בעיצומו של ארוע הפרעות בבית הנבחרים על גבעת הקפיטול בוושינגטון, צייץ הפרשן הפוליטי הפופולרי ביותר בישראל עמית סגל את ההודעה הכנה הבאה: "שנים חשבתי שהטענות על טראמפ ותומכיו הן הכפשות פוליטיות. ההתנפלות על הקונגרס מלמדת אחרת".

לא בקלות מתוודה עיתונאי מוכר בטעותו הנמשכת על פני "שנים" ואפשר כמובן להביע הערכה להודאה זו, כעדות ליושרתו. ואפשר גם לתמוה.

בציוצו הקצר (שהיה בעצם שירשור של ציוץ אחר בו ניבא כי דונלד טראמפ יאמלל מעתה למפלגה הרפובליקאית את החיים, כאילו לא עשה זאת בחמישים גוונים של אפור כבר קודם) – חשף סגל ליקוי מאורות של מחנה שלם בעיתונות הישראלית, אשר בחן את נשיא ארה"ב במשך כל שנות כהונתו המטורללת אך ורק בפריזמה לאומית-ישראלית דקה כנייר, והתעלם לצורך כך מהעובדות והמציאות הפסיכוטית המתהווה סביבו.

שנים חשבתי שהטענות על טראמפ ותומכיו הן הכפשות פוליטיות. ההתנפלות על הקונגרס מלמדת אחרת.

— עמית סגל Amit Segal (@amit_segal) January 6, 2021

גישת סגל וחבריו, זאת שרואה בכל מי שלא מסכים עימם "מכפישן שמאלני", הייתה קליטה כסטיקר במיני-ואן מרופט: "טוב לנו – טוב לעולם". ותעזבו אותי כבר עם הקשקושים הצדקניים שלכם על פייק ניוז, מיזוגניה, הסתה לאלימות, בוז לסדר העולמי או רמיסה של עקרונות דמוקרטיים.

אמיר איבגי, ראש מערכת החדשות של גלי צה"ל בעידן הברדוגואי, הייטיב לנסח זאת ביום שאחרי הבחירות בארה"ב, כשכינה את הישראלים המברכים על הפסדו של טראמפ בתואר "כפויי טובה".

הציוץ הקצר של איבגי מספר את הסיפור כולו: ככל שישראל גדלה ומתעצמת – אומת היי-טק בלתי-מנוצחת היכולה בהקשת אצבע להביא לכאן יותר חיסונים מכל אירופה גם יחד – כך היא מסתגרת יותר בפוזיציית "הילד הרע", כפוי הטובה. זה, שלמרות שהדודה נותנת לו ממתקים, הוא מתעקש להוציא לה לשון.

חיפשתי ציוץ פולו-אפ של איבגי בימים שאחרי הפרעות בגבעת הקפיטול, אולי בכל זאת גם הוא מבין כעת, כמו סגל, שהתנגדות ישראלים לטראמפ נובעת מסלידה עמוקה ממה שהאיש מייצג. אך לא מצאתי כזה.

ערב של שבירת שיאים בציוציי ישראלים כפויי טובה.

— אמיר איבגי ???????? (@amirivgi) November 7, 2020

וכך נולד לו סגל חדש ב-6 בינואר, כזה שמכיר בכך שהעולם אינו צלחת עגולה המסתובבת על ראש שמחתנו, עמוסה בפירות נאים כמו שגרירות בירושלים, תוכנית המאה, ותמיכה אוטומטית במדיניות ישראל ביהודה ושומרון.

סגל ודאי לא היה מעניק את אותה מתת נאיביות לפוליטיקאים ישראלים. כאן הוא ציני להפליא, מקפיד לחפש ולמצוא את הניואנסים הקטנים ביותר של אינטרסים מתוחכמים, דיבור כפול ומניפולציות מגוחכות בכל פעולה של ח"כ או אפילו ראש הממשלה, בו הוא לעיתים גם תומך.

כי בישראל מותר לעיתונאים לנהל ויכוח נוקב בשאלה האם ביבי טוב או רע לישראל או ליהודים. אבל כאשר זה מגיע לארה"ב, הסיפור אחר. בשביל לחדול להאמין בטוב ליבו וניקיון כפיו של נשיא אמריקאי שהעביר שגרירות לירושלים ותומך בהתנחלויות צריך מינימום מיני-טבח בקונגרס. פחות מזה – וכל דבר רע שתגיד עליו הוא "הכפשות פוליטיות".

עמית סגל (צילום: גילי יערי/פלאש90)

עד לא מכבר סגל הקפיד מאד בכבודו של טראמפ. גם כאשר זה עסק בגלוי בהפצת שקרים ובהסתה למהפכה, סגל לעג לעיתונאים שתמכו בקטיעת מסיבות העיתונאים הכוזבות, גינה פוליטיקאים ישראלים שהעזו לצאת נגד טראמפ בגלוי (מתוך חשש שיבולע לנו, הילידים, כמובן), והצהיר אמונים להסכמי שלום מופרכים, שכמובן מעולם לא הבשילו.

הוא אמנם הכיר בכך שמסיבת העיתונאים מליל ה-4 בנובמבר שבה טראמפ הכריז שניצח את הבחירות הפכה אותו ל"קצת לוזר" המסרב להכיר במציאות, אבל גם אז לא היה בכך די כדי להבין שכל אותן טענות נגד טראמפ אינן אלא "הכפשות פוליטיות". "גם אני כמו רוב אזרחי ישראל אשמח אם טראמפ יהיה נשיא", הקפיד סגל להוסיף להצהרת הלוזריות, כדיסקליימר.

הנה כי כן הרוביקון של עיתונות הימין, המדד הנורמטיבי בעידן הפוסט-אמת: לא די בקלטות בהם מתפאר הנשיא בפשעי מין, בהתחברות הסטורית לגזענים, בסירוב לגנות ניאו-נאצים וברמיזה לתומכיהם להמתין ליום פקודה, באלפי שקרים הנורים כממטרה בכל הופעה פומבית, בלעג לנכים או בבוז מוחלט לשיטה הדמוקרטית. לא די בהסתה לאלימות.

כל אלה הינם "הכפשות פוליטיות" של שמאלנים אשר אינם מבינים כמה טוב הרעיף עלינו נשיא ארה"ב וכמה רע צפוי לנו תחת שלטון אחר בבית הלבן. צריך דם, אש, פצועים והרוגים כדי להתפכח.

תומכי טראמפ משתלטים על מדרגות גבעת הקפיטול, המקום בו מושבע נשיא ארצות הברית, 6 בינואר 2021 (צילום: AP Photo/John Minchillo)

הונאת התקשורת, השמאל ובתי המשפט

ובעצם אולי גם בכך לא די. סגל אמנם חזר בתשובה לעת עתה והתנער באיחור מאבק טראמפ, אבל לעומתו רבים מחברי האלט-רייט בתקשורת הישראלית נותרו בבונקר. בעיצומו של ליל השימורים בקפיטול, כשבאולפן של "פוקס ניוז" שוררת אווירת תדהמה וזעזוע, רבים מעיתונאי הימין בישראל מצאו עדיין נקודות של אור ונחמה בהתנהגותו של טראמפ. חלקם ממש קינאו בטרוריסטים האמריקאים, הבוחרים במעשה על פני פטפטת.

"האמריקאים לא פראיירים כמו הימין בישראל", התלהב בועז גולן, המגיש הבכיר של ערוץ  20, בציוץ שמחק מאוחר יותר בעקבות התגובות הקשות.

"לאזרחים נמאס מהונאת ה-pc", פירשן גיא בכור.

"הדמוקרטים נגד אלימות, חידוש מרענן!", התפייט גדי טאוב.

"תמוה בעיניי שחשבונו של הנשיא נחסם דווקא כשהוא קורא לקהל שלו לחזור הביתה בשלום ולהימנע מאלימות", השתומם עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט, אחרי שטוויטר חסמה ל-12 שעות את הנשיא היוצא לנוכח סרטון הוידיאו שבו אמר לפורעים כי הוא "אוהב אותם" ו"מבין לליבם".

תמוה בעיניי שחשבונו של הנשיא נחסם דווקא כשהוא קורא לקהל שלו לחזור הביתה בשלום ולהימנע מאלימות

— Boaz Bismuth (@BismuthBoaz) January 7, 2021

"כל כך אוהב את טראמפ, את העמידה שלו על דרכו ודעתו", התוודה שמעון ריקלין, בזמן שחברי בית הנבחרים הסתתרו רועדים מפחד במקום מסתור ופורעים עם רובים בזזו את משכן הדמוקרטיה, "אבל צריך להודות שהמופע שלו מביך".

אחרים, מתחת לשמש הקופחת, כבר החלו בדיוני ועדת החקירה להאשמת השמאל, השופטים או התקשורת:

אראל סג"ל, עוד לפני גינוי כלשהו, מיהר לזהות את הבעיה האמיתית: "התנהלות השמאל בטוויטר ובתקשורת אחרי אירועי וושינגטון היא בדיוק אותה טכניקת תקיפה שבוצעה בהצלחה לאחר רצח רבין".

התנהלות השמאל בטוויטר ובתקשורת אחרי אירועי וושינגטון היא בדיוק אותה טכניקת תקיפה שבוצעה בהצלחה לאחר רצח רבין.
היעילות בביצוע מיידי של האשמת היריב בקטסטרופה, עד כדי שיתוקו וקבלת האשמה, היא קומוניסטית ממש.
אבל הזמנים השתנו וזה הרבה פחות אפקטיבי
כי הימין כבר משופשף ובטוח בעצמו

— Erel Segal אראל סגל (@ErelSegal) January 7, 2021

אברהם בלוך, כתב המשפט של "סרוגים", תלה חלק מהאחריות בהחלטות בית המשפט העליון האמריקאי (ואולי ברמז גם לישראלי): "אירועי האלימות המטורפים באר"הב ממחישים מה יכול לקרות כששופטי בית משפט עליון מקבלים החלטות פוליטיות". בסידרת ציוצים שבאה אחר כך בלוך הבהיר שוב ושוב שלא התכוון בציוץ זה להביע כל תמיכה, אפילו מרומזת, באלימות.

ינון מגל, לשעבר עורך וואלה! וכיום מגיש בערוץ 20 וברדיו 103fm, הבהיר שהבעיה היא בעצם כאן, אצלנו: "טראמפ: עושה לנו שלום עם הערבים מבטל את ההסכם עם איראן מכיר בירושלים פותח שגרירות בירושלים…. התקשורת בישראל היא תקלה". זה אותו מגל שאחרי ניצחון ביידן כתב: "מוזר. השמאל ניצח בארה"ב ואין אלימות ברחובות".

ועירית לינור, בפוסט בו גינתה את האלימות בלשון מפורשת, האשימה מיד בפיסקה הבאה את תרבות הפוליטיקלי קורקט וההשתקה של השמאל, ועשתה סלט שלם בין עובדות לפייקים שתקצר היריעה מלפרט כאן.

אמת כסוכנת של פוליטיקלי קורקט

בשורש ההערצה הטראמפיסטית העיוורת של חלק מהעיתונות הביביסטית בישראל לא עומדת רק אידיאולוגיה יוקדת אלא גם, ואולי בעיקר, עיתונות גרועה. עירית לינור, גיא בכור, אברי גלעד או גדי טאוב ניזונים מדיאטה לא בריאה של פייק ניוז ממקורות אפויים-למחצה, ואז מתלוננים על מדיניות "פוליטקלי קורקט" של העיתונות השמאלנית.

הם מחפשים "איזון" במקום שבו יש רק צד אחד של המטבע. הם מתקשים להבין שאין "עובדות אלטרנטיביות" – יש עובדות מול שקרים. מבחינתם, תוצאות הבחירות מזוייפות עד שיוכח אחרת, ומשום כך ההסתה המתמשכת נגד ההליך הדמוקרטי היא חלק מ"חופש הביטוי". לשיטתם, הזעזוע של עיתונאים "שמאלניים" – וכל מי שאינו תומך בבנימין נתניהו ובטראמפ בעידן זה הוא הרי שמאלן – מפייק ניוז אינו אלא טכניקה מתוחכמת "להשתיק את הימין".

הם מחפשים "איזון" במקום שבו יש רק צד אחד של המטבע. הם מתקשים להבין שאין "עובדות אלטרנטיביות" – יש עובדות מול שקרים. מבחינתם, תוצאות הבחירות מזוייפות עד שיוכח אחרת

כשאברי גלעד נוזף במגיש על שכינה את ביידן "הנשיא הנבחר", הוא מחפש "איזון" כמפלט מפני האמת האבסולוטית, אשר קובעת שהנשיא הנבחר זכה ביותר אלקטורים. הוא מבקש מהמבזקן לנטוש עקרון עיתונאי קדוש (אמירת אמת, או לפחות אמירת כל האמת הידועה לשעה הנתונה) למען "איזון" – כלומר שקר מוחלט.

זה פתאטי, עלוב, מביך ובעיקר עצוב בשביל רשת
pic.twitter.com/Lvp84ftSh7

— Eran Cherpak (@erancherpak) November 10, 2020

מה ימנע מגלעד לעשות כדבר הזה כאשר נתניהו יפסיד? מה יעצור אותו מלהודיע שהיו "זיופים בבית המשפט", אשר "הושפע מהתקשורת" ומשום כך אשם ב"עיוות דין" במשפטי נתניהו? מה יעצור אותו מלהורות למבזקן להימנע מלקרוא לילד בשמו אם וכאשר המשפט יסתיים בהרשעה?

עיתונאים כמו גולן, ריקלין, בכור, ביסמוט ואחרים לא מסוגלים להפנים שהבערת אמריקה יכולה להוביל גם להבערת המזרח התיכון, ושהאינטרסים הישראלים קשורים בחלקם גם לסדר עולמי תקין – ולא רק למיקומה הגיאוגרפי (הסמלי) של השגרירות האמריקאית. הם מתקשים להבין שטראמפ מייצג השקפת עולם כוללת ואחודה הגורסת שכאוס (בניגוד למערכת כללים) משרת את שלטונו.

עיתונאים כמו גולן, ריקלין, בכור, ביסמוט ואחרים לא מסוגלים להפנים שהבערת אמריקה יכולה להוביל גם להבערת המזרח התיכון, ושהאינטרסים הישראלים קשורים בחלקם גם לסדר עולמי תקין

את אותה הגישה מפעילים הביביסטים בתמיכתם העיוורת בגישתו של שלדון אדלסון, אשר יוצר חיץ בל ניתן לתיקון בקהילה היהודית באמריקה ומרחיק מישראל את הגורמים הליברלים ביהדות ארה"ב, כחלק מתמיכתו האגרסיבית בנתניהו ובטראמפ. מבחינתם, הגביר בעיירה בעדנו – וזה כל מה שהיושב בציון צריך לדעת. שהיהודים הליברלים השמאלנים, סוציאליסטים, אוטו-אנטישמיים ילכו לעזאזל.

אראל סג"ל (צילום: צילום מסך מ"כאן 11")

אולי מוקדם לגזור גזירה שווה מארה"ב אלינו, אבל גזירה חלקית אראל סג"ל ועירית לינור כבר עשו, ולא בכדי. החשש מהאצבע המאשימה שתבוא אליהם משמאל, "כמו ברצח רבין", והאשמת התקשורת בהסתרת מידע על "אלימות השמאל", חושפת פחד נסתר שהקמפיין האגרסיבי נגד רשויות החוק למען מאבקו של נתניהו במשפטו, יגלוש גם אצלנו לגילויי אלימות, ואז "כמו ברצח רבין" יבואו בטענות אליהם, שנמנעו מלהרגיע את הרוחות.

מדי יום אנחנו מקבלים את מפגן התעמולה הבלתי-פוסק של יעקב ברדוגו נגד מה שהוא מכנה "מפלגת צלאח א-דין" (מקום מושבו של משרד המשפטים) בהבנה; וגם בפינצטה נתקשה למצוא עיתונאי ימין המגנים בפומבי את מסע הפייק ניוז המטורלל נגד התובעת ליאת בן-ארי, למרות שרבים מהם יודעים שמדובר בשקרים מופרכים.

מדי יום אנחנו מקבלים בהבנה את מפגן התעמולה הבלתי-פוסק של ברדוגו נגד מה שהוא מכנה "מפלגת צלאח א-דין"; וגם בפינצטה נתקשה למצוא עיתונאי ימין המגנים את מסע הפייק ניוז נגד ליאת בן-ארי

עיתונאי ימין אידיאולוגי כבר הסתייגו לא אחת מתרבות השקר של נתניהו, לעומת עיתונאים ביביסטים אשר מאמצים באופן קבוע, ללא בדיקה, את דף המסרים השקרי של ראש הממשלה ואנשיו: סיגרים, שמפניות ויהלומים בדרישה קבועה הן "מתנות בין חברים", ארוחות פאר של שפים הן "חמגשיות", מאות תביעות ממו"ל וואלה! לסילוף הסיקור באתר הן "דרישה לסיקור הוגן", צנזורה של תחקירים היא "איזון תקשורתי", וכן הלאה וכן הלאה.

יעקב ברדוגו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

הם באמת מאמינים שתרבות שלמה הנשענת על שקר והסתה נגד המוסדות הדמוקרטיים מסייעת לאידיאולוגיה ימנית לגיטימית.

ואז, כשפתאום המופרע התורן מלואיזיאנה חודר לקודש הקודשים של הדמוקרטיה האמריקאית עם אקדחים ולפידים, הם בהלם. או כמו שכתב ביסמוט, שמבלה חלקים נכבדים מימיו בצילומי סלפי מביכים באמריקה, אבל אף פעם לא שם לב מה מתרחש לימינו ולשמאלו: "היה קשה לצפות בכאוס המוחלט, המסוכן והמבהיל בגבעת הקפיטול".