לאחרונה פורסמה החלטת המשנה לפרקליט המדינה מומי למברגר, לפיה לא יוטל קנס על המשנה לנשיאת העליון, כבוד השופט חנן מלצר, אחרי שהפר את הנחיות הקורונה ועשה חתונה המונית לבנו בחצי השנה האחרונה.

על העובדות אין חולק. בחודש אוגוסט, בשיאה של המחלה, חיתן השופט חנן מלצר את בנו באולם אירועים. באירוע השתתפו שבעים איש באולם סגור. נשיאת העליון אסתר חיות השתתפה רק בחופה שהייתה בחוץ.

על העובדות אין חולק. בחודש אוגוסט, בשיאה של המחלה, חיתן השופט חנן מלצר את בנו באולם אירועים. באירוע השתתפו שבעים איש באולם סגור. נשיאת העליון אסתר חיות השתתפה רק בחופה שהייתה בחוץ

באותו זמן הנחיות משרד הבריאות התירו לאירוע כזה עשרים איש בפנים ושלושים בחוץ. אין כל ספק שהופרו ההנחיות.

אני שמעתי את הסיפור הזה ברדיו ואמרתי לעצמי: טוב, עוד אחד שהפר את ההנחיות. שכן באותה תקופה אף אחד כמעט לא קיים במאה אחוז את ההנחיות לגבי החתונות (תחשבו על חתונה עם אורחים משני צדדים, פלוס רב, צלם, תזמורת וכדומה, איך אפשר לעמוד במגבלת עשרים האיש).

אבל אחר כך הבנתי שיש כאן מקרה בוחן אמיתי.
האם אחרי שהסיפור התפרסם הוא ייענש או יינזף לכל הפחות?

אז החלטתי לפעול. פניתי לכבוד הנציב הממונה על השופטים, השופט בדימוס אורי שוהם, והגשתי תלונה. ייאמר לזכותו, כי למרות שחנן מלצר דרש לדחות מיד את התלונה – הוא ביקש ממנו הסברים.

כמו כן, הוא בדק לבד מול משרד הבריאות את התקנות הרלוונטיות לאותה תקופה בדיוק.

ואכן, כפי שכבר כתבתי, ההנחיות הופרו בוודאות. לטענת השופט חנן מלצר, הוא הבין שבגלל שמדובר באולם במלון מותר לו כן לנהוג כך. אני דן כל אדם לכף זכות, כולל את כבוד השופט חנן מלצר, ומאמין לו במאה אחוז שזה נכון.

השאלה איננה מה אני מאמין אלא מה לשון החוק. כל ילד יודע שאי ידיעת החוק איננה פוטרת את העובר עליו, אלא במקרה הכי מוצדק – מהווה לכל היותר הקלה משמעותית בעונש.

והנה דווקא במקרה הזה מתברר אחרת. הנציב אומר: קיבלתי את דבריו ואפילו נזיפה הוא לא יקבל. הכל בסדר. להיפך, כל הכבוד לו שטרח ובירר מול משרד הבריאות.

אז החלטתי לפעול. פניתי לכבוד הנציב הממונה על השופטים, השופט בדימוס אורי שוהם, והגשתי תלונה. ייאמר לזכותו, כי למרות שחנן מלצר דרש לדחות מיד את התלונה – הוא ביקש ממנו הסברים

באותה עת הייתי חבר בקבוצת פייסבוק בשם "לא מורמים מעם" של שירית כשר. שירית כשר היא ידידה שלי שנים רבות. אביה, פרופסור אסא כשר, כתב את הקוד האתי של צה"ל והיא כבר שנים פועלת בתחום של מאבק בשחיתות. בשנים האחרונות היא מובילה, בין היתר, את המאבק השפוי להפלת ראש הממשלה. כשאני אומר "שפוי" אינני מתכוון לכך שאני תומך בה, אלא שצורת המאבק שלה איננה חסימת כבישים ומיצגי עירום אלא הפגנות לגיטימיות וחוקיות.

אני תומך בראש הממשלה, ובנושא זה ובעוד נושאים רבים אנחנו חלוקים.
אולם מה שיפה בקבוצה זאת של "לא מורמים מעם", שחברים בה כולם, יהודים, ערבים, דתיים וחרדים, מכל הסוגים והאמונות. מטרת הקבוצה הינה אחת: להדגיש שלא ייתכן כי נבחרי ציבור יפרו שוב ושוב את ההנחיות ויקבלו הנחת "סלב", ואילו אנחנו אזרחי העם הפשוטים נשלם קנסות במיטב כספנו.

פניתי ליועמ"ש ודרשתי לקנוס את כל נבחרי הציבור שהפרו את ההנחיות וגם את המשנה לנשיאה. בעוד שאת כלל חברי הכנסת הוא אישר לקנוס, דווקא למשנה לנשיאה ניתנה שוב הנחת "סלב". הוא לא יקבל שום קנס. הנימוק? אמנם נעברה עבירה אולם העבירה היא בכלל על בעל האולם. הוא הוא האשם, לא כבוד השופט החף מפשע. מעניין שמאות אנשים שארגנו חתונות לילדיהם תמיד קיבלו קנס ולא יכלו לטעון שהם אינם בעלי האולם.

ייאמר ברורות, מטרתי איננה רדיפת השופט חלילה. גם הטלת הקנס עליו לא תרושש אותו וטוב שכך. אין בכוונתי לרושש אותו, אלא לגרום לו להבין ולחוש ולהיות חלק מאיתנו, כמו כל אזרח שווה.

לפני שבוע נסעתי ברכבת ושני שוטרים דיברו. אחד השוטרים סיפר לחברו שהוא היה על אזרחי והלך בלי מסיכה וקיבל קנס. הוא כמובן היה המום וניסה להסביר לשוטר שהוא שוטר בעצמו, אך ללא הועיל. ואז הוא אמר משפט מדהים: "נתתי עד כה מאות קנסות לאזרחים אבל שלי יתנו קנס? זה כבר הזוי".

אינני יודע אם בסוף הוא הצליח לבטל לעצמו (מהמר שכן), אבל יש כאן נקודה עמוקה. ישנם אנשים שמרגישים מורמים מעם. וזה לא ייתכן. תורת ישראל מצווה את דייני ישראל "כקטון כגדול תשפוטו". דין אחד יהיה לאזרח ודין אחד לגר הגר בארץ.

מטרת הקבוצה "לא מורמים מעם" הינה אחת: להדגיש שלא ייתכן כי נבחרי ציבור יפרו שוב ושוב את ההנחיות ויקבלו הנחת "סלב", ואילו אנחנו אזרחי העם הפשוטים נשלם קנסות במיטב כספנו

ברגע שהציבור יבין והוא מבין שישנה אכיפה בררנית ויש הנחת סלב, כל אמון הציבור במערכת יקרוס לחלוטין. זה לא כן ביבי לא ביבי. זה החיים בעצמם.

בזמנו אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק:

"לבית המשפט אין חרב ואין ארנק לאכוף את דבריו. אמון הציבור במערכת ובבתי המשפט הם הם החרב והארנק שלנו".

ניכר שמישהו כאן פשט סופית את הרגל.

שי גליק, 33, הוא מנכ"ל ארגון בצלמו, לזכויות אדם ברוח יהודית, הפועל למען ערכי צדק משפט ומאבק בשחיתות משפטית. הוא איש מחשבים שאוהב לעזור לאנשים ולא מסוגל להשאר אדיש לעוולות. הוא אוהב משחקי שחמט ואוספים, בהם, אוסף של מאות מחזיקי מפתחות. אם יש למישהו מחזיק מפתחות מדובאי הוא ישמח לקבל.

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

אחת המגמות שאני מזהה היום היא לחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, או להצטרף למפלג/ות ולרוץ במסגרתן, או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה הזאת מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי", כלומר ההאשמה שלמוחים אין אף אג'נדה מלבד סילוקו של הנאשם.

הלחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, להצטרף למפלג/ות או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי" – האשמה שלמוחים אין אג'נדה מלבד סילוק הנאשם

שותפים להאשמה קולות מימין, שתומכים בנאשם בשוחד ומרמה מסיבותיהם שלהם, או כי הם חושבים שהוא אפוד המגן מפני מו"מ מדיני שיסתיים בנסיגות ופינוי יישובים. שותפים נוספים ללעג הזה קולות ותיקים משמאל, שמפריע להם כי למחאה אין דרישה חד משמעית משותפת לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, להפרדת דת ממדינה. מפריע להם שהשפה של מפגיני בלפור היא לא השפה הפוליטית שהם התרגלו אליה.

אני שמאלני "ישן". אני בא מהעולם של ה"איזמים" הישנים בעצמי. אני סוציאליסט, ובקונפליקט עם קפיטליסטים. אני מאמין בשיוויון אזרחי, בהפרדת דת ממדינה. אני מאמין שהכיבוש כבר הפך מזמן לאפרטהייד דה-פקטו. אני מאמין במפלגות ובחלוקה ברורה למחנות. אני משוכנע ששראל זקוקה לחוקה חילונית ורפובליקאית היום. אתמול.

שוחחתי עם הפעילים. אין ספק: שפתי אינה שפתם. כשהם מזלזלים, למשל, בחלוקה לימין ושמאל – אני חייב להתאפק לא לצעוק ולדפוק על השולחן (עוד מנהג של הדור הישן). אבל אני מכיר בכך שיש להם שפה אחרת ופרספקטיבה אחרת ויש להן מקום ולגיטימיות. עצם המעורבות הפוליטית הממושכת שלהם היא מבורכת. בתנאים הקשים שבהם הם פועלים, הנחישות שלהם מעוררת הערצה.

צריך להבין: לצד מחאת היחידים ו"חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), רוב גופי המחאה הוקמו בחודשים האחרונים והרוב המוחלט והמוחץ בהם הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה. לטוב ולרע, זאת שפה שונה.

המרחב הדמוקרטי כולל מחאה לא מפלגתית לצד מפלגות, לא המצאנו פה את הגלגל. כמו שהפוליטיקה באיגודים המקצועיים, או ברשויות המקומיות, מתנהלת לפי חוקים אחרים מהקשת המפלגתית שמיוצגת בכנסת. גוש אמונים שלום עכשיו, התנועה לאיכות השלטון – כולן לא מפלגתיות. לכולן יש מקום של כבוד בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.

הרוב המוחץ במחאה הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה, לטוב ולרע

אם נרחיק למקומות וזמנים אחרים – המחאה נגד מלחמת וייטנאם היתה ברובה על-מפגתית. הפוליטיקה הסביבתית היא לא פעם על-מפלגתית (גם אם מחנה פוליטי חד מזוהה עם פוליטיקה סביבתית הרבה יותר). המחאות שצמחו נגד המשטרים במזרח אירופה לא היו מפלגתיות. גם התנועה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. ועוד ועוד.

לגבי הדרישה להדחת נתניהו ומקומה המרכזי, כבר היה בישראל קמפיין כזה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". אג'נדה לגיטימית לגמרי. גם טוהר המידות זו אג'נדה נורמלית לגמרי להתאחד סביבה, בלי הסכמה על דברים אחרים. טוהר המידות או מלחמה בשחיתות זאת אג'נדה שמקובלת מאוד בתנועות חוץ פרלמנטריות, ולפעמים גם מתגבש מחנה פוליטי סביבה.

הדחתו של ראש מדינה שמסרב לפרוש חרף מחאה ציבורית והליך משפטי על עבירות חמורות זה מכנה משותף סביר בהחלט. נכון שבישראל, שמתחזקת כיבוש 53 שנים, שחלוקת העושר בה בלתי שיוויונית באופן קיצוני, שהמבנה החוקתי שלה הוא שאין חוקה ויש ממסד דתי ששולט בנישואין, בגירושין ובמעמד האזרחי של מהגרים ובני מהגרים – זה נראה מוזר, להעמיד את השחיתות והדחתו של אדם אחד בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אבל השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-1996 נתניהו היה סתם ראש ממשלה ימני מהליכוד. לא כך המצב ב-2021. נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו למשהו שהוא יותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת. כל תזוזה, כל שינוי, כל רפורמה מותנים עכשיו בהדחתו ובפירוק המשטר שהתעצב סביב אישיותו וסביב מקורביו.

השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-2021, נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו ליותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת

אז כן. "רק לא ביבי". האיש חייב לעמוד לדין, וכך גם לא מעט מהמקורבים והדמויות הבכירות במשטר שהתעצב פה. בכל מקרה, אסור להם להישאר בשלטון. אין בכך התנכרות לכ-4.5 מיליון נכבשים, או התעלמות מהחצי-תיאוקרטיה, או אדישות לאי-שיוויון חברתי. להפך. זה תנאי מוקדם הכרחי כדי להתקדם בכל שאר החזיתות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.