אסור לישראל לוותר על תכנון אסטרטגי ארוך טווח

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)
איתי לנדסברג נבו
שלט בהפגנה בבלפור

חוקרי מדע המדינה והפוליטיקה הבינ"ל דרזנר, קרבס ושוולר טוענים, כי על ארה"ב "לרדת מהעץ" של אסטרטגיה-רבתי (גיליון מאי/יוני 2020 של כתב העת Foreign Affairs) בעידן הנוכחי, ובמקום זאת לאמץ גישה של מדיניות גמישה, המתאימה עצמה למציאות המשתנה. לכך מספר סיבות, לראייתם:

  1. העולם הופך לעולם א-קוטבי (Non-polar) – להבדיל מעולם חד-קוטבי, דו-קוטבי או רב-קוטבי – עולם בו יש יותר אי-סדר מאשר סדר.
  2. כח צבאי גרידא כבר איננו מפתח להצלחה (השגת הישגים) בזירה הבינ"ל.
  3. הנרטיב והזהות הלאומיים מטושטשים בעידן הנוכחי, מכיוון שאין קונצנזוס בהכרח סביב הערכים הבסיסיים עליהם מושתתת החברה, או שאליהם עליה לשאוף.

כל אלה מקשים על ניסוח וקידום של אסטרטגיה-רבתי – אסטרטגיה ארוכת-טווח, המיועדת להשיג מטרות בטווח הרחוק, ולאו דווקא הנראה לעין ("מתחת לפנס"). כשאינך יודע מהי המטרה ו/או מסכים עליה, כיצד תוכל לשרטט מפה שתוביל אותך אליה?

בשנת 2013 העלה החוקר רוס האריסון בספרו, "Strategic Thinking in 3D: A Guide for National Security, Foreign Policy, and Business Professionals", את השאלה/טענה, כי האתגרים והבעיות של החברה המודרנית הם כה מורכבים, עד כי קשה עד בלתי אפשרי לנסח אסטרטגיה ארוכת טווח ולממש אותה. הריסון ענה על השאלה בעצמו – למרות מורכבות האתגרים, אין זה אומר שיש לוותר על הצורך בגיבוש אסטרטגיה. אחרת, מדובר בהרמת ידיים וויתור מראש.

החוקר רוס הריסון טען כי מורכבות האתגרים והבעיות של החברה המודרנית, מקשה על ניסוח אסטרטגיה ארוכת טווח ומימושה. הוא ענה בעצמו, כי המורכבות אינה אומרת שיש לוותר על הצורך בגיבוש אסטרטגיה

משבר הקורונה הציף והקצין מחלוקות פנימיות בין הציבורים השונים במדינת ישראל. חוסר יציבות פוליטי, בדמות ארבעה סבבי בחירות בתוך כשנתיים, בתוספת משבר עולמי בעל רמת אי-וודאות גבוהה ביותר (לפחות בשלביו הראשונים), חידדו או הובילו להבדלי גישה ומטרות.

מדיניות ממשלתית של אכיפה בררנית כלפי ציבורים שונים בתקופות שונות, קבלת החלטות מהיום למחר (כמה פעמים שמענו "ההחלטה של הקבינט נדחתה למחר/לשבוע הבא" בשנה הזו?), חוסר שקיפות וחוסר במתן דוגמה אישית הובילו לרמת אמון הולכת ופוחתת בקרב ציבורים שונים כלפי מוסדות המדינה, בדגש על מוסדותיה הנבחרים (קרי, הכנסת והממשלה).

הממשלה, הכנסת והמפלגות נמצאות (באופן סדרתי) בתחתית הרשימה של מתן אמון האזרחים/ות במוסדות המדינה במדד הדמוקרטיה הישראלית. עוד נראה, כי תפיסת מהות המדינה ומקומו של שלטון החוק בה אינם ברורים מאליהם עוד.

ערכי המדינה הוכרזו ונכתבו במגילת העצמאות של מדינת ישראל. מאז ועד היום ישנם ויכוחים אין-סופיים על מעמדה המשפטי/מחייב של המגילה. מצד אחד, יש הטוענים, כי מדובר במסמך הצהרתי גרידא, שנבע מן הנסיבות של אותם ימים. מצד שני, יש הטוענים, כי מדובר במסמך שיש להציבו כבסיס לחוקי היסוד של מדינת ישראל, מכיוון שחוקים אלה אמורים להחקק לאורה של מגילת העצמאות והערכים שבה.

אולם בשורה התחתונה, אין ערעור בקרב רוב רובו של הציבור – על גווניו השונים – על הערכים המהותיים הכתובים בה: הקשר ההסטורי והדתי של עם ישראל לארץ ישראל, זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, מקום הציונות בהגשמת הבית הלאומי, ותמיכת אומות העולם במטרה זו (לגיטימציה בינ"ל).

בנוסף ציינה ההכרזה, כי:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

הערכים המודגשים כאן נזנחו/שונו ב"חוק הלאום", בגרסתו הנוכחית. כבר בהעברת "חוק הלאום" (חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי) חרגה הכנסת מן הערכים אליהם התחייבה מדינת ישראל מראשית הקמתה. רוב אזרחי/ות ישראל יכולים/ות להסכים על מרבית הנוסח של חוק הלאום (כמגדיר את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי), אך שינוי חלק מהערכים זועק לשמיים (לפחות בהעדר חקיקה מקבילה של ערך השוויון כחוק יסוד).

משבר הקורונה הציף והקצין מחלוקות פנימיות בין הציבורים השונים במדינת ישראל. חוסר יציבות פוליטי, בדמות 4 סבבי בחירות בכשנתיים, בתוספת משבר עולמי בעל רמת אי-וודאות גבוהה חידדו הבדלי גישה ומטרות

מדינת ישראל חזקה וגאה אמורה לזכור את אשר צווינו:

"וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים, י', יט').

במיוחד בימים אלה שלפני חג הפסח הבא עלינו לטובה, עלינו לזכור מאין הגענו, וגם, ובעיקר – לאן אנחנו הולכים.

עם כל אי ההסכמות הבוערות בחברה כיום – סביב סוגיות של ימין ושמאל, חרדים-דתיים-חילונים, יהודים וערבים, סוגיות מגדריות, ועוד ועוד – עלינו לזכור כי יש למצוא את המשותף והמחבר בינינו, את מה שניתן להסכים עליו, ולא להקצין את אי ההסכמות.

בחלקן, אי ההסכמות האלו לגיטימיות, במיוחד במדינה יהודית ודמוקרטית. על פוליטיקה אפשר וצריך להתווכח. לשם כך היא נועדה. אך חלקן אמורות היו להיות מוצאות מזמן "מחוץ לגדר":

  • הסתה, כולל מגורמים ממשלתיים, כלפי ציבורים שונים.
  • מיטוט שומרי הסף ושלטון החוק לטובת אינטרסים פוליטיים צרים.
  • פירוק החברה למרכיביה בשיטת "הפרד ומשול" כדי לשמור על הגה השלטון.
  • התנהלות הגובלת/חשודה בפלילים תוך הישארות בתפקיד ציבורי-ממלכתי.

עלינו לשמר את המסגרת הבסיסית עליה מושתתת המדינה, אחרת לא ישאר כלום לאף אחד. מצב של Win-Lose של אוכלוסיה אחת על חשבון אוכלוסיה אחרת ("אויבת"), יביא לכך שלאותה אוכלוסיה, שחושבת שכרגע ידה על העליונה, בסופו של דבר לא ישאר כלום. Win-Lose סופו להגמר ב-Lose-Lose לכולנו.

הנוסחה של "בלוק" ימין אוטומטי, אשר ממשכן את תקציב המדינה לטובת מתן הטבות לאוכלוסיות מסוימות, תסתיים בכך שלאותו ציבור שמשלם מסים לטובת הטבות אלה, כבר לא יהיה כסף לשלם (במיוחד עקב משבר הקורונה, שאת אותותיו הכלכליים נראה בשנים הקרובות).

בהקשר של השסע החרדי-חילוני, למשל, מדובר בנוסחה מתמטית פשוטה – ציבור חרדי הולך וגדל, לעומת ציבור חילוני/מסורתי/דתי-לאומי קטן (באופן יחסי), והמשך התלות במסים לטובת מימון פעילויות כאלה ואחרות, יביא לכך שפשוט לא יהיה כסף להעביר לאותו ציבור. הברז יסגר (אם לא מרצון, אז פשוט מחוסר יכולת. ראו בהקשר זה ניתוח מגמות תעסוקה בקרב הציבור החרדי).

כנ"ל לגבי הצורך ההולך וגובר בשילוב וקידום האוכלוסיה הערבית במשק הישראלי. אם המספרים הכלכליים לא ישתפרו בשנים הקרובות, וכ-50% ממדינת ישראל יורכבו בעתיד הלא רחוק (במונחים של מדינה) מן הציבור החרדי והערבי, פשוט לא יהיה כסף לתמוך בציבורים הללו, אובייקטיבית. מעבר לאי-הסכמות על אסטרטגיה וטקטיקה, מדובר בחשבון פשוט.

הנוסחה של "בלוק" ימין אוטומטי, אשר ממשכן את תקציב המדינה לטובת מתן הטבות לאוכלוסיות מסוימות, תסתיים בכך שלאותו ציבור שמשלם מסים לטובת הטבות אלה, כבר לא יהיה כסף לשלם

על אף כל ההבדלים, כולנו פה ביחד, באותה סירה. הגיע הזמן לשנס מתניים ולהמנע מהכללות – "חרדים", "ערבים", "שמאלנים", "ימנים" וכו' וכו' – ולהסתכל למציאות בעיניים. אם לא נשנה את דרכינו – כחברה וכמדינה – בשנים הקרובות, זה עלול להיות מאוחר מדי. אם לא נסתכל קדימה בראיה אסטרטגית רחבה, ולא פוליטית-מגזרית צרה, כולנו נפסיד. לא ישאר לאף אחד כלום.

האם נהפוך ל"ארץ אוכלת יושביה", שצעיריה בורחים ממנה למקום טוב יותר ברחבי העולם, או שנסכים על מה שאפשר להסכים עליו, גם אם זה לא 100%, ונדאג לכך ש"זה נהנה וזה אינו חסר"? על הממשלה שתוקם לאחר הבחירות הקרובות לכוון לשם. לא לוותר על אסטרטגיה ארוכת טווח, הצופה פני עתיד. כן, גם בעידן כזה של אי-ודאות גוברת. אחרת, אנה פנינו? ההתנהלות הפוליטית-מגזרית הנוכחית איננה בת-קיימא. עלינו לחשב היטב את צעדינו בתחומים שונים – חברתית, כלכלית, ערכית – ולא לחכות להגעה לנקודת אל-חזור.

זהו בדיוק ההבדל בין מדינאות לבין פוליטיקה מפלגתית צרה. ואין לנו – לכולנו – זמן לבזבז. לכו להצביע.

סגן ראש התכנית הבינלאומית בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומרצה בתכנית. עוסק בתהליכי קבלת החלטות, מדיניות חוץ, אסטרטגיה וסוגיות מדיניות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור שלושה-עשר בארץ, חובב ספורט מושבע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,080 מילים
סגירה