למרכז-שמאל יש בעיה של נאמנות. בניגוד לטענות שהימין אוהב להשמיע בתקופות בחירות, לא מדובר בנאמנות לערכי היהדות או לאינטרסים של האומה; הוא חסר נאמנות לעצמו.
חישבו על הנאמנות המופלגת שראש הממשלה בנימין נתניהו זוכה לה ממצביעיו. וזה לא שהוא קנאי למדיניות או אידיאולוגיה ימנית. בשבעת החודשים שחלפו מאז הושבע לראש הממשלה ה-35, מומשו מעט מאוד מהציפיות המרכזיות של הימין ממנו.
תומכיו של נתניהו טוענים כי הסיבה לכך היא המבוי הסתום של ממשלת ה"אחדות" והווטו בפועל שיש לכחול-לבן על רפורמה במערכת המשפט, למשל, או על הסדרה של מאחזים בלתי-חוקיים. אבל זה לא מסביר מדוע מעט מאוד נושאי ליבה של הימין קודמו ב-11 השנים האחרונות, שבהן כיהן נתניהו ברצף כראש הממשלה.
רבים בימין מבקרים אותו על שלא הנהיג רפורמה בשיטת מינוי השופטים, על עיכובים בבנייה בהתנחלויות ועל העדפת שותפים קואליציוניים הנוטים לשמאל על פני שותפים הנוטים לימין – אם מדובר באהוד ברק והעבודה ב-2009, יאיר לפיד וציפי לבני ב-2013, וכן הלאה.
הוא מאמין שהישרדותו הפוליטית היא כה חיונית לעתיד המדינה, שזכותו לדרוש מאזרחיה לסבול למען צרכיו הפוליטיים. הוא הוכיח זאת בשנה החולפת עם הקפאת התקציב בעיצומם של מגפה עולמית ומשבר כלכלי כואב, רק כדי לשמור על כיסאו.
הוא הפר את רוב הבטחותיו לשותפיו לקואליציה.
הוא, כמובן, עומד למשפט באישומי שחיתות. גם אם בית המשפט המחוזי בירושלים יקבע כי מעשיו אינם מהווים שחיתות פלילית, קשה הרבה יותר לטעון שאין בהם פגמים אתיים חמורים.
ולמרות כל הפשרות והשערוריות, השקרים וחצאי-האמיתות, כמעט כל תומכיו ממשיכים לדבוק בו.
אדרבא, אותם בוחרים שנטשו אותו בשאט נפש בשבעת החודשים האחרונים – בעיקר בשל התמודדות הממשלה עם המגפה – היימינו למפלגת ימינה על פי הסקרים.
ופה הנקודה: זה תמיד היה כך. בימין הישראלי קיימת תרבות מושרשת של נאמנות פוליטית וסולידריות, ונתניהו הוא רק האחרון שנהנה ממנה.
ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, שתנועת החירות שלו הייתה הליבה של מפלגת הליכוד הצעירה כאשר זכתה לראשונה בבחירות ב-1977, בילה את 29 השנים הראשונות של הקריירה הפרלמנטרית שלו באופוזיציה. 29 שנים של הפסדים בבחירות לא גרמו לבוחריו להחליף אותו בראש מפלגה אחר. למעשה, למפלגה המכונה היום הליכוד היו רק ארבעה יושבי ראש מאז קום המדינה ב-1948.
לנאמנות הזאת יש חסרונות. האם נתניהו היה מרשה לעצמו לעכב את תקציב המדינה במשך שנה ולהשאיר משרות מפתח בלתי מאוישות אלמלא האמין שבוחריו ידבקו בו בכל תנאי?
לנאמנות הזאת יש חסרונות. האם נתניהו היה מרשה לעצמו לעכב את תקציב המדינה במשך שנה ולהשאיר משרות מפתח בלתי מאוישות אלמלא האמין שבוחריו ידבקו בו בכל תנאי?
אבל אירועי השבוע האחרון מגלים את היתרונות הגדולים שצוברת תנועה פוליטית שיכולה לסמוך על תומכיה באש ובמים, למרות טעויות ופשרות לא נעימות. לנתניהו יש מרחב תמרון – למשל לשתף פעולה עם סיעות ערביות לא ציוניות בשעה שהוא מאשים את יריביו הפוליטיים מהמרכז-שמאל, בוגדים שכמותם, שהם עושים זאת.
ליריביו אין את המרחב הזה. מצביעי המרכז והשמאל נוטשים את מנהיגיהם, כך נראה, ברגע שאלו מגלים חולשה או פשרנות, ומחליפים אותם כמעט בכל סבב בחירות.
![חברי הכנסת מנחם בגין, דינה רזיאל נאור ובנימין הלוי בישיבת סיעת חירות בבית ז'בוטינסקי בתל אביב, 14 בדצמבר 1969 (צילום: פריץ כהן/לע"מ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/12/D847-040-640x400.jpg "חברי הכנסת מנחם בגין, דינה רזיאל נאור ובנימין הלוי בישיבת סיעת חירות בבית ז'בוטינסקי בתל אביב, 14 בדצמבר 1969 (צילום: פריץ כהן/לע"מ)")
במפלגת העבודה, שנמצאת היום על סף הכחדה, היו 11 חילופי מנהיגות מאז רצח רבין ב-1995 – ממוצע של 2.3 שנים לקדנציה.
עם התפוגגותה של העבודה, מפלגות אחרות נוצרו למלא את החלל. המפלגות החדשות אינן עורכות בחירות מקדימות (להוציא את הפריימריז במפלגת קדימה ב-2012), ולכן אינן מוטרדות מחילופי מנהיגות פנימיים. אבל מצביעיהן מהמרכז-שמאל הגיבו ליציבות הפנימית הזאת בנטישה סדרתית של מפלגות שלמות.
מפלגת קדימה קרסה בבחירות של 2013 מ-28 מנדטים, או כמעט רבע מהמושבים בכנסת, לשניים בלבד. לאן הלכו אותם מצביעים? רבים מהם השליכו את יהבם על מפלגת יש עתיד החדשה של יאיר לפיד, שזכתה אז ב-19 מנדטים.
אלא שכעבור שנתיים בלבד, בבחירות של 2015, הסיעה הצטמצמה ביותר מ-40% וצנחה ל-11 מנדטים. מפלגת כולנו החדשה של משה כחלון, שמשכה את רוב מצביעיה מהמרכז-שמאל, זכתה בעשרה מנדטים באותה מערכת בחירות. היום היא לא קיימת.
המרכז-שמאל הוא חסר עוגן, אינו נאמן ומתאכזב בקלות.
בני גנץ
בחודש מרץ, יו"ר כחול לבן בני גנץ הגיע למסקנה שסבב רביעי של בחירות בתוך 18 חודשים לא יביא אותו קרוב יותר לניצחון, וכי ישראל זקוקה לאחדות וליציבות כדי להתמודד עם המגפה שהחלה להתפשט בארץ. הוא חדל ממאבקו הממושך לסילוק נתניהו, חתם על הסכם אחדות ורוטציה עם הליכוד – וראה את ציבור בוחריו נוטש אותו בשאט נפש.
צריך לומר את המובן מאליו: למרות הלהט בו התחייב נתניהו לקיים את הסכם הרוטציה "בלי טריקים ובלי שטיקים" – איש לא האמין לו. שלא למצלמה ושלא לציטוט, גם חברי כנסת מהליכוד גיחכו כששאלו אותם אם הם מאמינים להבטחתו של ראש מפלגתם.
גנץ עצמו הודה אז שייתכן כי נתניהו משקר, והתעקש על שינוי סדרה ארוכה של חוקים פרוצדורליים מורכבים, כולל חוקי יסוד, כדי להקשות על נתניהו לחזור בו מהתחייבויותיו.
אבל נטישתו של גנץ בידי מצביעיו הפכה את הנבואה למציאות בלתי נמנעת.
נתניהו לא יכול היה להחזיק את המדינה במצב של השעייה תמידית על סף בחירות, לעכב את העברת התקציב במשך שנה ולמנוע מהממשלה לבצע את עבודתה הבסיסית ביותר רק כדי להיאחז בכיסאו – אם התמיכה בגנץ לא הייתה מתנדפת ברגע שהצטרף לקואליציה החדשה.
נתניהו לא יכול היה להחזיק את המדינה במצב של השעייה תמידית על סף בחירות אם התמיכה בגנץ לא הייתה מתנדפת ברגע שהצטרף לקואליציה החדשה
העובדה הפשוטה שכל סקר שנערך בחודשים האחרונים הראה שנתניהו כנראה יהיה ראש הממשלה הבא, ושגנץ בטוח לא יהיה – כלומר שלגנץ יש סיבה טובה לפחד מבחירות חדשות – איפשרה לנתניהו לרמוס בגסות את ההסכם ואפילו לא לטרוח להעמיד פנים שהוא מתכוון לקיימו.
כשגנץ היה זקוק לתומכיו יותר מתמיד – כדי להבטיח שנתניהו ימשיך לפחד מבחירות עד הרוטציה ובמהלכה – הם התאדו.
ישנו טיעון-נגד שנשמע לעתים קרובות במרכז-שמאל, ובקול רם במיוחד מצד הח"כית המורדת בעבודה, מרב מיכאלי. הוא הולך כך: מנהיגי המרכז-שמאל הם אלה שהחלו את מעגל הבגידה בכך שנאחזו בכל כוחם בשררה, דבר שמנע מהם לאורך השנים להשקיע בבניית אלטרנטיבה משכנעת וקוהרנטית לשלטונו של נתניהו.
מיכאלי מאשימה במיוחד את אהוד ברק – יושב ראש העבודה לשעבר, שנטש את המפלגה ב-2011 כדי שיוכל להמשיך לשמש כשר הביטחון של נתניהו – כחלוץ במובן הזה.
על פי השקפה זו, סירובו של גנץ להמשיך בקיפאון הפוליטי באביב שעבר ולהניח לאירועים להתגלגל מעצמם – הוא הבגידה המקורית. אם המנהיג אינו נאמן, הוא אינו יכול לבקש מהבוחרים לעמוד איתן לצדו.
שני הטיעונים עשויים להיות נכונים, חידת ביצה ותרנגולת שצפויה להמשיך ולהטריד את המרכז-שמאל בעתיד הנראה לעין. ההפכפכות של הבוחרים גורמת לתרבות של תפוס-כפי-יכולתך בקרב המנהיגים, שבתורה גורמת לבוחרים לחפש לעצמם שדות טובים יותר לרעות בהם.
חולדאי, איזנקוט וכו' וכו'
חלון ההזדמנויות של גנץ מוצה. כשהכנסת תיגרר לבסוף לסבב בחירות נוסף – הרביעי בתוך שנתיים – המרכז-שמאל יזדקק לגיבור טרי ורענן שיישא את דגלו.
הוא כבר התחיל לחפש.
ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, שקיבל אולי עשרה מנדטים בסקרים האופטימיים ביותר, החל בגיוס תרומות לקמפיין "רון חולדאי לרשות הממשלה".
יש הטוענים שמה שלא הצליחו לעשות הרמטכ"לים בני גנץ וגבי אשכנזי, יעשה הרמטכ"ל גדי איזנקוט. כבר החלו מגעים להקמת מפלגה חדשה בהנהגתם של איזנקוט ועמיתו הרמטכ"ל לשעבר (ובעל בריתם לשעבר של גנץ ונתניהו) משה יעלון, אם כי הרעיון עוד בחיתוליו. ביצועיה של המפלגה התיאורטית בסקרים גרועים יותר מאלו של חולדאי.
למרכז-שמאל יש סיבות אתיות מוצקות ואפילו נימוקים פוליטיים חכמים להתנער ממנהיגים שמתפשרים, ולראות בשיתוף פעולה עם נתניהו מעשה שלא ייעשה. וכמובן, אין מחסור במתמודדים חדשים ונלהבים שתמיד מוכנים לנסות להגיע לגדולה.
וזו בדיוק הנקודה. המרכז-שמאל יכול לדבוק לנצח בתרבות הטהרנות המתוסכלת אך מלאת התקווה שלו.
למרכז-שמאל יש סיבות מוצקות להתנער ממנהיגים שמתפשרים, ולראות בשיתוף פעולה עם נתניהו מעשה שלא ייעשה. וזו בדיוק הנקודה: המרכז-שמאל יכול לדבוק לנצח בטהרנות המתוסכלת אך מלאת התקווה שלו
השאלה אם גנץ צדק או שגה כאשר נכנס לממשלת אחדות עם נתניהו אינה מן העניין כאן. זמנו של גנץ עבר. אבל יורשו לא יצליח יותר ממנו אם ציבור הבוחרים שלו יהיה מוכן לקבל רק תוצאה אחת ויתחיל שוב לחפש יורש עם הסימן הראשון לבעיות – או אפילו במקרה של בגידה ישירה. פוליטיקה פירושה לעתים לדעת לבלוע תנאים לא נוחים ולשרוד לקרב הבא, אמנות שאבדה לחלוטין בקרב ציבור הבוחרים של המרכז-שמאל.
אחרי הכול, הנאמנות של מצביעי נתניהו שרדה תקופות של הקפאת בנייה בהתנחלויות, הסכמים לחלוקת שלטון עם יריבים מרים, אישומי שחיתות ושיחות שלום קשות לבליעה. גורלו של השמאל-מרכז לא ישתנה עד שמצביעיו לא ילמדו להעניק למנהיגיהם פלטפורמה קבועה ובטוחה יותר לניהול מאמציהם הפוליטיים.
לא צריך לתת להם יד חופשית; אפילו נתניהו זקוק לתעמולה ולשכנוע, וצריך להיראות בעיני בוחריו כמי שפועל להגשים את ציפיותיהם. אך כמו ראשי הליכוד שקדמו לו, הוא מקבל את מרחב התמרון הנחוץ כדי לבצע פשרות לא נעימות.
לנתניהו יש לא מעט דאגות עם תחילתו של מסע בחירות חדש. אבל הקרוסלה המסתובבת של מנהיגי מחנה המרכז-שמאל – השאלה אם איזנקוט, חולדאי, יאיר לפיד או כוכב חדש ובלתי צפוי כלשהו יעמוד בראש המחנה היריב – היא לא אחת מהן. הרי זה רק עניין של זמן עד שמצביעיו של היריב החדש יפתרו לו את הבעיה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם