לאחרונה פורסמה החלטת המשנה לפרקליט המדינה מומי למברגר, לפיה לא יוטל קנס על המשנה לנשיאת העליון, כבוד השופט חנן מלצר, אחרי שהפר את הנחיות הקורונה ועשה חתונה המונית לבנו בחצי השנה האחרונה.

על העובדות אין חולק. בחודש אוגוסט, בשיאה של המחלה, חיתן השופט חנן מלצר את בנו באולם אירועים. באירוע השתתפו שבעים איש באולם סגור. נשיאת העליון אסתר חיות השתתפה רק בחופה שהייתה בחוץ.

על העובדות אין חולק. בחודש אוגוסט, בשיאה של המחלה, חיתן השופט חנן מלצר את בנו באולם אירועים. באירוע השתתפו שבעים איש באולם סגור. נשיאת העליון אסתר חיות השתתפה רק בחופה שהייתה בחוץ

באותו זמן הנחיות משרד הבריאות התירו לאירוע כזה עשרים איש בפנים ושלושים בחוץ. אין כל ספק שהופרו ההנחיות.

אני שמעתי את הסיפור הזה ברדיו ואמרתי לעצמי: טוב, עוד אחד שהפר את ההנחיות. שכן באותה תקופה אף אחד כמעט לא קיים במאה אחוז את ההנחיות לגבי החתונות (תחשבו על חתונה עם אורחים משני צדדים, פלוס רב, צלם, תזמורת וכדומה, איך אפשר לעמוד במגבלת עשרים האיש).

אבל אחר כך הבנתי שיש כאן מקרה בוחן אמיתי.
האם אחרי שהסיפור התפרסם הוא ייענש או יינזף לכל הפחות?

אז החלטתי לפעול. פניתי לכבוד הנציב הממונה על השופטים, השופט בדימוס אורי שוהם, והגשתי תלונה. ייאמר לזכותו, כי למרות שחנן מלצר דרש לדחות מיד את התלונה – הוא ביקש ממנו הסברים.

כמו כן, הוא בדק לבד מול משרד הבריאות את התקנות הרלוונטיות לאותה תקופה בדיוק.

ואכן, כפי שכבר כתבתי, ההנחיות הופרו בוודאות. לטענת השופט חנן מלצר, הוא הבין שבגלל שמדובר באולם במלון מותר לו כן לנהוג כך. אני דן כל אדם לכף זכות, כולל את כבוד השופט חנן מלצר, ומאמין לו במאה אחוז שזה נכון.

השאלה איננה מה אני מאמין אלא מה לשון החוק. כל ילד יודע שאי ידיעת החוק איננה פוטרת את העובר עליו, אלא במקרה הכי מוצדק – מהווה לכל היותר הקלה משמעותית בעונש.

והנה דווקא במקרה הזה מתברר אחרת. הנציב אומר: קיבלתי את דבריו ואפילו נזיפה הוא לא יקבל. הכל בסדר. להיפך, כל הכבוד לו שטרח ובירר מול משרד הבריאות.

אז החלטתי לפעול. פניתי לכבוד הנציב הממונה על השופטים, השופט בדימוס אורי שוהם, והגשתי תלונה. ייאמר לזכותו, כי למרות שחנן מלצר דרש לדחות מיד את התלונה – הוא ביקש ממנו הסברים

באותה עת הייתי חבר בקבוצת פייסבוק בשם "לא מורמים מעם" של שירית כשר. שירית כשר היא ידידה שלי שנים רבות. אביה, פרופסור אסא כשר, כתב את הקוד האתי של צה"ל והיא כבר שנים פועלת בתחום של מאבק בשחיתות. בשנים האחרונות היא מובילה, בין היתר, את המאבק השפוי להפלת ראש הממשלה. כשאני אומר "שפוי" אינני מתכוון לכך שאני תומך בה, אלא שצורת המאבק שלה איננה חסימת כבישים ומיצגי עירום אלא הפגנות לגיטימיות וחוקיות.

אני תומך בראש הממשלה, ובנושא זה ובעוד נושאים רבים אנחנו חלוקים.
אולם מה שיפה בקבוצה זאת של "לא מורמים מעם", שחברים בה כולם, יהודים, ערבים, דתיים וחרדים, מכל הסוגים והאמונות. מטרת הקבוצה הינה אחת: להדגיש שלא ייתכן כי נבחרי ציבור יפרו שוב ושוב את ההנחיות ויקבלו הנחת "סלב", ואילו אנחנו אזרחי העם הפשוטים נשלם קנסות במיטב כספנו.

פניתי ליועמ"ש ודרשתי לקנוס את כל נבחרי הציבור שהפרו את ההנחיות וגם את המשנה לנשיאה. בעוד שאת כלל חברי הכנסת הוא אישר לקנוס, דווקא למשנה לנשיאה ניתנה שוב הנחת "סלב". הוא לא יקבל שום קנס. הנימוק? אמנם נעברה עבירה אולם העבירה היא בכלל על בעל האולם. הוא הוא האשם, לא כבוד השופט החף מפשע. מעניין שמאות אנשים שארגנו חתונות לילדיהם תמיד קיבלו קנס ולא יכלו לטעון שהם אינם בעלי האולם.

ייאמר ברורות, מטרתי איננה רדיפת השופט חלילה. גם הטלת הקנס עליו לא תרושש אותו וטוב שכך. אין בכוונתי לרושש אותו, אלא לגרום לו להבין ולחוש ולהיות חלק מאיתנו, כמו כל אזרח שווה.

לפני שבוע נסעתי ברכבת ושני שוטרים דיברו. אחד השוטרים סיפר לחברו שהוא היה על אזרחי והלך בלי מסיכה וקיבל קנס. הוא כמובן היה המום וניסה להסביר לשוטר שהוא שוטר בעצמו, אך ללא הועיל. ואז הוא אמר משפט מדהים: "נתתי עד כה מאות קנסות לאזרחים אבל שלי יתנו קנס? זה כבר הזוי".

אינני יודע אם בסוף הוא הצליח לבטל לעצמו (מהמר שכן), אבל יש כאן נקודה עמוקה. ישנם אנשים שמרגישים מורמים מעם. וזה לא ייתכן. תורת ישראל מצווה את דייני ישראל "כקטון כגדול תשפוטו". דין אחד יהיה לאזרח ודין אחד לגר הגר בארץ.

מטרת הקבוצה "לא מורמים מעם" הינה אחת: להדגיש שלא ייתכן כי נבחרי ציבור יפרו שוב ושוב את ההנחיות ויקבלו הנחת "סלב", ואילו אנחנו אזרחי העם הפשוטים נשלם קנסות במיטב כספנו

ברגע שהציבור יבין והוא מבין שישנה אכיפה בררנית ויש הנחת סלב, כל אמון הציבור במערכת יקרוס לחלוטין. זה לא כן ביבי לא ביבי. זה החיים בעצמם.

בזמנו אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק:

"לבית המשפט אין חרב ואין ארנק לאכוף את דבריו. אמון הציבור במערכת ובבתי המשפט הם הם החרב והארנק שלנו".

ניכר שמישהו כאן פשט סופית את הרגל.

שי גליק, 33, הוא מנכ"ל ארגון בצלמו, לזכויות אדם ברוח יהודית, הפועל למען ערכי צדק משפט ומאבק בשחיתות משפטית. הוא איש מחשבים שאוהב לעזור לאנשים ולא מסוגל להשאר אדיש לעוולות. הוא אוהב משחקי שחמט ואוספים, בהם, אוסף של מאות מחזיקי מפתחות. אם יש למישהו מחזיק מפתחות מדובאי הוא ישמח לקבל.

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.