הקורא בקלפי
הקורא בקלפי
תקשורת, פוליטיקה ושקרים אחרים

עיתונאי, פוליטיקאי, או גזר גמדי

לא פחות מארבעה ראשי מפלגות המתמודדות בבחירות הקרובות הגיעו משורות העיתונות ● לפיד, מיכאלי, הורוביץ וסער אינם הראשונים לעשות את המעבר מהתקשורת לכנסת, אבל הם עדות למגמה של היחלשות העיתונות כמוקד השפעה, בעיקר במרכז-שמאל ● בצד השני של המפה, לעומת זאת, המגמה הפוכה - עד שלא ממש ברור איפה נגמרת הפוליטיקה של ברדוגו ומתחילה העיתונות של ריקלין ולהיפך

מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, יאיר לפיד, גדעון סער (צילום: פלאש90, אלעד גוטמן)
פלאש90, אלעד גוטמן
מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, יאיר לפיד, גדעון סער

שנה חלפה מאז הבחירות האחרונות לכנסת, זמן נצח במונחים של הפוליטיקה הישראלית, ונדמה שהפעם מסתמן שינוי משמעותי בהרכב המתמודדים. כוחו של הצבא כמדגרה פוליטית התעמעם, בעוד שהעיתונות והתקשורת עומדות לתפוס בהדרגה את מרכז הבמה בכנסת.

אם בסיבובים הקודמים עיתונאים קפצו לזירה כמתמודדים על מקום בכנסת (שלי יחימוביץ', עופר שלח, מיקי רוזנטל ומיקי חיימוביץ' היו השמות הבולטים בעבר, ומתוכם רק יחימוביץ' הובילה מפלגה ואף הייתה יו"ר האופוזיציה במשך תקופה) – הרי שהפעם הם כבר לא מסתפקים בספסלים האחוריים.

לא פחות מארבעה ראשי מפלגות המתמודדות בבחירות הקרובות לכנסת צמחו בחממות עיתונאיות מובהקות ועכשיו הם תובעים את קידמת הבמה:

  • יו"ר יש עתיד יאיר לפיד גדל במעריב, אחר כך ידיעות אחרונות ובערוץ 2 (ושירות צבאי ב"במחנה");
  • יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי גדלה בגלי צה"ל והתפרסמה כמנחה במגוון גדול של תוכניות טלוויזיה וכפובליציסטית ב"הארץ";
  • יו"ר מרצ ניצן הורוביץ היה עורך חדשות החוץ בערוץ 10 (ושירת אף הוא ב"גלי צהל");
  • ואילו גדעון סער, היחיד בחבורה שהפעילות הפוליטית המובהקת שלו התחילה סמוך לשחרור בצה"ל, היה כתב בשבועון "העולם הזה", כתב מפלגות בעיתון "חדשות" ותקופה קצרה כתב לענייני משפט בערוץ 2 – לפני שפצח בקריירה משפטית ופוליטית מלאה.
שלי יחימוביץ' וגדעון סער ב-2008 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
שלי יחימוביץ' וגדעון סער ב-2008 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

האינקובציה הזאת של עיתונאים לשעבר כמנהיגים פוליטיים מגיעה במקביל לנסיגה במספרם של הגנרלים המתמודדים על תפקידים בכירים במערכת הפוליטית.

משלישיית הרמטכ"לים של ה"קוקפיט" בכחול-לבן, שסימנה לרגע את התקווה הלבנה לישראל האנטי-ביביסטית, נותר כיום רק בני גנץ (המרוט), לאחר שגבי אשכנזי ומשה (בוגי) יעלון פרשו. איש לא יופתע אם גנץ יצטרף אליהם אחרי הסיבוב הזה, ורבים מופתעים שלא עשה זאת קודם. אם זה יקרה, לראשונה מזה עשרות שנים, לא יהיה אף רב אלוף במיל. במערכת הפוליטית.

גם אנשי צבא בכירים אחרים ששקלו לרגע לדלג פנימה, התאיידו מהר מאד. פעם, לא כל כך מזמן, שירות הרואי כרמטכ"ל, אלוף או גיבור מלחמה היוו עמדת זינוק מצוינת לקריירה פוליטית מתמשכת אפילו אצל גנרלים פחות כריזמטיים כמו רפאל איתן, מוטה גור, אביגדור קהלני ושאול מופז ועד לאחרונה בוגי יעלון.

למעשה, כבדות לשונם ושפתם "הדוגרית" נתפסה כיתרון שיווקי מובהק: הרי בזמן שהלפלפים ששירתו בגלי צה"ל וב"במחנה" התאפרו מול המצלמות, הם היו עסוקים במרדף אחרי אויבים. גם כשהתקשו לתפקד במורכבות של המערכות האזרחיות, הם המשיכו לענוד על כתפם את הילת הקצין והפלאפלים.

BLUE AND WHITE JOINT LIST (צילום: Basel Awidat/Flash90)
BLUE AND WHITE JOINT LIST (צילום: Basel Awidat/Flash90)

כל זה הולך ונמוג. הקריירה הפוליטית של אלוף (מיל.) טל רוסו, שכניסתו לפוליטיקה לוותה בתיאורים הרואיים מוגזמים השמורים לדמויות כמו הרקולס או שמשון הגיבור, החזיקה מעמד פחות משנת הצהריים של אריאל שרון בימיו כראש ממשלה. גם הרקע הצבאי המרשים של רון חולדאי (הוא היה מפקד בכיר ומצטיין בחיל האוויר והשתחרר בדרגת תת אלוף) לא קידם אותו אל אחוז החסימה בסקרים.

לבסוף, ההוכחה המשמעותית ביותר שאנשי צבא מבוהלים מהזובור שמזמנת להם הפוליטיקה (אחרי שסומנו כגיבורים כל-יכולים במדים) הגיעה כאשר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שסיים את שירותו כאחד ממפקדי צה"ל האהודים ויכול היה, בניגוד לגנץ ויעלון, לסחוף אחריו גם בוחרים מהפריפריה ומהארסנל הביביסטי המוצק – הציץ רגע פנימה אל הכנסת ונס משם בבהלה.

הם עיתונאים או צייצנים? למי אכפת

הרוב המכריע של העיתונאים ואנשי התקשורת המשתקעים בפוליטיקה והופכים אותה למשלח ידם לאורך תקופה ממושכת, שייך כיום למרכז-שמאל. לפיד, הורוביץ, מיכאלי או יחימוביץ' שפרשה לפני שנתיים ועפר שלח שפרש השבוע, בילו מספר שנים במדבר האופוזיציוני, בוועדות הכנסת או בכיתות רגליים בין סניפי המפלגה לפני שהתקדמו, וגם היום אינם בהכרח מועמדים לתפקידים בכירים בממשלה עתידית (להוציא אולי את לפיד שעדיין מקווה להיבחר לראש ממשלה).

עפר שלח ואבי דיכטר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, 2017 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
עפר שלח ואבי דיכטר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, 2017 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

אפשר להתווכח על הצלחתם ועמדותיהם, אבל קשה להתכחש לעובדה שהם לקחו את הקטע הפוליטי ברצינות, ולא כחניית מנוחה לרגע.

לעומתם בימין, התופעה כמעט הפוכה. עיתונאים שזינקו למערכת הפוליטית למשך שנייה ורבע ברחו ממנה חזרה אל המיקרופון.

ינון מגל נחשב עיתונאי רציני בערוץ הראשון וערך את אתר "וואלה!", אבל האפיזודה שלו כחבר כנסת בבית היהודי הסתיימה מהר מאד. שרון גל היה כוכב בערוץ 10, אבל החיבור שלו עם אביגדור ליברמן נקטע באיבחה וללא הסבר כעבור פחות משנה. גם העיתונאית שרה ב"ק שוריינה בבחירות האחרונות במקום השני ברשימת הבית היהודי, אך לא נכנסה לכנסת. שלושתם, שלא במפתיע, נקלטו מאז כמגישי תוכניות אקטואליה מובילות בערוץ 20.

לפחות לגבי גל ומגל לא לגמרי ברור מה הם: עיתונאים? צייצנים? מובילי דעה? פרובוקטורים? והאם זה משנה למישהו בכלל? לקהל שצופה בהם או עוקב אחריהם ברשתות החברתיות חשוב יותר שהם "יכניסו לשמאלנים" מאשר שיציבו אג'נדה עיתונאית סדורה. נראה שבחרו לעת עתה בעיתונות במקום בפוליטיקה כי היא יותר "פאן" ולא דורשת הרבה מאמץ. בפוזיציות שלהם – היא גם משלמת לגמרי לא רע.

ינון מגל ושרון גל בכנסת, ספטמבר 2015 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
ינון מגל ושרון גל בכנסת, ספטמבר 2015 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ספק-עיתונאים ספק-שופרים אחרים בעיתונות הימין מחזקים את התחושה שההגדרות של פעם חמקמקות ואולי חסרות חשיבות. הסופרת ומגישת השערוריות הסדרתית ברדיו גלית דיסטל אטבריאן ששוריינה השבוע ברשימת הליכוד הייתה סוג של עיתונאית לרגע, בעוד הפעיל הבולט לשעבר מהליכוד ואיש העסקים יעקב ברדוגו הפך להיות מגיש החדשות הבכיר בגלי צה"ל – על אף שמחוג האתיקה העיתונאית שלו שבר את הסקאלה כבר מזמן.

שמעון ריקלין הוא יצור כלאיים פורה מסוג חדש: מגיש תוכניות אקטואליה כעיתונאי, מצייץ כפוליטיקאי לכל דבר ומפרסם מוצרים כאיש שיווק. הוא אולי המודל האולטימטיבי לפוסט מודרניזם של עיתונות החדשה, או לפחות לאופן שבו היא נתפסת על ידי חלק מהציבור. בין אם הוא יופיע עם מיקרופון על גמל בדובאי או כגזר בתוך מרק ירקות – ההגדרות האלה הן ממנו והלאה, ולעיתים קרובות הוא צוחק עליהן או מזלזל בהן.

המגמות הללו יכולות להתחלף בסיבוב החמישי או זה השישי של הבחירות, שעלולים להתרגש עלינו כבר בשנה הקרובה. אבל לעת עתה הם מסמנים את הפיחות במעמדה של העיתונות כמקצוע.

שמעון ריקלין בעמדת השידור של ערוץ 20 בכיכר הבימה (צילום: גילי יערי/פלאש90)
שמעון ריקלין בעמדת השידור של ערוץ 20 בכיכר הבימה (צילום: גילי יערי/פלאש90)

אנשים רציניים חשים צורך להימלט מהתקשורת לעולם הפוליטי, אולי מתוך תחושה שאין בה עתיד כלכלי מוצק או שהיכולת להשפיע באמת על תהליכים באמצעותה נתקלת בתקרת זכוכית, במיוחד בעידן שבו רוב התקשורת עוסקת במירוצי סוסים וברכילויות במקום באידיאולוגיה או בערכים.

במקביל, ליצנים מהעולם הפוליטי חשים צורך לעשות על העיתונות סיבוב כלשהו, כזה שאינו דורש מהם מאמץ ניכר או עבודה קשה, אבל יכול להעניק להם תהילה לרגע, ואולי גם לעצבן נורא את יריביהם.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 896 מילים ו-1 תגובות
סגירה