בעידן הבחירות, שמנפק לנו כל כך הרבה מפלגות ותנועות חדשות, כששואלים אותי מהי הבעיה החברתית הגדולה ביותר, אני עונה שלא הפילוג הוא הבעיה אלא גל הלאומנות שיצר אותו. אני, כשמאלני, נתקל בשנאה שקשה לי להסביר אותה. בחלקים מהציבור אני נתפש לא בדיוק כאדם אלא כסיטרא אחרא שדורש סילוק ודיכוי. שנאה לא רציונלית אותה אני מנסה להבין.
אני, כשמאלני, נתקל בשנאה שקשה לי להסביר אותה. בחלקים מהציבור אני נתפש – לא בדיוק כאדם, אלא כסיטרא אחרא שדורש סילוק ודיכוי. שנאה לא רציונלית שאני מנסה להבין
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
עליית הלאומנות והקיטוב שבא איתה אינם תופעה ישראלית, אלא נראים יותר כגל עולמי, או לפחות במערב. ביטוי קיצוני לכך הוא הטראמפיזם. אך גם במערב אירופה, בארצות כמו איטליה, או בריטניה ואחרות, אנחנו רואים מגמה של התגדרות לאומנית שמשסעת את המדינות. בהתחשב בהיסטוריה של הפשיזם ולידיעה לאן יכולה להוביל שנאת השמאל, זו עבורי הבעיה החברתית הגדולה ביותר העומדת מולנו.
ההתגדרות הלאומנית מבטלת את אלו שלא מזדהים עם הקבוצה ובכך נוצרות שתי בעיות שאפשר שלא יורגשו בטווח הקצר, אך ללא ספק תהיה להן השפעה הרסנית בטווח הארוך.
- הבעיה הראשונה היא הרס שיתוף הפעולה בחברה. חוסר אמון וחוסר נכונות לשיתוף, אשר שוחק את הכלכלה והרווחה.
- הדבר השני והחמור יותר, הוא יצירת תנועת נגד של אלה המודרים, דבר שמוביל להסלמה ברמת האלימות והסבל בחברה.
אלא שהעניינים לא כל-כך פשוטים. אם זו הבעיה, אם לאומנות גוררת כל-כך הרבה תוצאות שליליות, מדוע היא כל-כך מושכת עבור קבוצה כל-כך גדולה בחברה? מדוע היא נוצרה? מה הוביל לכך? ומהיכן צמח השורש שדוחף אנשים לשנאה הזו? האם אפשר להאשים אוכלוסייה שלמה בטיפשות? נראה שלא.
גם השוליים הקיצוניים ביותר מאוכלסים באנשים, שמחוץ להקשר הפוליטי אין שום רמז לקיצוניותם. אפילו אם ניקח למשל דמויות קיצון כמו הרוצח יגאל עמיר, או הרוצח ברוך גולדשטיין, הרי שמחוץ להקשר הפוליטי נמצא אנשים משכילים, אינטליגנטים ונעימי הליכות, שאין בהתרשמות חיצונית מהם שום דבר המסגיר את הקיצוניות מרחיקת הלכת שלהם.
אז האם הלאומניים הם אנשים רעים? כנראה שגם לא. הימין אמנם סלקטיבי במידת החמלה, והוא ממש לא אמפתי לאנשים כמוני. אבל גם אם כי הגדרת מושאי החמלה משונה משהו, הרי שבקרב הקבוצה הלאומנית קיימת אחווה ואמפתיה וערכים של אהבת הזולת. אם תיקחו את המתנחלים האידאולוגיים לדוגמא, תמצאו בהם הרבה נכונות להקרבה למען המושג האמורפי "עם ישראל", וטונות של עזרה הדדית בהקמת אותם ישובים ותמיכה בחלשים שבקרבם.
הימין אמנם סלקטיבי במידת החמלה, וממש לא אמפתי לאנשים כמוני, אבל אם תיקחו מתנחלים אידיאולוגיים לדוגמה, תמצאו עזרה הדדית ונכונות להקרבה למען המושג האמורפי "עם ישראל"
כשאני אומר "אנחנו"
אז מה עושה את ההבדל? אם אנו מקבלים שאותו חומר אנושי מרכיב גם את הימין וגם את השמאל, עולה שאלה נוספת – מה מייצר את התהום הפעורה בינינו? מה המנגנון שהופך אדם רגיל לימין או לשמאל? מה הופך לימני את אותו אדם שיכול היה בהחלט להיות שמאלני, ולהפך?
כדי להבין זאת צריך קודם כל להבין את הא-סימטריה בין ימין ושמאל ואת מקורותיה. ההגדרה הרלוונטית לימין ולשמאל חייבת להתמצות במבחן אחד פשוט, מבחן הגדר החברתית.
מבחן הגדר מתמצה בשאלת זיהוי הקבוצה שלי. למי אני מתכוון כשאני אומר "אנחנו". במבחן הזה ימני הוא מי שנוטה לצמצם את גיזרת קבוצת הייחוס שלו, ושמאלני הוא זה הנוטה להרחיבה. כך, אני שמאלני משום שאני רואה את הפלסטינים כחלק מהאנחנו שלי, בעוד שרבים בימין בישראל מצמצמים את ה"אנחנו" רק למי שהם רואים כיהודי.
כאן רגש הוא המפתח, וזיהוי הגדר החברתית הוא עניין של רגש פנימי, שהרציונל הוא משרתו הכנוע ולא מושלו. אנו קודם כל מרגישים את גדר השייכות, ורק אחר כך אנו לשים ומעצבים את ההיגיון פנימה כדי להתאימו לתבנית הרגש.
ולגבי הרגש הקהילתי הזה של הגדרת האנחנו, הרי שהוא התפתח בנו כרכיב משמעותי בחבילת התכונות שהפכה אותנו ליצור האנושי שהננו. או כמו שאריסטו הגדיר אותנו: Zoon Politikon (חיה חברתית).
רגש החיברות הזה הוא סוג של אהבה לקבוצה ולחבריה. אהבה שבנויה (כמו כל אהבה) כמנגנון דיכוי האנוכיות לטובת הקבוצה. מנגנון שמייצר בנו הנאה מהביחד, אהבה המתגברת על אהבה אחרת – אהבת העצמי. מנגנון שמתגבר על האנוכית הבסיסית שטבועה בנו כחיה.
הרגש החברתי הזה של אהבה לקהילה שלי הוא יצור אבולוציוני שהתפתח בנו, משום שהתנהגות של קבלה ונתינה לטובת כלל חברי הקהילה שיפרה את יכולת ההישרדות שלנו בעולם העוין שסביבנו. אנחנו ליקטנו ביחד, צדנו ביחד, בנינו בתים ביחד, גידלנו ילדים ביחד והעברנו ידע וכישורים בינינו והכול בזכות האהבה.
אך אם האהבה היא המפתח לבניית חברה, מהיכן מגיעה השנאה שבה אנו דנים כעת? בצורה מפתיעה, המפתח לשנאה זו אותה האהבה. שנאה היא למעשה מנגנון חיסוני של האהבה. אם רגש האהבה התפתח כמנגנון ליצירת גוף שהוא גדול מהעצמי, גוף כמו זוגיות, משפחה, קהילה או חברה, הרי ששנאה היא מנגנון איתור איומים רגשי שהתפתח בכל היצורים החברתיים כדי להגן על מושא האהבה.
אם רגש האהבה התפתח כמנגנון ליצירת גוף שהוא גדול מהעצמי, גוף כמו זוגיות, משפחה, קהילה או חברה, הרי ששנאה היא מנגנון איתור איומים רגשי שהתפתח בכל היצורים החברתיים כדי להגן על מושא האהבה
ושוב, כמו באהבה, גם השנאה היא מנגנון רגשי עמוק שלא נכנע להכרה אלא שולט בה. כמו באהבה זהו מנגנון שמכתיב ומעצב את ההיגיון ככלי לשימושו ולא ההפך. כמו באהבה, גם בשנאה, אנו קודם כל מרגישים אותה ורק אחר-כך לשים את ההיגיון שלנו לתוך תבנית הרגש, כדי להסביר למה אנו שונאים.
כך, גל הלאומנות החדשה הזה שאנו חווים הוא פניה לצמצום קבוצת הייחוס. זאת עדות לכישלון האידאל הליברלי האוניברסלי המכיל, ששלט במחצית השנייה של המאה העשרים. אידאל שלא הצליח לנפק את תחושת הקהילה שכל כך חיונית לנו. והפניה ללאומנות, כך נראה, היא פנייה לחומה של הקהילה הסגורה. חום חברתי שכל-כך דרוש לנו עד שאנו מוכנים לעצום עיננו מאותה התהום אליה הוא מוליך אותנו. זו עבורי הבעיה הגדולה ביותר.
ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם