בספטמבר 2008 הגיעה ציפי לבני לרגע שפוליטיקאים ישראלים רבים – אם לא כולם – חולמים עליו: נשיא המדינה הטיל עליה את מלאכת הרכבת הממשלה, אחרי התפטרותו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט. הסוף ידוע: יושבת הראש הטרייה של קדימה כשלה במשימה שהטיל עליה הנשיא, והכנסת התפזרה.

לבני הסבירה אז לציבור שנכשלה בהרכבת הממשלה, כי סירבה להיכנע לדרישותיהן של המפלגות החרדיות. פוליטית, הבחירה בהסבר זה הייתה נכונה: עם 28 המנדטים שגרפה בבחירות 2009, ביססה לבני את מעמדה של קדימה כמפלגה הגדולה ביותר בכנסת. אבל המציאות הייתה מורכבת יותר, ומי שהיה שני צעדים לפניה לכל אורך המשא ומתן הקואליציוני, הוא בנימין נתניהו.

כדאי להזכיר: נתניהו של 2008 איננו נתניהו האומניפוטנט של היום; זהו נתניהו שהביא את הליכוד לשפל של 12 מנדטים, פחות מש"ס של אלי ישי. זהו נתניהו פוסט הכהונה הקצרה של שנות ה-90 וטרום שובו לבית ברחוב בלפור.

אבל זהו גם נתניהו נחוש, שמעוניין לשוב לשלטון, ופועל לשם כך מאחורי הקלעים כדי להתניע את מחאת המילואימניקים נגד אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה.

איימן עודה ובנימין נתניהו, ארכיון, 2016 (צילום: Hadas Parush/Flash90)

בחזרה לבחירות 2019

סקרי הבחירות מתעתעים, וקשה לדעת עד כמה הם משקפים את מה שיקרה בשבוע הבא. ובכל זאת, לפי שורה של סקרים, מחנה תומכי נתניהו, שמורכב מהליכוד, ימינה, יהדות התורה וש"ס, לא מצליח לקבל 61 מנדטים, שיאפשרו ליושב ראש הליכוד להקים ממשלה עם שותפיו הטבעיים.  תומכי בני גנץ – כחול לבן, המחנה הדמוקרטי והעבודה-גשר – רחוקים עוד ממספר הקסם 61.

בשונה מרוב עמיתיו בבחירות, אביגדור ליברמן מסרב להתחייב שימליץ בפני הנשיא על מועמד מסוים, והודיע שיתמוך בראשון מבין שני ראשי הרשימות הגדולות שיודיע שיקים ממשלה שתורכב מהליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו.

זהו תנאי שגם גנץ – שמנהל קמפיין מסורבל ועמוס טעויות – יכול למלא. אבל גם המלצה של ליברמן לא תספיק לו כדי לזכות בתמיכת יותר ממחצית מהח"כים.

מה שעשוי להיות שובר שוויון זו תמיכה של הרשימה המשותפת בגנץ, אלא שכרגע האפשרות נראית רחוקה מלהיות ראלית. במיוחד אם גנץ יודיע על תמיכה בממשלה עם ליברמן והליכוד. מה גם, שבכחול לבן דחו את הצעתו של איימן עודה, שהרשימה המשותפת תהיה חלק מהממשלה.

נקודת המוצא של הרמטכ"ל לשעבר, אם כן, לא ממש מטיבה עמו. לצדו ניצבים שלושה גנרלים, לא בדיוק סמל של שיתוף פעולה ודו קיום. החבר הרביעי בצמרת כחול לבן, יאיר לפיד, הוא מי שכינה את הערבים "זועביז" ומי שמעולם לא כלל מועמד ערבי במקום ראלי ביש עתיד.

בנוסף, לא רק שבכחול לבן נמצאים בעמדת נחיתות, לליכוד יש אפילו יתרון. כשהכנסת נדרשה להצביע על פיזורה, הצליח נתניהו להשיג שיתוף פעולה עם חברי חד"ש-תע"ל ורע"ם-בל"ד, שהצטרפו לקואליציה בתמיכה בהליכה לבחירות. בהמשך גם הצביעו בעד מועמדו של נתניהו למבקר המדינה, מתניהו אנגלמן.

ובכל זאת, לגנץ יש עכשיו שעת כושר.

המאבק של נתניהו נגד המצביעים הערבים, באמצעות הכנסת מצלמות לחדרי הקלפי על ידי פעילים פוליטיים, הוא הזדמנות עבור יו"ר כחול לבן. עליו לכרות ברית עם ראשי הרשימה המשותפת, להתחייב להשקיע בחינוך, בבריאות ובתשתיות ביישובים ערביים ולהיאבק באלימות, ובפרט בנשק הלא חוקי. לפחות כשיובס, ויגלה שנתניהו היה כרגיל שני צעדים לפני כולם, יידע גנץ שעשה כל מה שהיה יכול כדי למנוע זאת.