הקורא בקלפי
הקורא בקלפי
תקשורת, פוליטיקה ושקרים אחרים

לגנץ נמאס מגל"צ, ולחיימוביץ' סתם נמאס

מה יש שם, במים ששותים בכחול-לבן, שגורם לבכיריה לפזר הבטחות גדולות ואז להתקפל מהר כל כך? ● בני גנץ הולך בעקבות רבים וטובים לפניו שביקשו לנתק את גל"צ ממערכת הביטחון, אבל מאז שהתחנה נכבשה על ידי בלפור, אפשר להעריך שגם ההמלצה של גנץ תתויק עם קודמותיה - בגנזך ● ואילו מיקי חיימוביץ' הודיעה, אחרי פחות משנתיים, שתש כוחה מול נתניהו ● ככה זה כשלא אוכלים בשר

בני גנץ ומיקי חיימוביץ' בכנסת, 3 ביוני 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
יונתן זינדל/פלאש90
בני גנץ ומיקי חיימוביץ' בכנסת, 3 ביוני 2019

1

בני ילד רע

בכירי צה"ל או שלוחיהם בפוליטיקה ניסו במהלך העשור האחרון להעיף מעליהם את גלי צה"ל אין-ספור פעמים.

הרמטכ"ל גדי איזנקוט ניסה להוציא אותה מהצבא; אביגדור ליברמן "החליט" להעביר אותה מהצבא למשרד הביטחון; מנכ"ל משרד הביטחון אודי אדם המליץ לבחון העברתה לתאגיד; הרמטכ"ל אביב כוכבי ביקש להפריט אותה או לסגור כליל; ואילו משה (בוגי) יעלון הכה לאחרונה על חטא על שלא ניצל את מעמדו כשר הביטחון כדי לסגור את התחנה, שאיבדה לדבריו את דרכה ויעודה. וזה לפני שחזרנו אחורה בזמן אל יוזמותיו המיתולוגיות של אהוד ברק, שרצה לסגור כל דבר במדים שלא יורה (ולא צלח).

גלי צה"ל (צילום: משה שי/פלאש90)
גלי צה"ל (צילום: משה שי/פלאש90)

המשותף לכל היוזמות הללו, על אף שהמניעים שונים, הוא כפול: הבנה של אנשי צבא (או צבא לשעבר) שהתחנה היא כאב ראש, אבן ריחיים מיותר על צבא שנלחם בשיניו להישאר גוף א-פוליטי מתפקד ויעיל מול מערכת פוליטית מתמוטטת שאיבדה כל נורמה או בושה. והגורם המשותף השני הוא כישלונן הנחרץ של כל היוזמות.

וכך למרות שפע הדוחות, התוכניות, דפי עמדה וההחלטות הנחרצות, גלי צה"ל נשארה במקומה – בבניין מט ליפול ביפו, עם קומץ עיתונאים מצוינים שנלחמים בחמש השנים האחרונות בשיניהם לשמור על הסטנדרטים המקצועיים, מול הסתערות הפוליטיקאים הדוחפים טלפיים פנימה, פעם אחר פעם.

יוזמתו האחרונה של שר הבטחון וראש הממשלה החליפי בני גנץ משבוע שעבר, להקמת צוות בין-משרדי שיפעל להוצאת גלי צה"ל מצה"ל, נתפסת כהוכחה נוספת שמשרד הביטחון והצבא איבדו כל שבב תקווה או רצון להתקרב ל"גלי ברדוגו", כפי שרבים מכנים את התחנה מאז הפך הפרשן הפוליטי יעקב ברדוגו – שמונה על ידי מפקד התחנה הקודם ירון דקל תחת לחצי השלטון – לאיש החזק בתחנה.

אל הכישלון הנחרץ לשמור על עצמאותה העיתונאית של התחנה שפעם הצטיינה בחופש עיתונאי מרשים (בוודאי ביחס למבנה הצפון קוריאני החריג של כלי תקשורת המוחזק בידי צבא), מתווסף העלבון של הפגיעה המתמשכת ברייטינג.

יעקב ברדוגו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
יעקב ברדוגו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

השבוע פורסם מדד TGI שני ברציפות המצביע על כך שלפחות לחלק מהציבור נמאס מהשופרות הצעקניים שהשתלטו על חלקים נכבדים מלוח השידורים. הסיכום השנתי מראה שלאורך רוב שעות היממה גל”צ מפסידה לכאן ב' בקרב על ההאזנה.

בסיכום שנתי שתי התחנות ירדו בהאזנה (לא מפתיע בהתחשב בסגרים, המפחיתים את ההאזנה לרדיו, שבחלקה נהנית מהעמידה בפקקים). אך גל”צ ירדה באופן משמעותי יותר, ואיבדה את ההגמוניה שפעם נהנתה ממנה.

זאת לא בהכרח שאלה של ימין או שמאל, כמו העובדה שהרוח הנוכחית מטגנת לחלק מהמאזינים הוותיקים את האוזן. "ההקרנה היא על הסך הכול", הסביר לנו בכיר בתחנה לפני כמה חודשים, "על הצבע של התחנה. המאזינים מרגישים שהסאונד של התחנה השתנה. הבון-טון הפך לימין שמתגרה ומעצבן להם את האוזן.

"זה לא הימין המשכיל של אריה אלדד, אלא ימין מרעיל. מספיק שהם עוברים פעם-פעמיים ביום לתחנה אחרת כי מעצבנים אותם, כדי שיפסיקו לחזור לתכניות האקטואליה שהם אהבו בגל"צ. זה עד כדי כך פשוט".

"זה לא הימין המשכיל של אריה אלדד, אלא ימין מרעיל. מספיק שהם עוברים פעם-פעמיים ביום לתחנה אחרת כי מעצבנים אותם, כדי שיפסיקו לחזור לתכניות האקטואליה שהם אהבו בגל"צ. זה עד כדי כך פשוט"

בכיר השדרנים של גלי צה"ל רזי ברקאי האשים את גנץ בנקמה: "הוא פשוט מרגיש שכיסחו לו את הצורה. ולא רק לו, לכחול-לבן בכלל, גם לגבי אשכנזי. אני חושב שזה צעד אומלל מבחינתו", אמר בראיון.

עמית סגל, יוצא התחנה וכיום הפרשן הפוליטי של חדשות 12, היה מפורש יותר וטען כי גנץ מנצל הזדמנות להיפרע מהתחנה כנקמה בברדוגו. "יש סיבה אחת ויחידה שבעטיה קיומה הפך בעיני יו"ר כחול לבן פחות סביר מאשר פעם: ברדוגו, יעקב ברדוגו. גנץ מתעב את הפרשן הפוליטי של התחנה שמבקר אותו על בסיס יומי, והוא מניח שבוחריו ישמחו להשתיקו", כתב סגל.

רזי ברקאי (צילום: פלאש90)
רזי ברקאי (צילום: פלאש90)

סגל שכח כמובן לציין שברדוגו לא סתם "מבקר את גנץ" אלא משמש כלי קיבול חסר תקדים לדף המסרים מבלפור (בעיקר, דווקא, נגד מערכת המשפט) ומחזיק מאחוריו קופת שרצים של ניגודי עניינים.

אבל המציאות כנראה מורכבת יותר מהנחותיהם של ברקאי וסגל. יתכן שגנץ מובל בסיפור הזה, כמו במקרים אחרים, על ידי גורמים אחרים מאחורי הקלעים. למשל קצינים בכירים בצה"ל המזמינים דוחות מקצועיים שימצאו סוף סוף פתרונות שירחיקו מהם את הצרה הצרורה הזאת.

כך, למשל, נולדה פנייתו של עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת הצלחה, שפנה לבכירי הצבא ולשר התקשורת בספטמבר האחרון והציע לבצר את מעמדה של גלי צה"ל בתוך התאגיד, תוך שמירת המתכונת הקיימת והחלפת החיילים (המאפשרים את הפעלת התחנה בתקציבים נמוכים) בצעירים המתנדבים לשירות לאומי במקום שירות בצבא.

"כך ניתן יהיה לקבל את הטוב מכל העולמות ולהרחיק את התחנה מהחששות הרודפים אותה – ההתערבות הפוליטית, החיכוכים הארגוניים והקונפליקט בסיקור הצבא", כתב מן.

הפניה הזאת – שנולדה כאמור ממאמצי קצינים בכירים בתוך הצבא להיפטר מגלי צה"ל – מהווה את התשתית המשפטית להמלצתו של גנץ.

מערכת גלי צה"ל ביפו (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)
מערכת גלי צה"ל ביפו (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

כמובן, ייתכן שהכמיהה של אנשי הצבא להתנער מהשערוריות המתישות שגלי צה"ל מנפיקה מעת לעת מתחברת היטב לרצון של גנץ לנקמנות אחרונה מול ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפך אותו לסמרטוט פוליטי חבוט מאז הבחירות האחרונות.

נתניהו, ששלח לגל"צ את סוכניו החשאיים ניר חפץ ושלמה פילבר למשימות בחזית האויב התקשורתי, וסגר עסקאות מושחתות מעל ראשם של עיתונאי התחנה (בדומה לעסקאות שסגר ב"וואלה" וב"ידיעות אחרונות" אשר הולידו את תיקי 2000 ו-4000) השיג את מטרותיו באופן מלא, והפך את התחנה הגאה לשקנאי שנלכד בים מזוהם ומפרפר בין חיים למוות.

לעת עתה הוא האחרון כנראה שיש לו אינטרס פוליטי לחלץ את התחנה מהבוץ הנוכחי. ואם לשפוט מתוצאות הסיבובים הקודמים בינו לבין גנץ – אפשר להעריך שגם ההמלצה החדשה תתויק עם קודמותיה, בגנזך.

2

מיקי מתייאשת מהר

כשמיקי חיימוביץ' נבחרה על ידי גנץ להיות האישה המובילה ברשימת כחול-לבן התרוממו לא מעט גבות. בקמפיין של בחירות 2019 נחשפה, שלא בטובתה, כמי שלפעמים מדברת לפני שהיא חושבת. לעיתים נתפסה כגימיקנית, מיטלס מיקי.

אבל בבחירות שבאו אחר כך חיימוביץ' ירדה למדרון אחורי והתחילה לעבוד. כשסירבה לקחת תפקיד מיותר של שר במשרד שקר כלשהו, והעדיפה להתרכז בעשיה כיו"ר ועדת הפנים והסביבה, קנתה את עולמה.

ח"כ מיקי חיימוביץ', יו"ר ועדת הפנים והסביבה, בדיון בוועדה (צילום: יונתן סמייה, דוברות הכנסת)
ח"כ מיקי חיימוביץ', יו"ר ועדת הפנים והסביבה, בדיון בוועדה (צילום: יונתן סמייה, דוברות הכנסת)

היא הציבה במרכז סדר היום הפוליטי שורה של נושאי סביבה שבדרך כלל מתעלמים מהם והתייצבה לצידם של המפגינים שזכויותיהם נרמסו. מי שצפה בדיוני הוועדה שלה התרשם כי היא נחושה להשאיר חותם, ומסרבת בתוקף להיגרר לשיח הדוחה והרעיל של חברי כנסת כמו אסנת מארק למשל, אותה זרקה מהדיון. כשתרמה את חלקה להפלת הממשלה הנוכחית, כבר היה ברור שחיימוביץ' אינה כלי בידי גנץ, אלא פוליטיקאית שמקשיבה קודם כל לצו המצפון הפנימי שלה.

אבל בסוף השבוע האחרון היא הרימה ידיים. מי שהסכימה להקריא מטלפרומפטר 30 שנה דברים שמישהו אחר כתב, לא החזיקה מעמד יותר משנתיים כמובילת דרך. היא כמובן עשתה זאת על פי הספר, עם קידום המכירות בדאבל שהפך להיות ארסנל קבוע ומתיש: ראיון אצל דני קושמרו באולפן שישי ובמוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

מול קושמרו, על רקע הפרחים וארון הספרים, הודיעה שתש כוחה מול נתניהו. וכך חזרה להיות פוליטיקאית קטנה שמוותרת מהר ברגע שהדברים לא מסתדרים מיד בדיוק כפי שרצתה. מחויבות לציבור? דרך חדשה? הבטחה להילחם על העתיד? אין לה כוח יותר.

כמו טל רוסו, גבי אשכנזי ושאר הגנרלים שחשבו שפוליטיקה היא סידור עבודה לרגע, חיימוביץ' מוותרת על ציבור בוחריה בשנייה שנהיה קצת קשה. התרגלנו כל כך מהר, שלא נשים לב גם הפעם איך הכנסת נהייתה תחנת אוטובוס סתמית בדרך ליעד נכסף אחר. בעידן הזה, השנתיים שחיימוביץ' חנתה במשכן עוד יכולים להיחשב לזמן ממושך.

חיימוביץ' מוותרת על ציבור בוחריה בשנייה שנהיה קצת קשה. התרגלנו כל כך מהר, שלא נשים לב גם הפעם איך הכנסת נהייתה תחנת אוטובוס סתמית בדרך ליעד נכסף אחר

ומי אשם? ביבי כמובן. רק ביבי. לא גנץ, לא מפלגתה המגוחכת ששיקרה לציבור, לא השיטה ולא קוצר הרוח של חיימוביץ' עצמה. בראיון ב"אולפן שישי" היא המשילה את הבקשה לאמון מהציבור ואת כל המערכת הפוליטית הישראלית ל"ילדים קופצים בחבל":

"הייתה הזדמנות טובה וראיתי אלטרנטיבה לתקווה… בסיטואציה הנוכחית היום, במה שאני רואה כטירלול המוחלט של המערכת, הכוחנות והדורסנות של הליכוד ונתניהו בראשם, אני לא רואה בזה מקום שאני יכולה להעביר אליו את הערך המוסף שלי והדברים שאני רוצה לקדם".

חבל, כי באמת רציתי להאמין שחיימוביץ' מסמלת עידן אחר של פוליטיקאים.

היא יכלה, למשל, להצטרף למרב מיכאלי ולהרים מפלגת אלטרנטיבה אמיתית. להמשיך להילחם בכנסת למען חברה צודקת יותר וסביבה נקיה יותר. להכריז שהיא רוצה להיות השרה להגנת הסביבה כדי לנער את אחד התחומים שהוזנחו פה בשנים האחרונות והופקרו לטובת מיזמי אנרגיה מסוכנים ומושחתים.

הלב שלה במקום הנכון. אבל, כאמור, המערכת מטורללת. כדאי לברוח בזמן. והרבה יותר פשוט לחזור להטיף לטופו.

עוד 1,254 מילים
כל הזמן // יום רביעי, 3 במרץ 2021
מה שחשוב ומעניין עכשיו

במערכת הביטחון הופתעו מדברי גמליאל, שלפיהם, איראן אחראית לזיהום הזפת

בית הדין בהאג הודיע שיפתח בחקירת פשעי מלחמה של ישראל בשטחים; נתניהו: "ההחלטה - תמצית האנטישמיות והצביעות" ● בשל הפסקת התחבורה הציבורית לירושלים בפורים יהדות התורה הודיעה שלא תשתף פעולה עם המשטרה ● דמוקרטית, מפלגתם של פעילי המחאה נגד נתניהו, החליטה לפרוש מהמרוץ לכנסת ● יהדות התורה פרסמה קמפיין שבו הוצגו רפורמים ככלבים

עוד 43 עדכונים

אף מילה על אפשטיין

כשהסתיים כיבוש לוד, נסע יגאל אלון, אז מפקד המבצע (מבצע דני 10-18 ביולי 1948) לראש הממשלה דוד בן גוריון כדי להיוועץ איתו מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר ודיבר, יגאל אלון שאל שוב ושוב מה צריך לעשות עם הערבים של לוד, אבל בן גוריון לא ענה לו. וככה שוב – פעם אחרי פעם, שלוש פעמים.

כשהסתיים כיבוש לוד נסע יגאל אלון, מפקד מבצע דני, לרה"מ בן גוריון כדי להיוועץ מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר, אלון שאל שוב ושוב מה לעשות עם ערביי לוד, אבל בן גוריון לא ענה

בן גוריון היה נוהג לרשום את השיחות במהירות על גבי מחברת עם ניר פחם, שמעתיקה את הדברים לדף השני. אחרי  40 דקות, כשהם בדרך החוצה במסדרון, והמחברת המקופלת נמצאת במקום אחר, רחוק, וכבר אין איש בסביבה זולת שניהם, אמר בן גוריון בקולו המעט צווחני, מלווה בתנועת יד רחבה, ליגאל אלון:

"תעשו מה שצריך".

התוצאה ידועה – עם הדבר הזה חזר יגאל אלון מהמטה, וההנחיה שיצאה הייתה להתחיל לפעול לפינוי הערבים.

בעיר נצרת, לעומת זאת, המצב היה שונה לגמרי. בצפון פיקד על הכוחות לסקוב, איש הבריגדה. בישיבת מטה אחרי הכיבוש של נצרת שאלו קציני המטה מה לעשות עם כל התושבים. לסקוב אמר להם: תשלחו מברק למטה הכללי, והמטה הכללי יכול לענות רק את הדבר המתבקש על פי דיני המלחמה, ודיני המלחמה ברורים: אל תרחיקו אנשים מנצרת.

כלומר טיבן של ההחלטות ואופיין מושפע לא מעט מאופי האנשים שנטלו אותן.

את הסיפור המרתק הזה מספר אהוד ברק, ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר בסרטו של במאי הסרטים הדוקומנטריים רן טל ("ילדי השמש", גן עדן" "המוזיאון", ועוד) "מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום".

נקודת המוצא של הסרט היא היסטוריוסופית ולא אקטואלית:

בספר "השועל והקיפוד" מ–1953, דן הפילוסוף הפוליטי ישעיה ברלין בהשקפתו של הסופר לב טולסטוי על ההיסטוריה. טולסטוי, בספרו "מלחמה ושלום", מעלה את הטענה שההיסטוריה נוצרת מאינספור פעולות של אינספור אנשים. כל אחד מהם פועל על פי שיקולו הרגעי הקטן, ומה שאנחנו קוראים "היסטוריה" הוא מה שנוצר מאוסף הפעולות המקרי הזה. אהוד ברק, שבילה, על פי דבריו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת, ושחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה.

אהוד ברק, שבילה, לעדותו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת. שחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה

הסרט, שמבוסס על ארבעה ימי ראיונות ארוכים שערך הבמאי עם ברק, סוקר שישה צמתים מרכזיים בחייו של אהוד ברק. בין השאר: חיסול מנהיגי הטרור אחרי הרצח של הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מבצע "אביב נעורים", חוויותיו הקשות כמג"ד מילואים בחווה הסינית במלחמת יום כיפור, ההחלטה הלא פשוטה לצאת אחרי 18 שנה מלבנון, וכמובן ה"רומן" המתמשך שלו עם יאסר ערפאת, מהכנת התוכניות האופרטיביות לחיסולו כבר כשערפאת עובר מירדן ללבנון בתחילת שנות השבעים, ועד לוועידה המפורסמת בקמפ דיוויד, שלושים שנה אחר כך, ועידה שכישלונה חרץ מהרבה בחינות גם את גורלו הפוליטי של ברק.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו, של מי שנחשב כל השנים כ"מר טפלון". כלומר אחד כזה שמסוגל לקבל החלטות מהירות והרות גורל בניתוק רגשי מוחלט.

כך למשל, כשהוא מספר איך כשהיה בן שש בערך, הייתה בקיבוץ משמר השרון, הקיבוץ שבו נולד וגדל, אישה צעירה, ניצולת שואה כנראה, שהייתה יוצאת כל יום בערב מחדר האוכל של הקיבוץ עם כיכר לחם מתחת ליד. הדבר עורר את פליאתם של הצברים הצעירים, משום שבקיבוץ שלהם פעלה מאפייה שסיפקה לחם בשפע לכל הישובים בסביבה, והדבר האחרון שהיית חושב עליו זה שיהיה חסר להם שם לחם. ברק מספר שהוא שאל את אביו למה היא נוהגת כך, ואביו ענה לו:

"עם מה שהיא עברה בחיים שלה עד עכשיו, היא אף פעם לא תהיה בטוחה שמחר יהיה לה לחם".

וכשהוא מספר את זה, נשבר קולו של המפקד המהולל מסיירת מטכ"ל, ועיניו דומעות.

לא כל חלקיו של הסרט אחידים ברמתם. כך למשל הפרק שעוסק במבצע "אביב נעורים", מתרכז יותר בצד האנקדוטלי שסופר כבר לא מעט פעמים – עמירם לוין וברק לבושים כנשים, עם גרבי צמר צבאיות שתחובים להם בחזיות כדי "להגביר" את הרושם, פותחים את הז'קט, מוציאים "עוזי" ומחסלים מישהו שהפריע להם בזמן המבצע. השאלות המוסריות הכבדות כמו מה מידת ההצדקה לחיסול, והאם נבחן לעומק מי הם אותם יעדים שנבחרו, נדחקות במקרה הזה מעט הצידה.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו

אבל מה שנשאר בסופו של דבר הוא דיוקן מרשים למדי של איש, שבהתנהלותו יש גם מאפיינים לא מבוטלים של דמות טרגית. נראה שברק עצמו מודע לסתירה הזאת כאשר הוא מצטט קטע מתוך "פאוסט" של גתה, בו נשמעת בין השאר האמירה:

"כל בני האדם חווים את החיים, רק מעטים מבינים בצורה יותר עמוקה את מה שהם חווים, והטיפשים מביניהם, שמנסים לחלוק את התובנות הללו עם כלל הציבור, הם אלה שמועלים על המוקד לשריפה או נסקלים באבנים".

"זה הרי מישהו שרצה להיות בן גוריון השני", אומר הבמאי רן טל בראיון, ומהרבה בחינות נותר מנגד על "הר נבו", כאשר לפחות כראש ממשלה, כהונתו מסתימת בדרך מאכזבת ומהירה מאוד, בטח בהשוואה לציפיות ולכוונות שלו עצמו.

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את בנימין נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את ג'פרי אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק, איימו לחסל כמעט סופית את תדמיתו הציבורית של האחרון. גם בגלל שהקשרים ומערכת היחסים הסבוכה עם שניהם כבר גדשה לעייפה את העיתונות הישראלית.

ברק שב וקונה פה כאמור את מקומו כמנהיג בעל שיעור קומה היסטורי, המוכן לפעול בצורה אמיצה בסביבה של חוסר ודאות, גם אם הדבר הזה עולה לו בסופו של דבר באובדן מכאיב של הפופולריות בציבור הישראלי.

רן טל, הבמאי, ממשיך כאן את ההתעסקות המרשימה ורבת השנים שלו בחברה הישראלית, בסתירות הפנימיות שקיימות בתוכה ובכאבים ובשאלות המוסריות שהיא מעוררת.

הסרט עלה לראשונה במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, ומתוכנן להיות מוקרן בהמשך במסגרת שידורי "קשת".

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק איימו לחסל את תדמיתו הציבורית של האחרון

"מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום". ישראל 2020, 85 דקות. תסריט ובימוי רן טל. הפקה – אמיר הראל ואיילת קייט.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,005 מילים

המדינה מסרבת להעניק סיוע למרות הקורונה

פרסום ראשון העמותה לגריאטריה עתרה לבג"ץ בשם מוסדות גריאטריים פרטיים, בטענה שהשקיעו משאבים עצומים בהגנה על מטופליהם שבסיכון אך לא קיבלו סיוע ממשלתי ● לפי העתירה, המדינה הבטיחה תמיכה למוסדות השייכים לעמותות, ובכך מפלה לרעה את המוסדות הפרטיים ● "המוסדות מתמודדים עם אתגרי ההגנה על חיי המאושפזים שמצבם מורכב ורגישים שבעתיים לסכנת הנגיף - ללא תמיכה כספית"

עוד 575 מילים

דעה אוקיי, אז לא אסון אקולוגי. אבל מה כן?‎

מי שעמד בראש אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה עורר סערה כשהכריז כי זיהום הזפת איננו אסון אקולוגי ● "אז נפגעו כמה צבים ועופות", כתב ● אדלר צודק שהשיח בכל הנוגע לנושאי סביבה נוטה להיות רדוד ומוקצן, אבל אסור לזלזל בגודל הארוע הנוכחי ● לכל הפחות, מדובר בפגיעה נרחבת וקשה במשאב טבע שאי אפשר לדמיין את החיים בישראל בלעדיו

עוד 878 מילים

למקרה שפיספסת

המתנחלים מצופפים שורות, הצבא מטייח, המשפחה רוצה תשובות

בדיקת זמן ישראל צה"ל קבע כי חאלד נופל מת ב-5 בפברואר אחרי שתכנן לבצע פיגוע טרור במאחז הלא חוקי הסמוך לביתו בכפר ראס כרכר ● אבל פקיד השומה הפלסטיני לא היה חמוש, ולא ברור מה הביא אותו לפנות בוקר, לבד, לחוות שדה אפרים בה נורה למוות ● ישראל נסמכת על עדויות מתנחלים, אבל למשפחת ההרוג יש גרסה שונה לגמרי ● סיפור שקרה בחושך, על ראש גבעה שנויה במחלוקת, עם אקדח מעשן אחד  

עוד 2,298 מילים

אחרי שנה של מלחמה - ישראל "הולכת בלי ומרגישה עם" ניצחון על המגפה

לא שלא ידענו זאת קודם, אבל בשנת הקורונה זה קיבל חותם בולט: מדינת ישראל היא מדינת קנטונים של חילונים, חרדים וערבים. את הקנטון החילוני חוצה גבול של תומכי ומתנגדי ביבי נתניהו. לכל קנטון יש את המנהגים שלו, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו את המציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי ומתיש כדי לשווק את הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף, ומה שאמור היה להפוך לנשק יום הדין הפך לכלי משחק מטלטל.

לכל קנטון יש מנהגים, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו מציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי לשיווק הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף

לא אחת נכמר הלב לשמוע את בכירי המערכת משננים את משנתם הרפואית בענין מה ואיך חייבים לפעול כדי ללחום בנגיף, רק כדי למצוא עצמם פעם אחרי פעם בפני מציאות מתסכלת של ביצועי חסר, ביצועי איחור או אי ביצוע בכלל.

לאורך כל השנה הקשה והמטלטלת הסתבר לבכירי הבריאות כי הם למעשה נלחמים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב:

  • נתב"ג, שאמור היה להיות נעול עוד מימי הסגר הראשון, התנהל בשיטת הדלת המסתובבת דרכה הסתננה תחילה הקורונה ובהמשך גם אחיותיה המוטציות הקטלניות ממנה
  • המשטרה שתפקידה לאכוף את ההנחיות וההוראות, התגלתה כנטולת יכולות ביצוע.
  • ומעל כולם ראשי המדינה, שעינם האחת מכוונת על הקורונה ואת השנייה הם לא הם מורידים מהפוליטיקה, שגם במשבר זה נותרה בבת עינם.

מסיבות אלו, מדינת ישראל מוצאת עצמה לאחר שנה של מלחמה עיקשת במגפה במצב וירטואלי של ללכת בלי ולהרגיש עם – בלי שניצחה את הנגיף ועם תקווה כי החיסונים יעשו את העבודה.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה כשהן חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – דוגמת ניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו המוטיבציה והנחישות הטבעיות עלו פעם אחרי פעם על שרטוני הכשלים המובאים לעיל.

בעוד אנשי הרפואה ממשיכים להתריע בשער, הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם. נתניהו, ראש וראשון לפוליטיקאים, היה מתואם אתם רק אם זה התכתב עם מטרותיו הפוליטיות. למעט הסגר הראשון, כאשר כולנו נתקפנו בהלם מול נגיף מאיים וקטלני, הסנכרון בינו לבינם היה נקודתי ומשני לסנכרון עם שיקוליו הפוליטיים.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – כניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם

עוד בימי הסגר הראשון, כאשר שום דבר לא היה ברור עדיין, נתניהו שיווק את ישראל כמודל עולמי להצלחה. הוא חזר על עצמו גם בסגר השני, כאשר הנתונים הצביעו על תחלואה גוברת, והגיע לשיא במבצע החיסונים המסיבי, כאשר הבטיח כי את סדר הפסח הקרוב כולנו נחגוג יחד.

נישא על כנפי האופוריה, בעוד גרף המתים מטפס לגבהים חדשים, מאות אלפים נותרים בשוליים ללא מקורות פרנסה, מערכת חינוך מפוררת ואמון הציבור בממשלה הולך ונסדק מאז ימי הסגר השני, המשיך ביבי להפליג בשבחי עצמו. בזכות היקף החיסונים הענק, שהציב את ישראל במקום הראשון בעולם, הוא "הבטיח" כי ישראל תצא ראשונה מהקורונה ותהפוך "אור לגויים" וזאת כי יש לה מערכת בריאות מופלאה. דע עקא, ובמפתיע מתחת לרדאר, הוא ככל הידוע הישראלי היחידי שחוסן פעמיים לא על ידי עובד אותה מערכת מפוארת אלא בידי רופאו האישי.

מנהיגות בשעת משבר לאומי חמור לא הייתה מביאה להתפרקות מכל חובה אזרחית וחברתית, כפי שאנו חוזים בה בעצם ימים אלה, כשהוראות הממשלה הפכו במקרה הטוב רק להמלצה לא מחייבת.

אבני הדרך הוצבו כבר במהלך החודשים הקודמים:

  • כאשר אל מול עיניו המשתאות של הציבור ראה ביבי צורך, משיקולים אישיים, לדאוג להחזיר לעצמו מסים פרטיים בסכומים גבוהים, כאשר עומדים מולו מיליון מובטלים, חלקם מזי רעב.
  • סירובו העיקש לאשר תקציב מדינה, בכוונת מכוון, ובכך להביא לבחירות נוספות, כדי להימנע מלקיים את הסכמי הממשלה הפריטטית וגם לדחות את התייצבותו למשפט פלילי.
  • חדלונו להפעיל את סמכויותיו כדי לכפות את המדיניות שבעצמו אישר כנגד מי שמורד בה.

וכך אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה.

אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה

ביבי נתניהו הכיר והבין מהרגע הראשון את חומרתה של המגפה ופעל נגדה כמיטב הבנתו. לכן מצער כי גם בשעת משבר חסר תקדים הוא לא השתחרר מנטייתו המובנית לצייר תמונות ורודות כאשר סביב הצבע השולט הוא אפור, במקרה הטוב: הוא הלך להצטלם עם המחוסן המיליון הראשון והשני, אבל לא עלה על דעתו להצטלם עם משפחת הנפטר האלף או החמשת אלפים. וכמובן גם לא עם משפחת מובטל מיואש. אילו היה צ'רצ'יל, בנקודת הזמן הזו הוא היה צריך להתייצב לפני המצלמות והמיקרופונים ולומר ללא פירושים מיותרים: "זה אינו הסוף, זו איננה אפילו תחילת הסוף. אך, אולי, זו סופה של ההתחלה".

בצלאל לביא הוא גמלאי משירות המדינה. בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש בעובדות ואירועים היסטוריים כדי לדון באירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם. היה עורך של עיתון אזורי בשרון ופרסם ספר היסטורי על חיפושי הנפט בא"י ומאמרים אקדמיים בכתבי עת בארץ ובחו"ל בנושאי ארץ ומדינה ותולדות היהודים באירופה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 736 מילים
עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

מרתק לעקוב אחר המסע הארוך של ליברמן ממחוזות הימין הקיצוני לעבר השמאל החילוני-ליברלי ● אבל זה לא ממש הולך לו: מנהיג ישראל ביתנו תקוע בסקרים תקופה ארוכה, ואף במגמת היחלשות ● הסיבה לכך היא אמינות: קשה להפנים את העמדות המתונות של ליברמן כיום כלפי האזרחים הערבים, והדימוי שלו נותר ימני קיצוני, גם אם נתניהו מתעקש לקרוא לו שמאלן ● פרשנות

עוד 570 מילים ו-1 תגובות

מדוע נתניהו מתחמק מלחתום על תצהיר בנושא מינוי פרקליט המדינה?

בבג"ץ מתנהלות מזה כמה חודשים עתירות בנושא הסדר ניגוד העניינים שגיבש היועמ"ש עבור ראש הממשלה ● הדיון מצוי בשלב מתקדם, צו על תנאי כבר הוצא בנובמבר ● אולם כעת מתברר כי נתניהו מתחמק מלחתום על תצהיר בנוגע להכרזתו כי לא היה מעורב בהבאת מינוי של פרקליט המדינה הבא לממשלה, והטיעונים שמעלה בא כוחו עו"ד מיכאל ראבילו מעלים תהיות רבות ● פרשנות

עוד 734 מילים

מאות אבנים עושות את דרכן לישראל בדואר דיפלומטי

משבר הקורונה מונע ממשפחות שכולות שחיות בחו"ל להגיע לישראל ביום הזיכרון ● במסגרת יוזמה, שהחלה ביום הזיכרון בסגר הראשון, יוטסו השנה לארץ בסיוע משרד החוץ מאות אבנים ועימם מסרים אישיים ● חלוקי הנחל יונחו על הקברים על ידי מתנדבים, שידאגו לצלם את הרגע ולשלוח למשפחות את התיעוד

עוד 290 מילים

ביוני צפויים להסתיים תשלומי האבטלה והפיצויים לנפגעי משבר הקורונה ● כשבמשק יש עדיין למעלה מחצי מיליון מובטלים ועם עשרות אלפי עסקים שנסגרו, לאף אחד לא ברור מה יקרה ביום שאחרי ● פרופסור אייל וינטר: "חייבים להחזיק בהנשמה את כל מי שזקוק לזה בלי הגבלת זמן" ● פרופסור יוסף זעירא: "אנשים עלולים להגיע לפת לחם"

עוד 2,032 מילים

סקרים: 61-59 מנדטים למתנגדי נתניהו; לפי סקר חדשות 12, מרצ מתחת לאחוז החסימה

יושב ראש ועדת הבחירות פוגלמן אסר לשדר את הופעתו של נתניהו בתוכנית "סטנד-אפ ניישן" ● יושב ראש סיעת יהדות התורה פינדרוס: מי שהתגיירה בגיוס צה"לי היא שיקסע ● קבינט הקורונה קבע שישראלים יוכלו להיכנס לארץ ללא אישור של ועדת החריגים; ההחלטה תיכנס אם תאושר על ידי הממשלה ● לראשונה אותרו בישראל חולים בווריאנט הניו-יורקי של נגיף הקורונה

עוד 49 עדכונים

בתקופה שבה כמעט כל החלטה מציתה דיון בשאלת היקף סמכותו של בג"ץ, נדרשים השופטים לעלות דרגה ברמת התחכום ● שני פסקי הדין שניתנו אתמול - בנושאי איכוני השב"כ ובנושא הגיור הלא-אורתודוקסי - מראים את מידת התחכום השיפוטי שאימצו ● פרשנות

עוד 1,462 מילים

ההופעות חוזרות, אבל האמנים בקונפליקט גדול

פרסום ראשון שובם של המופעים מול קהל מצית ויכוח חריף ● מצד אחד, המעריצים ששמחים לרגל הקאמבק ● מצד שני, יש המבקרים את העובדה שמדובר בהופעות למתחסנים בלבד ● וכך נקלע אסף אמדורסקי ללב הסערה כשהחליט להופיע רק בפני בעלי תו ירוק ● אמנים בכירים, ביניהם קורין אלאל, זאב נחמה, רשף לוי וטונה, מפרסמים היום עצומה הקוראת לממשלה לאשר בדיקות מהירות בכניסה לאולמות

עוד 872 מילים

מתברר שלא צריך לנסוע לגליל או לרמת הגולן כדי להתקרב לטבע: אפשר להישאר בלב תל אביב והטבע כבר יגיע אליך ● תושבים במרכז תל אביב מדווחים בימים האחרונים על ביקורי תנים ברחובות במרכז העיר, כולל יללות בלילות והשכמה בחמש בבוקר ● בעיריית תל אביב מודעים למצב ופחות מתרגשים מהחיכוך בין חיות הבר המוגנות לבני האדם ● יש רק בקשה מפורשת אחת: אל תאכילו אותם

עוד 879 מילים

התקנים לא עודכנו מאז שנות השבעים, ואלפים מחכים כשנה לפסיכולוג

הקורונה החריפה את המצב העגום בפסיכולוגיה הציבורית ● ילדים ממתינים לאבחון, מבוגרים מחכים לטיפולים, מאושפזים סובלים ממצוקה קשה ● נכון להיום, יש תקן ל-165 פסיכולוגים רפואיים במערכת הציבורית, כשהצורך עלה בשנה האחרונה ל-2,229 משרות ● ד"ר יובל הירש: "ההבטחות לתקציבים לא עוזרות לאלה שעכשיו חווים מחשבות אובדניות, עכשיו הם קורסים"

עוד 850 מילים

ההקלות נמשכות: ביום ראשון תלמידי ז'-י' ישובו לבתי הספר והמסעדות ייפתחו לקבלת קהל

בג"ץ הורה להכיר - לצורך חוק השבות - ביהדות של מי שעבר בארץ גיור רפורמי או קונסרבטיבי; דרעי: החלטה מוטעה; לפיד: פסיקה מבורכת ● הוחל בהפעלת פיילוט הצמידים האלקטרוניים לשבים מחו"ל ● משרד הבריאות הנחה לחסן במנת חיסון אחת את מי שהחלימו מקורונה ● נתניהו בהתייחס למניין קורבנות הקורונה: "תשאל את השאשאות והפאקות; פאקה-פאקה ושאשא-שאשא"

עוד 49 עדכונים
סגירה
בחזרה לכתבה