פרקליטות המדינה הצליחה להיכשל הן בפתיחת החקירה הפלילית נגד ח"כ מיקי זוהר, והן בסגירתה.
החקירה בעניינו של זוהר לא הייתה אמורה להיפתח. אמירותיו מלפני חודשיים בראיון רדיו ב-103fm ביחס ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, מכוערות ובריוניות ככל שיהיו, צריכות להיחשב חלק מהמרחב הכללי של חופש הביטוי. אבל משהחקירה התקיימה – היא הייתה צריכה להיות מטופלת ומוכרעת בהתאם לכללי הדין.
אלא שהחלטתו של ממלא מקום פרקליט המדינה עמית איסמן, שפורסמה אמש (רביעי), לא מצליחה לעשות אפילו את זה.
בהחלטתו מציין איסמן כי החקירה התקיימה בחשד לביצוע שתי עבירות: החמורה יותר, היא עבירת סחיטה באיומים; והקלה יותר היא עבירת איומים. החשד לביצוע עבירה של סחיטה באיומים נסגר בעילה של חוסר ראיות מספיקות, כאשר המחסור הראייתי מתמקד, כפי שקורה פעמים רבות, ביכולת להוכיח את היסוד הנפשי של החשוד.
לעומת זאת, החשד לביצוע עבירת איומים נסגר בעילה של "נסיבות העניין בכללותן" – מה שנקרא עד לפני שנים אחדות "חוסר עניין לציבור" – וזאת אף שנמצא שיש בידי התביעה ראיות מספיקות לשם העמדה לדין.
החלטה זו אינה עומדת בהוראות הדין: בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון, בחקירות פליליות המתקיימות נגד נבחרי ציבור, הרי שהנימוק בדבר "היעדר עניין לציבור" אינו יכול לעמוד כעילה להימנעות מהעמדה לדין (למעט במקרים חריגים ביותר), ולכן – ככל שישנן ראיות המספיקות לצורך העמדה לדין, צריך להיות מוגש כתב אישום.
בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון, בחקירות פליליות המתקיימות נגד נבחרי ציבור, הרי שהנימוק בדבר "היעדר עניין לציבור" אינו יכול לעמוד כעילה להימנעות מהעמדה לדין
מחוסר עניין לנסיבות העניין
חוק סדר הדין הפלילי קובע את שני היסודות הנדרשים לצורך החלטה של התביעה בישראל להגיש כתב אישום נגד אדם. כך קובע סעיף 62(א) לחוק:
"ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין".
כאמור, הביטוי "חוסר עניין לציבור" או "חוסר עניין ציבורי" הוחלף לפני שנים אחדות בחקיקה בביטוי "נסיבות העניין בכללותן", לאחר שחברי הכנסת הגיעו למסקנה שהביטוי הישן משדר זלזול בסוגיות חשובות של ציות לחוק.
בכל אופן, המשמעות זהה: החלטה על סגירת תיק בלא העמדה לדין, בעילת "נסיבות העניין בכללותן" אין פירושה שהציבור אינו מתעניין בנושא, אלא שהאינטרס הציבורי למצות את הדין באמצעות הליך פלילי נופל במקרה המסוים הזה בעוצמתו מהאינטרס הציבורי להימנע מקיום משפט.
בשנת 1994 החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, לסגור את תיק החקירה שנפתח בעניינו של השר אבנר שאקי, בחלקו בשל חוסר ראיות מספיקות ובחלקו בשל "חוסר עניין לציבור". נגד החלטתו של היועץ הוגשו עתירות לבג"ץ – ובית המשפט פסק באותו מקרה הלכה חשובה: בעניינם של נבחרי ציבור, קיים "עניין ציבורי" במיצוי ההליך המשפטי.
המשמעות היא כי במקרים שבהם נפתחת חקירה פלילית נגד נבחר ציבור, וככל שהראיות שנאספו באותה חקירה הן מספיקות לצורך העמדה לדין – צריך להגיש כתב אישום.
הנה, בלשונו המעודנת של השופט גבריאל בך:
"נראה לנו כי ניתן לקבוע, כעניין עקרוני, כי קיומן של ראיות לכאורה לביצועה של עבירה פלילית מסוג העבירות שבו עסקינן, על ידי איש ציבור, יש בו כדי להקים מעין-חזקה בדבר קיומו של עניין לציבור בהעמדת החשוד לדין".
לכלל הזה יש אמנם חריגים, קבע בית המשפט, אך הוסיף וציין באותה נשימה כי אותם חריגים יחולו רק כאשר "תתקיימנה נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן. על השיקולים שכנגד ההעמדה לדין להיות מחייבים ומשמעותיים במידה גבוהה, כדי שיהיה בהם כדי להטות את כפות המאזניים, הנוטות מלכתחילה, כפי שהובהר, לכיוון ההעמדה לדין".
מאז השתרש הנוהג לפיו חקירות פליליות בעניינם של נבחרי ציבור מוכרעות על בסיס הראיות בלבד. ומאז המקרה של אבנר שאקי, זכורה רק פרשה אחת שבה החליטה הפרקליטות לסגור תיק נגד נבחר ציבור בשל עילת "חוסר עניין לציבור".
זה היה, למרבה האירוניה, באחת החקירות שנוהלו בעניינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בפרשת המינויים הפוליטיים במשרד התמ"ת (כפי שנקרא אז משרד הכלכלה).
"סברנו כי קיימות די ראיות לכאורה להגשת כתב אישום", כתב ב-2012 אז המשנה לפרקליט המדינה, שוקי למברגר. "אף שאין בכל אחת מן הנסיבות המפורטות לעיל, כשלעצמה, כדי להכריע את הכף לטובת סגירת תיק, הרי שבכולן יחד כמכלול יש כדי לבסס את המסקנה כי כיום אין עוד הצדקה מספקת בניהול הליך נוסף כלפי אולמרט".
ההחלטה בעניין אולמרט התקבלה כשבאותה עת נוהל נגדו המשפט בפרשת ראשונטורס וטלנסקי, ולאחר שכבר הוגש כתב אישום גם בפרשת הולילנד. ההחלטה בעניין אולמרט הייתה חריג, שאינו עומד בהוראות פסיקת בג"ץ בעניין שאקי, אך הנושא לא הובא לפתחו של בג"ץ.
"זו הבטחה"
מה בדיוק אמר זוהר בראיון לגולן יוכפז וענת דוידוב, בעניינו של היועמ"ש, לאחר חשיפת הקלטה מ-2015 של שיחה בין מנדלבליט לעו"ד אפי נוה? "אני אומר לכם", אמר זוהר למראיינים, "זה רק טפח קטן, ואני מבטיח לכם שעוד דברים ייחשפו בקרוב. תהיה פה רעידת אדמה, לא תהיה שום ברירה לאביחי מנדלבליט אלא להתפטר מתפקידו ולבטל את כתבי האישום נגד נתניהו.
"יש עוד אינפורמציה אצל שי ניצן שיכלה גם לשלוח את מנדלבליט יכול להיות מאחורי סורג ובריח … יש עוד שיחות שהוקלטו … ואני מודיע לכם, אם מנדלבליט לא יתפטר מתפקידו ויבטל את כתבי האישום תהיה פה רעידת אדמה".
"מה זה, איום?", תהה יוכפז. "לא", השיב זוהר, "זו הבטחה".
כאמור, בעניין זה הוחלט לפתוח נגד זוהר בחקירה פלילית. זו הייתה החלטה מוטעית, ודומה שהיא הובילה לסדרת השגיאות הבאה בהמשך. כי עד כמה שחקירה נגד חבר כנסת בגין התבטאויות היא עניין מרחיק לכת, הרי שניהול משפט בעניין זה הוא צעד שלא יעלה על הדעת במדינה דמוקרטית. גם בפרקליטות הבינו זאת, כנראה, ולכן בחרו לסגת באופן בלתי אלגנטי.
כאמור, בעניין החשד לביצוע העבירה החמורה יותר, של סחיטה באיומים, הוחלט כי אין די ראיות להעמדה לדין, תוך התמקדות בחוסר היכולת להוכיח את כוונתו של זוהר לבצע סחיטה. אשר לעבירה הקלה יותר שעניינה איומים, קבע איסמן כי "דבריו של חבר הכנסת עשויים לבסס עבירת איומים".
ההחלטה לסגור את התיק בהקשר הזה אינה משכנעת: לדברי איסמן, לא ניתן לשלול שמדובר באיום סרק (אז מה?) והדבר מפחית מחומרת העבירה (הוא לא).
כמו כן, קובע איסמן כי דבריו של זוהר חוסים תחת החסינות המהותית העומדת לחברי כנסת. הנימוק: זוהר "גלש" מאמירות מותרות לאמירות שאינן מותרות, באופן שמתיישב עם "מבחן הסיכון הטבעי" שלשמו קיימת החסינות הפרלמנטרית המהותית. חסינות זו, להבדיל מהחסינות הדיונית, איננה ניתנת להסרה.
מסקנתו זו של איסמן מבוססת על הערכתו, שזוהר עלה לשידור לא במטרה לגלוש להשמעת איומים, אלא לראיון פוליטי רגיל, שבמהלכו נגרר למקומות אסורים.
תמליל דבריו של זוהר בהקשר להקלטות מנדלבליט, והאופן שבו חזר על דבריו פעם אחר פעם במהלך הראיון, מוליכים למסקנה אחרת. ובכל מקרה, ההחלטה לסגור את התיק, אף כאשר יש בנמצא ראיות המספיקות לשם העמדה לדין, אינה הולמת את פסיקת בג"ץ ביחס לתיקים פליליים של נבחרי ציבור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם