בהתנגדות, הדבר הופך את חייהם, והם נערכים להעניק לאמה לילה שתוכל לחגוג – ושאחרים יזכרו.

מסר של קבלה

סטריפ מספרת שנשף הסיום הראשון שלה לא היה נעים במיוחד: "הייתי בת 14, והלכתי עם נער בן 18. התרגשתי מאוד, והייתה לי שמלה יפה שאימא שלי תפרה לי, עם מה שמכונה כתפיות ספגטי, כתפיות קטנות ודקות מאוד.

ג'יימס קורדן, ניקול קידמן, אנדרו ראנל ומריל סטריפ בסרט "הנשף" (צילום: Melinda Sue Gordon/Netflix)

"הדייט שלי בא לאסוף אותי, התסרוקת שלי הייתה מושלמת, והוא הוביל אותי למכונית ופתח לי את הדלת. אבל התיישבתי ממש חזק, ושתי הכתפיות התנתקו, ולא היה שום דבר שיחזיק את השמלה למעלה. אז כופפתי את הגו ורקדתי ככה כל הלילה, זה היה נורא".

היא נהנתה לגלם את דידי, מין דיווה מאופקת בעלת אגו נפוח, כמו שהיא עצמה הייתה רוצה להיות לפעמים בחיים האמיתיים. "תמיד רציתי להיכנס לחדר ולהרגיש כאילו הוא שייך לי", היא צוחקת. "אבל אין לי את הדבר הזה, אז זה באמת ממש כיף לגלם".

יחד עם זאת, היא מדגישה ש"המסר של הסרט, שטמון במחזה, ושבאמת מחייה אותו, הוא של קבלה. הכול הולך לקראת הרגע שבו קרי וושינגטון והבת שלה מתפייסות. זה פשוט גרם לי לבכות ביום שצילמנו את זה, ואני כל כך גאה להיות בסרט שיעודד הרבה משפחות. גם את הילדים שמרגישים מנוכרים וגם את ההורים שאולי ימצאו דרך לנהוג באהבה, בניגוד לאי-סובלנות".

"אני כל כך גאה להיות בסרט שיעודד הרבה משפחות. גם את הילדים שמרגישים מנוכרים וגם את ההורים שאולי ימצאו דרך לנהוג באהבה, בניגוד לאי-סובלנות"

היא חושבת ש"קל לצחוק על אנשים נרקיסיסטים מלאים בחשיבות עצמית, כי זה כל כך שקוף, וזה תמיד משעשע. הרבה קומדיות בנויות על ניקוב האגואים המנופחים האלה". מבלי להזכיר שמות, היא אומרת: "יש לנו כזאת דוגמה טובה לנרקיסיזם בחיים הפוליטיים שלנו, שלא כל כך קשה לעשות את זה, ולא צריך ללכת רחוק בשביל למצוא השראה".

מריל סטריפ (במרכז) בסרט "הנשף" (צילום: Melinda Sue Gordon/Netflix)

"רוב האנשים בעסקי השעשועים אולי נראים נרקיסיסטים, אבל זה רק מסווה לחוסר ביטחון אדיר", היא ממשיכה. "אין לך מושג כמה שחקנים אומרים, 'בעצם אני בן אדם מאוד מאוד ביישן'. הם לא משקרים, פשוט הבמה נותנת להם את ההזדמנות לעשות את מה שהם לא יכולים לעשות בחיים. ויהיה אשר יהיה הפיצוי הזה, משם באה האמנות שלהם".

במהלך הקריירה שלה, סטריפ אומרת שקיבלה השראה מנשים גדולות על הבמה. "כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת ייל עליתי על הרכבת, והיה קשה מאוד לעזוב את בית הספר בגלל העומס. הלכתי לראות את 'לייזה עם ז' (הופעת היחיד המצליחה של לייזה מינלי – ע"ל) בווינטר גארדן, מחזה שהיה שונה מהחינוך שקיבלתי בייל, שהיה מאוד רציני ואינטלקטואלי.

"ישבתי במושבים הכי זולים, אבל הרגשתי שלייזה מינלי נתנה הופעה אישית בשבילי בשורה האחרונה. זה לימד אותי משהו על תיאטרון, על משחק, על הופעה – את לא יכולה פשוט לשכפל את החיים האמיתיים, זה לא מספיק. חייב להיות אלמנט של נדיבות והנעה במה שאת נותנת לקהל.

"בהמשך חיי יצא לי לפגוש את לייזה, ואמרתי לה את זה. אני לא חושבת שהיא הבינה איזו חשיבות הייתה לה בשבילי, אבל ההופעה שלה הייתה מכוננת עבורי כשחקנית".

לייזה מינלי בהופעה של "לייזה עם ז" ב-1972 (צילום: AP Photo/Ap Newsfeature)

סטריפ אומרת שהיא מתחברת לנושא של זהות מינית וטרנסג'נדריות, שעומד במרכז המחזמר, באופן אישי. "כשהייתי בכיתה ו', בבית ספר קטן בניו ג'רזי, המורה שלי למוזיקה, פול גרוסמן, היה דמות רבת השפעה. וכשהוא הפך לאישה, הוא פוטר מבית הספר.

"הוא נשאר עם אשתו והילדים שלו, והם גדלו, והוא המשיך הלאה לדברים אחרים. הוא היה דמות חשובה מאוד בילדות שלי, זאת הייתה ממש רעידת אדמה, העובדה שהוא נענש. אבל בעיניי האנושיות שלו לא נפגעה, והוא היה אחד המורים הנפלאים ביותר שהיו לי אי פעם.

"כל הנושאים האלה נכנסו לחיי כילדה, והתחלתי להסתכל מסביב ולראות את העולם בצורה שונה".

"כשהייתי בכיתה ו', המורה שלי למוזיקה היה דמות רבת השפעה. וכשהוא הפך לאישה, הוא פוטר מבית הספר. זאת הייתה ממש רעידת אדמה, אבל בעיניי האנושיות שלו לא נפגעה, והוא אחד המורים הנפלאים ביותר שהיו לי"

קסם ריאן מרפי

"הנשף" הוא סרטו הראשון של מרפי מאז 2014 והראשון שהוא מביים עבור "נטפליקס", אחרי שורה של סדרות טלוויזיה מצליחות שהפכו אותו לאחד היוצרים החזקים והעסוקים ביותר בתעשייה.

"לריאן יש כוח עצום עכשיו", אומרת סטריפ על הבמאי. "הוא נמצא בקריירה שלו במקום שהוא יכול לעשות פחות או יותר מה שהוא רוצה. אבל למרות זאת, הוא עושה רק דברים שיש להם משמעות עבורו. המחזמר הזה היה משהו מאוד אישי, מבוסס על משהו שקרה לו כנער. הוא גדל באינדיאנה, והוא לא יכול היה ללכת לנשף הסיום עם האדם שהוא רצה, כך שהסיפור הזה קרוב ללבו.

ריאן מרפי ליד הכוכב שקיבל בשדרת הכוכבים בהוליווד, ב-4 בדצמבר 2018 (צילום: Photo by Chris Pizzello/Invision/AP)

"אני אוהבת את זה שהוא רוצה להוציא סיפור מלא תקווה ושמחה מתוך דבר שגרם לו כל כך הרבה כאב. ריאן היה צריך לחכות לכלי הנכון כדי להעביר את המסר הזה בצורה חיה ומלאת דמיון. הוא הפעיל את 'קסם ריאן מרפי' שלו על יצירת התיאטרון והעצים אותה בצורה שרק סרטים יכולים לעשות.

"ריאן נמצא בקריירה שלו במקום שהוא יכול לעשות פחות או יותר מה שהוא רוצה. אבל למרות זאת, הוא עושה רק דברים שיש להם משמעות עבורו. המחזמר הזה היה משהו מאוד אישי, מבוסס על משהו שקרה לו כנער"

"אחד הדברים יוצאי הדופן אצל ריאן הוא האנרגיה ויכולת ההמצאה הבלתי נדלות שלו, והוא זוכר כל מה שאמרת לו אי פעם, שזה מאוד חריג בשביל במאי. הוא באמת יוצא מהכלל, ואני שמחה שיצא לי להשתתף בסרט הזה".

סטריפ עצמה, כמובן, הייתה ועודנה אחת השחקניות המשפיעות בהוליווד, וכוכבת הקולנוע עטורת השבחים ביותר בדורה – עם 21 מועמדויות לאוסקר ושלוש זכיות. מבחינתה, היא אומרת ביושר, לפרסים הללו יש חשיבות. "אף פעם לא נמאס לקבל תגמול על העבודה שלך. אף פעם לא נמאס להרגיש שאנשים ראו והעריכו את מה שאת מנסה לעשות.

"כשאני מסתכלת על שתי השחקניות הצעירות בסרט שלנו, אריאנה דה בוסה וג'ו אלן פלמן, ואני רואה את כל הכישרון היפה הזה שנובט ומתפתח, והכול כל כך רענן, אני יודעת שלפרסים שהן יזכו בהם תהיה משמעות עצומה בחייהן, ואני כבר לא יכולה לחכות שהן ירגישו את ההערכה הזאת".

מריל סטריפ בכניסה לטקס האוסקה בלוס אנג'לס, ב-4 במרץ 2018 (צילום: Photo by Jordan Strauss/Invision/AP)

למרות השבחים הבלתי רגילים, היא טוענת שהתפיסה העצמית שלה לא השתנתה. "אני לא חושבת שהפסקתי אי פעם לחשוב על עצמי כלא יותר מאשר שחקנית עובדת. אני לא יודעת למה. אולי מפני שאני לא מאמינה למה שכותבים עליי בעיתונים.

"אני לא חושבת שהפסקתי אי פעם לחשוב על עצמי כלא יותר מאשר שחקנית עובדת. אני לא יודעת למה. אולי מפני שאני לא מאמינה למה שכותבים עליי בעיתונים"

"אני כן מרגישה שיש במאים שבהתחלה הם מאוד זהירים לידי. אבל זה משהו שצריך לעבור אותו מהר, בימים הראשונים, כי מהות המשחק היא באמת להקשיב ולהרגיש. והעבודה הזאת מאזנת, צריך ענווה אל מול כל זה, זאת הדרך היחידה לבצע את התפקיד".

כרגע, השחקנית הבלתי נלאית נמצאת בבוסטון, לצורך צילומי הסרט "אל תסתכל למעלה", סאטירה פוליטית בכיכובם של ג'ניפר לורנס ולאונרדו דיקפריו.

בנוגע למעמדה הנוכחי, סטריפ אומרת: "אני נמצאת עכשיו בדיוק במקום שבו אני צריכה להיות בחיים שלי. אני עושה משהו שאני אוהבת, ויש לי בגילי את האפשרות לבחור דברים שאני מרגישה שראוי להביא לעולם. הייתי מודעת לכך כל חיי, ואני אסירת תודה על כך".

סצנה מהסרט "הנשף" (צילום: Melinda Sue Gordon/Netflix)

וכמו רבים אחרים, היא לא יודעת איך ייראה חג המולד הקרוב עבורה, בעידן הקורונה. "אני חושבת שאני אבלה אותו בבידוד בבית מלון בבוסטון, מפני שאני מצטלמת לסרט", היא מספרת.

"אולי אוכל לנסוע לבית שלי, שנמצא בכפר לא רחוק מכאן. שתיים מהבנות שלי מופיעות בניו יורק, אז הן נבדקות על בסיס קבוע. שלושתנו יכולות להיפגש, מפני שאנחנו נמצאות כל הזמן תחת מעקב לאיתור הנגיף. שאר המשפחה (יש לה עוד בן ובת – ע"ל) נמצאת בקליפורניה, אז ככה זה הולך להיות".

"אני נמצאת עכשיו בדיוק במקום שבו אני צריכה להיות בחיים שלי. אני עושה משהו שאני אוהבת, ויש לי בגילי את האפשרות לבחור דברים שאני מרגישה שראוי להביא לעולם"

"קול ההיגיון תמיד גובר בסוף"

ימים ספורים לפני שדונלד טראמפ נכנס לבית הלבן בינואר 2017, הופיעה מריל סטריפ בטקס פרסי גלובוסס הזהב, שם קיבלה פרס מפעל חיים, והקדישה את כל נאומה לביקורת על הנשיא הנבחר.

מבלי לציין את שמו במפורש, סטריפ אמרה לקהל באולם – ולמיליונים ברחבי העולם שצפו בשידור: "הופעה אחת השנה הותירה אותי בהלם. הופעה שנעצה מסמרים בלבי. ולא בגלל שהיא הייתה טובה – לא היה בה שום דבר טוב. אבל היא הייתה אפקטיבית והיא עשתה את העבודה: היא הצליחה להצחיק את קהל היעד.

"זה היה הרגע שבו האדם שביקש לשבת בכס החשוב ביותר של המדינה חיקה עיתונאי נכה. מישהו שהוא חלש ממנו בפריבילגיה ובכוח וביכולת לענות בחזרה".

סטריפ התייחסה, כמובן, לארוע הבחירות שבו טראמפ לעג לעיתונאי בעל מוגבלות.

"זה די שבר לי את הלב כשראיתי את זה", המשיכה אז סטריפ. "ואני עדיין לא יכולה להוציא את זה מהראש, כי זה לא היה סרט. אלו היו החיים האמיתיים".

טראמפ, מצידו, לא נשאר חייב ומיהר לצייץ בטוויטר שסטריפ היא "מוערכת יתר על המידה" (overrated). הקווים המפרידים בין המלכה ההוליוודית והנשיא הבריון מעולם לא היו ברורים יותר.

עכשיו, כשטראמפ בדרכו החוצה אחרי שהפסיד בבחירות בחודש שעבר לג'ו ביידן, סטריפ מגיבה באיפוק אבל לא מסתירה את שביעות רצונה מהתוצאות.

"אני מאמינה באופטימיות, כי קול ההיגיון תמיד גובר בסוף. המדינה תחזור לזמנים ידידותיים שמתבססים על עובדות ומדע, ליחס של כבוד כלפי מומחיות, דברים שחסרו בארבע השנים האחרונות.

"אני מאמינה באופטימיות, כי קול ההיגיון תמיד גובר בסוף. המדינה תחזור לזמנים ידידותיים שמתבססים על עובדות ומדע, ליחס של כבוד כלפי מומחיות, דברים שחסרו בארבע השנים האחרונות"

"חיכינו הרבה זמן לכל מיני ביטויים של שחרור וסובלנות. בסוף המאה העשרים דברים התחילו להיפתח מכל מיני סיבות. ועכשיו אולי חווינו נסיגה – מפני שקשת הצדק היא ארוכה, וקשת ההיסטוריה היא ארוכה, אבל היא נוטה ומתכופפת כלפי הצדק.

"נגיע לשם, אבל זה מאבק תמידי. יש כרגע חוסר סובלנות מובנה, אבל אנחנו חייבים להתפתח לעצמי הכי טוב שלנו".

מריל סטריפ (צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)

היא מקווה ש"עיתונות חופשית שנצמדת לאמת, למדע, לנתונים, תהיה שוב מרכזית", היא מוסיפה, "משום שחדשות שמבוססות על דעות לא שירתו אותנו בכלל – משני הצדדים. אני מקווה לחזור למקום שבו נוכל לסמוך על חדשות הגונות, דבר שמקודש בחוקה שלנו".

אבל, היא אומר בחיוך, הדבר שהכי חסר לה כרגע הוא דווקא לשיר עם אנשים אחרים.

"זה משהו שהפסיק ברגע הנורא הזה של הקורונה, ההנאה שבשירה עם אנשים אחרים באותו החדר". והיא מחכה בקוצר רוח לשובם של התיאטראות, "מפני שלאבד את זה, זה כמו לאבד דם. וכשהם יחזרו, נעריך את זה כל כך הרבה יותר, כמו שאנחנו מעריכים את האביב אחרי החורף. אנחנו פשוט צריכים לשרוד תקופה קשה, אבל נצא ממנה חכמים יותר".

היא מחכה בקוצר רוח לשובם של התיאטראות, "מפני שלאבד את זה, זה כמו לאבד דם. וכשהם יחזרו, נעריך את זה כל כך הרבה יותר, כמו שאנחנו מעריכים את האביב אחרי החורף"

וזו הסיבה לכך שהמסר של סובלנות וקבלה ב"נשף", שמועבר דרך ההנאה שבמוזיקה ובריקודים, מגיע מבחינתה בזמן הנכון: "זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו. למרות שמחזות הזמר הגדולים נולדו בתקופת השפל הגדול, אנשים נמשכו אליהם מתוך צמא לאסקפיזם.

"אבל עם 'הנשף', אתה לא יכול לברוח מהמשמעות שלו. פשוט אי אפשר. הסרט שלנו הוא לא רק בידור קליל – יש מאחוריו כוונה, וזאת המעלה הכי גדולה שלו".

מריל סטריפ וג'יימס קורדן בסרט "הנשף" (צילום: Melinda Sue Gordon/Netflix)