לאנס אופנהיים היה עדיין סטודנט לתואר ראשון בהרווארד כשהתחיל לעבוד על "סוג של גן עדן", סרט שעוסק בקהילת הפנסיונרים הגדולה בעולם, שחיה בפלורידה. הסרט התיעודי הזה הוא סוג של אוצר, שעומד מאחוריו קול קולנועי חדש ונפלא.

חלק מסרטיו הקודמים היו סרטים קצרים שנוצרו בשיתוף פעולה עם הניו יורק טיימס, ובכולם ניתן לצפות כאן. קל למצוא את המכנה המשותף ביניהם: אופנהיים עושה סרטים על אנשים שמתקיימים בשוליים, כמו הגבר האמיד שחי כבר 19 שנה באוניות נוסעים או עובדי חברת התעופה שחיים בקרוואנים קטנים בחניון.

לאנס אופנהיים, במאי "סוג של גן עדן" (צילום: באדיבות Magnolia Pictures)

הסרט החדש, שיוצא בסוף השבוע, הוא תערובת משונה של השניים האלה. כמו באוניית קרוז, זאת אוטופיה מזויפת. הכפרים, שזכו לכינוי דיסנילנד למבוגרים, נבנו מאפס עם סיפור רקע מומצא, ועוצבו כך שיזכירו את הערים האמריקאיות, שכנראה, מעולם לא התקיימו מלכתחילה. וכמו העובדים הזמניים שהשתקעו מחוץ לשדה התעופה בלוס אנג'לס, כולם בכפרים יודעים שהכתובת הנוכחית שלהם זמנית.

"סוג של גן עדן" עוקב אחרי ארבעה סיפורים. הראשון הוא סיפורם של אן ורג'י, שנשואים 43 שנים. היא אישה מתוקה ומאופקת, הוא מצוי בעיצומה של התמוטטות נפשית, עם תלות גוברת בתרופות פסיכדליות.

ברברה היא אלמנה עדינה ומבוישת, שמתעוררת בהדרגה מהאבל שלה. ודניס – הוא אפילו לא חי בכפרים. מדובר בנוכל שמסתובב בשטח עם המכונית המסחרית שלו ומחפש ארוחה חמה (אופנהיים מוצא דרך להציג גם אותו בצורה אנושית). הסיפור הרביעי הוא הרקע של הכפרים עצמם.

"לא רציתי ליצור משהו שנראה כמו תוכנית טיולים או משהו גרוטסקי", אומר אופנהיים בראיון לזמן ישראל. "לא משנה איזה סרט תיעודי אתה מנסה ליצור, הדבר הקל ביותר שאתה יכול לעשות זה לגרום למי שאתה מתעד להיראות מטופש. ניסינו לשחרר את זה, ולמשוך את הצופים פנימה כמו בסרט נרטיבי עם אנסמבל מורכב של שחקנים. צילמנו הרבה מצבים מאוד אינטנסיביים, אבל צילמנו גם מצבים קומיים, רק מבלי להפוך אותם לנלעגים".

אני מאוד ניו יורקי, ונראה לי שאשאר כאן עד הסוף, אבל אני חייב להודות שצפיתי בסרט עם אשתי וחשבתי לעצמי – "אה, הכפרים לא נראים לגמרי גרוע".

"יש פה בהחלט הרבה מה לעשות, אבל זה תלוי בתיאבון שלך ותלוי במקום בו אתה גר. המקום שסבא וסבתא שלי גרים בו, למשל, בקהילת הפנסיונרים בחוף דלריי, שם אין הרבה מה לעשות. ולמרבה הצער, רוב החברים שלהם מתו. האמבולנסים נוסעים שם בלי סירנות כדי לא להודיע לכולם. זה עצוב".

אני מניח שאתה מכיר את המחקר נגד כיוון השעון, שערכה הפסיכולוגית אלן לנגר מהרווארד. לפי התיאוריה שלה, אם תשימו מבוגרים בסביבה שמעוצבת כך שתזכיר להם את נעוריהם, יהיו לזה לא רק השלכות פסיכולוגיות, אלא גם פיזיות. היא גילתה דברים פסיכיים, בין השאר שהראייה של אנשים מבוגרים השתפרה. לדברים מהסוג הזה יש היבטים מורכבים.

"לא יצאתי לדרך בשאיפה לעשות סרט פוליטי, אבל בהחלט יש לי מחשבות על ההרכב הפוליטי של המרחב, והרצון לחיות בתוך עולם מנותק לחלוטין".

מתוך "סוג של גן עדן" (צילום: באדיבות Magnolia Pictures)

זיקקת את הסיפור של כפרי הפנסיונרים לשלוש דמויות בארבעה סיפורים. איך איתרת את הדמויות המרכזיות?

"למרות שאני מפלורידה, לא הכרתי אף אחד שם. אבל התחלתי מחיפוש ב-Airbnb. גרתי עם שני ליצני רודיאו שיצאו לפנסיה והדריכו אותי, והציגו בפניי את המערכת החברתית של המקום. יש להם מדריך מועדונים של 300 עמודים. יכול להיות שפעם הייתי יותר שיפוטי לגבי דברים כאלה, אבל הרגשתי חיבור למצב שלי.

"ניסינו למשוך את הצופים פנימה כמו בסרט נרטיבי עם אנסמבל מורכב של שחקנים. צילמנו הרבה מצבים מאוד אינטנסיביים, אבל צילמנו גם מצבים קומיים, רק מבלי להפוך אותם לנלעגים", אומר לאנס אופנהיים

"סיימתי את הלימודים בקולג' באותה תקופה, וזיהיתי את אותה תשוקה ואת אותו ייאוש כמו שאתה מרגיש גם באוניית קרוז, כשאתה מנסה ליהנות כמה שאתה יכול, אבל אתה יודע שהשעון מתקתק. חופשה, סוף הקולג', או, במקרה הזה, החיים שנותרו לך לחיות לפני שתהיה מוגבל. אז פתאום יש איזה לחץ: אם אתה לא נהנה, בכל דקה של כל יום, סימן שאתה עושה משהו לא בסדר.

ברברה לוצ'יאטו ב"סוג של גן עדן", סרטו של לאנס אופנהיים (צילום: באדיבות Magnolia Pictures)

"זה הלחיץ אותי מאוד. אז הנה אנחנו פה, בחלום שיווקי, אבל אם אתה מחפש איזו רמה בסיסית של אנושיות ואותנטיות – אנשים אמיתיים, שמתמודדים עם צרות אמיתיות, במקום לא אמיתי – זה משנה את הגדרות היסוד שלך. לא היה צריך להכריח אף אחד מהאנשים האלה. רג'י חי כשהוא רוצה לספר לאנשים כמה סמי הזיה זה דבר נפלא. ברברה חיפשה מקום לדבר בו על האבל שלה. דניס נראה כאילו חיכה כל החיים כדי שמישהו יספר את הסיפור שלו.

"אן, אשתו של רג'י, הייתה האדם היחיד שהיה זקוק ליותר שיחות שכנוע. אמרתי לה שאני מעוניין ליצור פורטרט של שני אנשים מאוד שונים שנשואים המון שנים. איך גורמים לזה לעבוד? אמרתי לה שאני לא רוצה ליצור משהו שיהיה דומה לתוכנית של ג'רי ספרינגר, שאני רוצה שזה יהיה אמיתי. היינו שם כדי לעזור בכל דרך שיכולנו – מחוץ למצלמה. לפעמים הנחנו את המצלמה וניסינו להיות שם בשבילה".

כרזת הסרט "סוג של גן עדן" (צילום: באדיבות Magnolia Pictures)

עבדת עם אחותך הגדולה כמפיקה.

"ויש לי גם אחות אמצעית, שעזרה מאחורי הקלעים. אבל אחותי הגדולה הייתה על הסט ועשתה גם את הסרטים הקצרים שלי. יש לה עבודה במשרה מלאה בפייסבוק, ואחותי השנייה עובדת בגוגל, אז שתיהן סגורות על החיים שלהן, הייתי צריך לשכנע אותן לעבוד איתי".

הן ימשיכו לעבוד איתך? הקריירה שלך ממריאה, אנשים בתעשייה יעשו הכל כדי להיות בצוות שלך.

"וואו, לא הייתי מצליח לעשות את הסרט בלי אחותי הגדולה, לא מבחינה לוגיסטית ולא יצירתית. היא מדהימה, אבל היא בדיוק ילדה, ועכשיו אני עובד על פרויקט חדש ומתחנן בפניה שתצטרף והיא עונה – 'יש לי תינוק קטן על הידיים כרגע, אני ממש לא יכולה לעשות את זה'. אני עובד עם אותו הצוות מאז שהייתי בן 17. זה מדהים שיש לך צוות שתמיד מנסה להתעלות על הפרויקט הקודם".

מתוך "סוג של גן עדן", סרטו של לאנס אופנהיים (צילום: באדיבות Magnolia Pictures)

כשאתה מרשה לעצמך ליצור סצינות מבוימות יותר אתה סוטה מהמקום שהוא תיעודי נטו. היו מקרים שאמרת לעצמך שצריך לרסן את זה קצת?

"כן, בהחלט. כשאנחנו יוצרים שוטים מאוד מוקפדים ומתוזמרים, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, 'זה מוגזם קצת?'. היו רגעים שבהם השתמשתי במשהו מלאכותי כדי להוציא משהו יותר אמיתי, אבל במקרים אחרים זה פשוט לא עובד.

"זיהיתי את התשוקה והייאוש, כמו שאתה חש באוניית קרוז, כשאתה מנסה ליהנות כמה שאתה יכול, אבל אתה יודע שהשעון מתקתק. חופשה, סוף הקולג', או, במקרה הזה, החיים שנותרו לך לחיות לפני שתהיה מוגבל"

"בדרך כלל תיעדנו רגעים אמיתיים, אבל היינו חייבים לשמור על רמה מסוימת של שליטה. כשיש שני אנשים על המסך, אני מרגיש שאני מראיין אותם אחד באמצעות השני. ואם השיחה מתחילה להרגיש מזויפת או מבוישת, אני קופץ פנימה ומתניע מחדש את העניינים".

דניס דין ב"סוג של גן עדן", סרטו של לאנס אופנהיים (צילום: באדיבות Magnolia Pictures)

יצא לך לבקש מהדמויות טייק שני?

"אני לא עושה קריאה של תסריטים או מציע להם הכוונה, אבל נגיד, כשרג'י ואן הלכו ליועץ נישואים הייתה עליי רק מצלמה אחת, אז הייתי צריך לצלם רק אותם. כשהטיפול הסתיים, ביקשתי מהמטפל שישאל שוב את השאלות, הפעם אותי ומול המצלמה".

זה בסדר, לא אלשין עליך למשטרת הסרטים התיעודיים.

"יש המון דרכים ליצור סרט. למשל, Bloody Nose, Empty Pockets, שבו הצוות אפילו שכר שחקנים, אבל המטרה שלהם הייתה לתעד את האמת. כל יוצר דוקומנטרי טוען שהסרט שלו אמיתי יותר. ובכן, זה פשוט: כל הקולנוענים מפרים את האמת. כנות רגשית זה דבר הרבה יותר מעניין".