בעידן הבחירות, שמנפק לנו כל כך הרבה מפלגות ותנועות חדשות, כששואלים אותי מהי הבעיה החברתית הגדולה ביותר, אני עונה שלא הפילוג הוא הבעיה אלא גל הלאומנות שיצר אותו. אני, כשמאלני, נתקל בשנאה שקשה לי להסביר אותה. בחלקים מהציבור אני נתפש לא בדיוק כאדם אלא כסיטרא אחרא שדורש סילוק ודיכוי. שנאה לא רציונלית אותה אני מנסה להבין.

אני, כשמאלני, נתקל בשנאה שקשה לי להסביר אותה. בחלקים מהציבור אני נתפש – לא בדיוק כאדם, אלא כסיטרא אחרא שדורש סילוק ודיכוי. שנאה לא רציונלית שאני מנסה להבין

עליית הלאומנות והקיטוב שבא איתה אינם תופעה ישראלית, אלא נראים יותר כגל עולמי, או לפחות במערב. ביטוי קיצוני לכך הוא הטראמפיזם. אך גם במערב אירופה, בארצות כמו איטליה, או בריטניה ואחרות, אנחנו רואים מגמה של התגדרות לאומנית שמשסעת את המדינות. בהתחשב בהיסטוריה של הפשיזם ולידיעה לאן יכולה להוביל שנאת השמאל, זו עבורי הבעיה החברתית הגדולה ביותר העומדת מולנו.

ההתגדרות הלאומנית מבטלת את אלו שלא מזדהים עם הקבוצה ובכך נוצרות שתי בעיות שאפשר שלא יורגשו בטווח הקצר, אך ללא ספק תהיה להן השפעה הרסנית בטווח הארוך.

1. הבעיה הראשונה היא הרס שיתוף הפעולה בחברה. חוסר אמון וחוסר נכונות לשיתוף, אשר שוחק את הכלכלה והרווחה.
2. הדבר השני והחמור יותר, הוא יצירת תנועת נגד של אלה המודרים, דבר שמוביל להסלמה ברמת האלימות והסבל בחברה.

אלא שהעניינים לא כל-כך פשוטים. אם זו הבעיה, אם לאומנות גוררת כל-כך הרבה תוצאות שליליות, מדוע היא כל-כך מושכת עבור קבוצה כל-כך גדולה בחברה? מדוע היא נוצרה? מה הוביל לכך? ומהיכן צמח השורש שדוחף אנשים לשנאה הזו? האם אפשר להאשים אוכלוסייה שלמה בטיפשות? נראה שלא.

גם השוליים הקיצוניים ביותר מאוכלסים באנשים, שמחוץ להקשר הפוליטי אין שום רמז לקיצוניותם. אפילו אם ניקח למשל דמויות קיצון כמו הרוצח יגאל עמיר, או הרוצח ברוך גולדשטיין, הרי שמחוץ להקשר הפוליטי נמצא אנשים משכילים, אינטליגנטים ונעימי הליכות, שאין בהתרשמות חיצונית מהם שום דבר המסגיר את הקיצוניות מרחיקת הלכת שלהם.

אז האם הלאומניים הם אנשים רעים? כנראה שגם לא. הימין אמנם סלקטיבי במידת החמלה, והוא ממש לא אמפתי לאנשים כמוני. אבל גם אם כי הגדרת מושאי החמלה משונה משהו, הרי שבקרב הקבוצה הלאומנית קיימת אחווה ואמפתיה וערכים של אהבת הזולת. אם תיקחו את המתנחלים האידאולוגיים לדוגמא, תמצאו בהם הרבה נכונות להקרבה למען המושג האמורפי "עם ישראל", וטונות של עזרה הדדית בהקמת אותם ישובים ותמיכה בחלשים שבקרבם.

הימין אמנם סלקטיבי במידת החמלה, וממש לא אמפתי לאנשים כמוני, אבל אם תיקחו מתנחלים אידיאולוגיים לדוגמה, תמצאו עזרה הדדית ונכונות להקרבה למען המושג האמורפי "עם ישראל"

כשאני אומר "אנחנו"

אז מה עושה את ההבדל? אם אנו מקבלים שאותו חומר אנושי מרכיב גם את הימין וגם את השמאל, עולה שאלה נוספת – מה מייצר את התהום הפעורה בינינו? מה המנגנון שהופך אדם רגיל לימין או לשמאל? מה הופך לימני את אותו אדם שיכול היה בהחלט להיות שמאלני, ולהפך?

כדי להבין זאת צריך קודם כל להבין את הא-סימטריה בין ימין ושמאל ואת מקורותיה. ההגדרה הרלוונטית לימין ולשמאל חייבת להתמצות במבחן אחד פשוט, מבחן הגדר החברתית.

מבחן הגדר מתמצה בשאלת זיהוי הקבוצה שלי. למי אני מתכוון כשאני אומר "אנחנו". במבחן הזה ימני הוא מי שנוטה לצמצם את גיזרת קבוצת הייחוס שלו, ושמאלני הוא זה הנוטה להרחיבה. כך, אני שמאלני משום שאני רואה את הפלסטינים כחלק מהאנחנו שלי, בעוד שרבים בימין בישראל מצמצמים את ה"אנחנו" רק למי שהם רואים כיהודי.

כאן רגש הוא המפתח, וזיהוי הגדר החברתית הוא עניין של רגש פנימי, שהרציונל הוא משרתו הכנוע ולא מושלו. אנו קודם כל מרגישים את גדר השייכות, ורק אחר כך אנו לשים ומעצבים את ההיגיון פנימה כדי להתאימו לתבנית הרגש.

ולגבי הרגש הקהילתי הזה של הגדרת האנחנו, הרי שהוא התפתח בנו כרכיב משמעותי בחבילת התכונות שהפכה אותנו ליצור האנושי שהננו. או כמו שאריסטו הגדיר אותנו: Zoon Politikon (חיה חברתית).

רגש החיברות הזה הוא סוג של אהבה לקבוצה ולחבריה. אהבה שבנויה (כמו כל אהבה) כמנגנון דיכוי האנוכיות לטובת הקבוצה. מנגנון שמייצר בנו הנאה מהביחד, אהבה המתגברת על אהבה אחרת – אהבת העצמי. מנגנון שמתגבר על האנוכית הבסיסית שטבועה בנו כחיה.

הרגש החברתי הזה של אהבה לקהילה שלי הוא יצור אבולוציוני שהתפתח בנו, משום שהתנהגות של קבלה ונתינה לטובת כלל חברי הקהילה שיפרה את יכולת ההישרדות שלנו בעולם העוין שסביבנו. אנחנו ליקטנו ביחד, צדנו ביחד, בנינו בתים ביחד, גידלנו ילדים ביחד והעברנו ידע וכישורים בינינו והכול בזכות האהבה.

אך אם האהבה היא המפתח לבניית חברה, מהיכן מגיעה השנאה שבה אנו דנים כעת? בצורה מפתיעה, המפתח לשנאה זו אותה האהבה. שנאה היא למעשה מנגנון חיסוני של האהבה. אם רגש האהבה התפתח כמנגנון ליצירת גוף שהוא גדול מהעצמי, גוף כמו זוגיות, משפחה, קהילה או חברה, הרי ששנאה היא מנגנון איתור איומים רגשי שהתפתח בכל היצורים החברתיים כדי להגן על מושא האהבה.

אם רגש האהבה התפתח כמנגנון ליצירת גוף שהוא גדול מהעצמי, גוף כמו זוגיות, משפחה, קהילה או חברה, הרי ששנאה היא מנגנון איתור איומים רגשי שהתפתח בכל היצורים החברתיים כדי להגן על מושא האהבה

ושוב, כמו באהבה, גם השנאה היא מנגנון רגשי עמוק שלא נכנע להכרה אלא שולט בה. כמו באהבה זהו מנגנון שמכתיב ומעצב את ההיגיון ככלי לשימושו ולא ההפך. כמו באהבה, גם בשנאה, אנו קודם כל מרגישים אותה ורק אחר-כך לשים את ההיגיון שלנו לתוך תבנית הרגש, כדי להסביר למה אנו שונאים.

כך, גל הלאומנות החדשה הזה שאנו חווים הוא פניה לצמצום קבוצת הייחוס. זאת עדות לכישלון האידאל הליברלי האוניברסלי המכיל, ששלט במחצית השנייה של המאה העשרים. אידאל שלא הצליח לנפק את תחושת הקהילה שכל כך חיונית לנו. והפניה ללאומנות, כך נראה, היא פנייה לחומה של הקהילה הסגורה. חום חברתי שכל-כך דרוש לנו עד שאנו מוכנים לעצום עיננו מאותה התהום אליה הוא מוליך אותנו. זו עבורי הבעיה הגדולה ביותר.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

לא ברור כמה התקדמנו מאז מלכות אחשורוש בפרס. אחשורוש מתייחס לוושתי, אשתו המלכה, כחלק מרכושו. הוא רוצה להראות את יופיה לכל שריו, והיא מפתיעה בפרץ פמיניסטי קשוח ומסרבת לתפקיד שיועד לה. הסרוב של ושתי מבהיל מאד – אישה שהיא גם יפה וגם אמיצה מערערת את יסודות הממלכה. הסרבנות עולה לה בחייה והיא מוצאת להורג.

ושתי מפתיעה בפרץ פמיניסטי קשוח ומסרבת לתפקיד שיועד לה, להראות את יופיה. הסרוב של ושתי מבהיל מאד – אישה שהיא גם יפה וגם אמיצה מערערת את יסודות הממלכה. הסרבנות עולה לה בחייה והיא מוצאת להורג

אסתר, הנערה היתומה והצנועה, נבחרה אולי בשל הרושם העדין שעשתה. היא לא פמיניסטית לוחמנית. ושתי היתה מעידה חד פעמית והנזק יתוקן באמצעות מלכה מז'אנר אחר. לא ממורמרת, לא כועסת, לא דעתנית ולא לוחמנית. יפה ושותקת. חכמי התלמוד תארו את אסתר כפסיבית ושתוקה:

"אסתר קרקע העולם היתה" (מסכת סנהדרין, עד).

וכוונתם שהיא היתה שקטה ופסיבית כמו אדמה חרושה. זהו דימוי קשה מאד. עורכת הדין אושרת שוהם נדרשה לביטוי הזה וכתבה סביבו מדרש חדש. המדרש שלה מופיע בספר דרשוני (חלק 2), ספר המאגד בתוכו מדרשי נשים שנכתבו בעשורים האחרונים.

זהו חלק מהתיקון הפמיניסטי הדתי. המקרא משאיר חללים רבים אותם מילאו חכמים בדרשות. הם זכו ביכולת לספר את הסיפור, לכתוב את ההיסטוריה ואת הנרטיב. הבעיה היא שעם כל הגיוון וריבוי הקולות בתלמוד, חכמים ייצגו רק חמישים אחוז של החברה.

התנועה הפמיניסטית הדתית החזירה את הקול הנשי לכותלי בית המדרש, השיבה לנשים את היכולת לכתוב מדרשים ואת היכולת לכתוב את הסיפור מנקודת המבט הנשית. גילוי נאות: מדרש שכתבתי מופיע גם הוא בספר.

"אמרו להם חכמים 'אסתר קרקע העולם היתה' שאינה עושה מעשה אלא הוא (אחשורוש) עושה בה".

משעמד מרדכי ואמר לה לאסתר 'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו' (מגילת אסתר פרק ד, יד)

זעקה נגדו: אני החרשתי כל ימיי ואתה אומר לי אם החרש תחרישי?! אני בכיתי וכאבתי במסתרים, ואתה, שרק טעמת טעם כאב, מייד זעקת בקול, שנאמר 'ויזעק זעקה גדולה ומרה'. אף אני לא אשתוק עוד, אף אני לא אסתיר ולא אסתר.

עוד מרדכי הולך ומוסיף 'ואת ובית אביך תאבדו', אמרה לו אסתר: 'אתה לקחתני כבת, אתה הוא בית אבי! תולה אתה גורלך בגורלי?' מייד עמדה ונטלה כח דיבור שנאמר 'ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי' נטלה כח בקשה ודרישה שנאמר 'שאלתי ובקשתי'.

לסוף שלחה להם לחכמים, חייכם, אתם אמרתם 'אסתר קרקע העולם היא' שאינה עושה מעשה, ולסוף נאמר 'ומאמר אסתר קיים'". (אסתר ט, לב)

זהו חלק מהתיקון הפמיניסטי הדתי. המקרא משאיר חללים אותם מילאו חכמים בדרשות וזכו לכתוב את ההיסטוריה והנרטיב. הבעיה היא שעם כל ריבוי הקולות בתלמוד, חכמים ייצגו רק 50 אחוז של החברה

המדרש של שוהם מצביע על נקודת המפנה בסיפור, על התפנית בעלילת חייה של אסתר. אחרי שמרדכי כפה עליה שתיקה בבית המלך, לפתע הוא כופה עליה לזעוק יחד עמו, לפרוע את כל הכללים בבית המלוכה ולסכן את עצמה למוות.

אסתר, כמו הרבה יתומות ויתומים, רגישה מאד לזיופים, זועמת על המסר הכפול בדברי מרדכי ונוזפת בו קשות על היותה כלי משחק בידיה. זו הנקודה בה אסתר כנראה מבינה שתם עידן הבכי במסתרים. תם עידן השתיקה. תם עידן הצייתנות לגבר שכביכול יודע מה לעשות, כביכול יודע איך העולם מתנהל אבל בעצם מטיל עליה את כל כובד האחריות. היא נחלצת מהעמדה השתוקה ומתחילה לפעול ולספר את הסיפור בעצמה.

היכולת לספר את הסיפור של חייך בעצמך, מרפאת. היכולת לעשות מעשה עצמאי, מרפאת. היכולת להפסיק לעבוד במסירות במפעל החיים שמישהו אחר מנהל זו החלמה. כדי להחלים מיתמות, מבדידות, מפוגענות, ומשליטה צריך קהילה תומכת וצריך מקום.

אדמת מרפא נשית היא מקום המיועד להחלמה עבור נשים שמתמודדות עם משבר נפשי בעקבות אלימות מינית. מדובר במענה ראשון מסוגו בעולם שמאפשר לקבל טיפול מותאם טראומה מינית, טיפול גופני, נפשי ורוחני.

במרכז הטיפול נמצאת האישה והיא זו שיודעת כיצד לרפא את עצמה. הטיפול מיועד לנשים שפעמים רבות עמדו על סף תהום רגשי ופיסי וכמעט אבדו את חייהן.

אמ"ן שוכנת בטבע ירוק ומספקת לנשים השוהות בו מרחב של תקוה והחלמה. שערי אמ"ן נפתחו בתקופת הקורונה, כשנשים רבות התדפקו על הדלתות משום שלא יכלו להישאר לבד. בימים אלה מתקיים קמפיין שיאפשר את המשך קיומה.

אסתר, כמו הרבה יתומות ויתומים, רגישה לזיופים, זועמת על המסר הכפול בדברי מרדכי ונוזפת בו על היותה כלי משחק בידיה. זו הנקודה בה היא כנראה מבינה שתם עידן הבכי במסתרים, השתיקה והצייתנות לגבר שכביכול יודע מה לעשות

כדי לקחת חלק היכנסו ותרמו. כדי לראות ולהתרשם היכנסו לכתבה המצורפת ששודרה בכאן 11:

אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. מלמדת מדיטציה ופרשת השבוע ב"מתן". חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". נשואה, אם וסבתא.

מי שטועה פעם אחת, בסדר – כולנו טועים. מי שטועה פעם שנייה, חבר טוב צריך להעיר לו, אבל מי שטועה פעם אחר פעם, גם אחרי שהטעות הכרונית גורמת נזק כבד לאיש ולסביבתו, הרי זאת בעיה מסדר גודל אחר.

במה הדברים אמורים? באובססיה של מערב אירופה וחוגים רחבים בארצות הברית לכך שהמזרח הערבי חייב להיות דמוקרטיה, וכי חייבים לקיים שם בחירות.

אי אפשר לכפות דמוקרטיה. או שאתה דמוקרטי או שאתה לא. דמוקרטיה הוא תהליך פנימי של כל חברה וחברה.

מערב אירופה וחוגים רחבים בארה"ב אובססיבים לכך שהמזרח הערבי חייב להיות דמוקרטיה, וכי חייבים לקיים שם בחירות. אבל אי אפשר לכפות דמוקרטיה. דמוקרטיה הוא תהליך פנימי של כל חברה וחברה

גם למערב אירופה ולארה"ב לקח דורות עד שהתפתחויות היסטוריות, שהתחילו במגנה קרטה באנגליה במסעי הצלב, עבור דרך המהפכה הצרפתית, אביב העמים באירופה במאה ה-19 והמהפכה האמריקאית – עד שהתגבשו הדמוקרטיות המערביות המוכרות לנו היום.

דמוקרטיה מתקיימת בחברות שרוצות אותה. בחברות שלא רוצות אותה – היא לא תתקיים. אי אפשר לכפות דמוקרטיה מבחוץ – חוץ מהיוצא מן הכלל של יפן אחרי הטראומה הגדולה של מלחמת העולם השנייה.

אם מערב אירופה לוחצת על אבו מאזן לערוך בחירות, היא חייבת לדעת שהיציבות היחסית שהושגה במשולש ישראל, אשף וחמאס עלולה להתערער.

ולא צריך לנחש – אחרי שקונדוליסה רייס האמריקנית הכריחה את הנשיא מובארכ לערוך בחירות אשר נתנו לגיטימציה לאחים המוסלמים, והבחירות לרשות הפלסטינית שהעלו את חמאס לשלטון, די ברור שהבחירות שמדובר בהם עכשיו לרשות הפלסטינית לא יסתיימו אחרת.

משבר לוב הגדול גרם לאירופה נזק בלתי הפיך. כאשר פרץ הסער הערבי הדיקטטור הגדול של לוב, מועמר קדאפי, היה משרת נאמן של מדינות מערב אירופה. הוא חיסל את תוכנית הגרעין הסודית שלו, עצר את ההגירה מאפריקה ליבשת הנוצרית, לחם באל-קאעידה, היה מקור יציב של אנרגיה והשקיע סכומי עתק בכלכלה האירופית.

כאשר ביקש לדכא את המרד נגדו וכמעט הצליח, אומנם בשיטות דיכוי האופייניות לדיקטטורים מסוגו, אירופה התערבה מפאת "זכויות האדם" והתלהבות מ"האביב הערבי" שלא היה ולא נברא.

אחרי שקונדוליסה רייס האמריקאית הכריחה את הנשיא מובארכ לערוך בחירות, שנתנו לגיטימציה לאחים המוסלמים, והבחירות לרש"פ העלו את חמאס לשלטון, די ברור שהבחירות עכשיו לרש"פ לא יסתיימו אחרת

ומי החליף את קדאפי? אנרכיה, שבה האיסלאם הרדיקלי משתתף בחגיגה הגדולה. את אירופה שטף, ועדיין, זרם פליטים מאפריקה, אספקת האנרגיה השתבשה לחלוטין, ולחלל הריק חדרה תורכיה תוך עימות עם ציי המלחמה של איטליה וצרפת.

האם מישהו במערב למד לקח? לא נראה. הרשות הפלסטינית זכתה לשנות יציבות ארוכות. אבל המערב חושב שהרשות היא בלגיה – והיא לא.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.