1

בני ילד רע

בכירי צה"ל או שלוחיהם בפוליטיקה ניסו במהלך העשור האחרון להעיף מעליהם את גלי צה"ל אין-ספור פעמים.

הרמטכ"ל גדי איזנקוט ניסה להוציא אותה מהצבא; אביגדור ליברמן "החליט" להעביר אותה מהצבא למשרד הביטחון; מנכ"ל משרד הביטחון אודי אדם המליץ לבחון העברתה לתאגיד; הרמטכ"ל אביב כוכבי ביקש להפריט אותה או לסגור כליל; ואילו משה (בוגי) יעלון הכה לאחרונה על חטא על שלא ניצל את מעמדו כשר הביטחון כדי לסגור את התחנה, שאיבדה לדבריו את דרכה ויעודה. וזה לפני שחזרנו אחורה בזמן אל יוזמותיו המיתולוגיות של אהוד ברק, שרצה לסגור כל דבר במדים שלא יורה (ולא צלח).

גלי צה"ל (צילום: משה שי/פלאש90)

המשותף לכל היוזמות הללו, על אף שהמניעים שונים, הוא כפול: הבנה של אנשי צבא (או צבא לשעבר) שהתחנה היא כאב ראש, אבן ריחיים מיותר על צבא שנלחם בשיניו להישאר גוף א-פוליטי מתפקד ויעיל מול מערכת פוליטית מתמוטטת שאיבדה כל נורמה או בושה. והגורם המשותף השני הוא כישלונן הנחרץ של כל היוזמות.

וכך למרות שפע הדוחות, התוכניות, דפי עמדה וההחלטות הנחרצות, גלי צה"ל נשארה במקומה – בבניין מט ליפול ביפו, עם קומץ עיתונאים מצוינים שנלחמים בחמש השנים האחרונות בשיניהם לשמור על הסטנדרטים המקצועיים, מול הסתערות הפוליטיקאים הדוחפים טלפיים פנימה, פעם אחר פעם.

יוזמתו האחרונה של שר הבטחון וראש הממשלה החליפי בני גנץ משבוע שעבר, להקמת צוות בין-משרדי שיפעל להוצאת גלי צה"ל מצה"ל, נתפסת כהוכחה נוספת שמשרד הביטחון והצבא איבדו כל שבב תקווה או רצון להתקרב ל"גלי ברדוגו", כפי שרבים מכנים את התחנה מאז הפך הפרשן הפוליטי יעקב ברדוגו – שמונה על ידי מפקד התחנה הקודם ירון דקל תחת לחצי השלטון – לאיש החזק בתחנה.

אל הכישלון הנחרץ לשמור על עצמאותה העיתונאית של התחנה שפעם הצטיינה בחופש עיתונאי מרשים (בוודאי ביחס למבנה הצפון קוריאני החריג של כלי תקשורת המוחזק בידי צבא), מתווסף העלבון של הפגיעה המתמשכת ברייטינג.

יעקב ברדוגו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

השבוע פורסם מדד TGI שני ברציפות המצביע על כך שלפחות לחלק מהציבור נמאס מהשופרות הצעקניים שהשתלטו על חלקים נכבדים מלוח השידורים. הסיכום השנתי מראה שלאורך רוב שעות היממה גל"צ מפסידה לכאן ב' בקרב על ההאזנה.

בסיכום שנתי שתי התחנות ירדו בהאזנה (לא מפתיע בהתחשב בסגרים, המפחיתים את ההאזנה לרדיו, שבחלקה נהנית מהעמידה בפקקים). אך גל"צ ירדה באופן משמעותי יותר, ואיבדה את ההגמוניה שפעם נהנתה ממנה.

זאת לא בהכרח שאלה של ימין או שמאל, כמו העובדה שהרוח הנוכחית מטגנת לחלק מהמאזינים הוותיקים את האוזן. "ההקרנה היא על הסך הכול", הסביר לנו בכיר בתחנה לפני כמה חודשים, "על הצבע של התחנה. המאזינים מרגישים שהסאונד של התחנה השתנה. הבון-טון הפך לימין שמתגרה ומעצבן להם את האוזן.

"זה לא הימין המשכיל של אריה אלדד, אלא ימין מרעיל. מספיק שהם עוברים פעם-פעמיים ביום לתחנה אחרת כי מעצבנים אותם, כדי שיפסיקו לחזור לתכניות האקטואליה שהם אהבו בגל"צ. זה עד כדי כך פשוט".

"זה לא הימין המשכיל של אריה אלדד, אלא ימין מרעיל. מספיק שהם עוברים פעם-פעמיים ביום לתחנה אחרת כי מעצבנים אותם, כדי שיפסיקו לחזור לתכניות האקטואליה שהם אהבו בגל"צ. זה עד כדי כך פשוט"

בכיר השדרנים של גלי צה"ל רזי ברקאי האשים את גנץ בנקמה: "הוא פשוט מרגיש שכיסחו לו את הצורה. ולא רק לו, לכחול-לבן בכלל, גם לגבי אשכנזי. אני חושב שזה צעד אומלל מבחינתו", אמר בראיון.

עמית סגל, יוצא התחנה וכיום הפרשן הפוליטי של חדשות 12, היה מפורש יותר וטען כי גנץ מנצל הזדמנות להיפרע מהתחנה כנקמה בברדוגו. "יש סיבה אחת ויחידה שבעטיה קיומה הפך בעיני יו"ר כחול לבן פחות סביר מאשר פעם: ברדוגו, יעקב ברדוגו. גנץ מתעב את הפרשן הפוליטי של התחנה שמבקר אותו על בסיס יומי, והוא מניח שבוחריו ישמחו להשתיקו", כתב סגל.

רזי ברקאי (צילום: פלאש90)

סגל שכח כמובן לציין שברדוגו לא סתם "מבקר את גנץ" אלא משמש כלי קיבול חסר תקדים לדף המסרים מבלפור (בעיקר, דווקא, נגד מערכת המשפט) ומחזיק מאחוריו קופת שרצים של ניגודי עניינים.

אבל המציאות כנראה מורכבת יותר מהנחותיהם של ברקאי וסגל. יתכן שגנץ מובל בסיפור הזה, כמו במקרים אחרים, על ידי גורמים אחרים מאחורי הקלעים. למשל קצינים בכירים בצה"ל המזמינים דוחות מקצועיים שימצאו סוף סוף פתרונות שירחיקו מהם את הצרה הצרורה הזאת.

כך, למשל, נולדה פנייתו של עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת הצלחה, שפנה לבכירי הצבא ולשר התקשורת בספטמבר האחרון והציע לבצר את מעמדה של גלי צה"ל בתוך התאגיד, תוך שמירת המתכונת הקיימת והחלפת החיילים (המאפשרים את הפעלת התחנה בתקציבים נמוכים) בצעירים המתנדבים לשירות לאומי במקום שירות בצבא.

"כך ניתן יהיה לקבל את הטוב מכל העולמות ולהרחיק את התחנה מהחששות הרודפים אותה – ההתערבות הפוליטית, החיכוכים הארגוניים והקונפליקט בסיקור הצבא", כתב מן.

הפניה הזאת – שנולדה כאמור ממאמצי קצינים בכירים בתוך הצבא להיפטר מגלי צה"ל – מהווה את התשתית המשפטית להמלצתו של גנץ.

מערכת גלי צה"ל ביפו (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

כמובן, ייתכן שהכמיהה של אנשי הצבא להתנער מהשערוריות המתישות שגלי צה"ל מנפיקה מעת לעת מתחברת היטב לרצון של גנץ לנקמנות אחרונה מול ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפך אותו לסמרטוט פוליטי חבוט מאז הבחירות האחרונות.

נתניהו, ששלח לגל"צ את סוכניו החשאיים ניר חפץ ושלמה פילבר למשימות בחזית האויב התקשורתי, וסגר עסקאות מושחתות מעל ראשם של עיתונאי התחנה (בדומה לעסקאות שסגר ב"וואלה" וב"ידיעות אחרונות" אשר הולידו את תיקי 2000 ו-4000) השיג את מטרותיו באופן מלא, והפך את התחנה הגאה לשקנאי שנלכד בים מזוהם ומפרפר בין חיים למוות.

לעת עתה הוא האחרון כנראה שיש לו אינטרס פוליטי לחלץ את התחנה מהבוץ הנוכחי. ואם לשפוט מתוצאות הסיבובים הקודמים בינו לבין גנץ – אפשר להעריך שגם ההמלצה החדשה תתויק עם קודמותיה, בגנזך.

2

מיקי מתייאשת מהר

כשמיקי חיימוביץ' נבחרה על ידי גנץ להיות האישה המובילה ברשימת כחול-לבן התרוממו לא מעט גבות. בקמפיין של בחירות 2019 נחשפה, שלא בטובתה, כמי שלפעמים מדברת לפני שהיא חושבת. לעיתים נתפסה כגימיקנית, מיטלס מיקי.

אבל בבחירות שבאו אחר כך חיימוביץ' ירדה למדרון אחורי והתחילה לעבוד. כשסירבה לקחת תפקיד מיותר של שר במשרד שקר כלשהו, והעדיפה להתרכז בעשיה כיו"ר ועדת הפנים והסביבה, קנתה את עולמה.

ח"כ מיקי חיימוביץ', יו"ר ועדת הפנים והסביבה, בדיון בוועדה (צילום: יונתן סמייה, דוברות הכנסת)

היא הציבה במרכז סדר היום הפוליטי שורה של נושאי סביבה שבדרך כלל מתעלמים מהם והתייצבה לצידם של המפגינים שזכויותיהם נרמסו. מי שצפה בדיוני הוועדה שלה התרשם כי היא נחושה להשאיר חותם, ומסרבת בתוקף להיגרר לשיח הדוחה והרעיל של חברי כנסת כמו אסנת מארק למשל, אותה זרקה מהדיון. כשתרמה את חלקה להפלת הממשלה הנוכחית, כבר היה ברור שחיימוביץ' אינה כלי בידי גנץ, אלא פוליטיקאית שמקשיבה קודם כל לצו המצפון הפנימי שלה.

אבל בסוף השבוע האחרון היא הרימה ידיים. מי שהסכימה להקריא מטלפרומפטר 30 שנה דברים שמישהו אחר כתב, לא החזיקה מעמד יותר משנתיים כמובילת דרך. היא כמובן עשתה זאת על פי הספר, עם קידום המכירות בדאבל שהפך להיות ארסנל קבוע ומתיש: ראיון אצל דני קושמרו באולפן שישי ובמוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

מול קושמרו, על רקע הפרחים וארון הספרים, הודיעה שתש כוחה מול נתניהו. וכך חזרה להיות פוליטיקאית קטנה שמוותרת מהר ברגע שהדברים לא מסתדרים מיד בדיוק כפי שרצתה. מחויבות לציבור? דרך חדשה? הבטחה להילחם על העתיד? אין לה כוח יותר.

כמו טל רוסו, גבי אשכנזי ושאר הגנרלים שחשבו שפוליטיקה היא סידור עבודה לרגע, חיימוביץ' מוותרת על ציבור בוחריה בשנייה שנהיה קצת קשה. התרגלנו כל כך מהר, שלא נשים לב גם הפעם איך הכנסת נהייתה תחנת אוטובוס סתמית בדרך ליעד נכסף אחר. בעידן הזה, השנתיים שחיימוביץ' חנתה במשכן עוד יכולים להיחשב לזמן ממושך.

חיימוביץ' מוותרת על ציבור בוחריה בשנייה שנהיה קצת קשה. התרגלנו כל כך מהר, שלא נשים לב גם הפעם איך הכנסת נהייתה תחנת אוטובוס סתמית בדרך ליעד נכסף אחר

ומי אשם? ביבי כמובן. רק ביבי. לא גנץ, לא מפלגתה המגוחכת ששיקרה לציבור, לא השיטה ולא קוצר הרוח של חיימוביץ' עצמה. בראיון ב"אולפן שישי" היא המשילה את הבקשה לאמון מהציבור ואת כל המערכת הפוליטית הישראלית ל"ילדים קופצים בחבל":

"הייתה הזדמנות טובה וראיתי אלטרנטיבה לתקווה… בסיטואציה הנוכחית היום, במה שאני רואה כטירלול המוחלט של המערכת, הכוחנות והדורסנות של הליכוד ונתניהו בראשם, אני לא רואה בזה מקום שאני יכולה להעביר אליו את הערך המוסף שלי והדברים שאני רוצה לקדם".

חבל, כי באמת רציתי להאמין שחיימוביץ' מסמלת עידן אחר של פוליטיקאים.

היא יכלה, למשל, להצטרף למרב מיכאלי ולהרים מפלגת אלטרנטיבה אמיתית. להמשיך להילחם בכנסת למען חברה צודקת יותר וסביבה נקיה יותר. להכריז שהיא רוצה להיות השרה להגנת הסביבה כדי לנער את אחד התחומים שהוזנחו פה בשנים האחרונות והופקרו לטובת מיזמי אנרגיה מסוכנים ומושחתים.

הלב שלה במקום הנכון. אבל, כאמור, המערכת מטורללת. כדאי לברוח בזמן. והרבה יותר פשוט לחזור להטיף לטופו.