אולי לא שמתם לב, אולי בהיתם בעוד ראיון מחויך של נתניהו עם יונית או אילה או ניב, או הראל או ברדוגו. אולי מצמצתם בזמן שהוא העלה עוד סרטון לטיק-טוק או נאם מול שלושה בוחרים המומים באשדוד או אשקלון. לא ברור. אולי כבר התעייפתם מלעקוב אחרי הבטחות הבחירות למגזר הערבי, למתנחלים, לחולים, למורים, לעצמאים, לרופאים, ולצופים בערוץ 20 וחבריהם בערוצים המסחריים, לגנץ, לאשכנזי וחבריהם, אולי.

אולי לא שמתם לב, אולי בהיתם בעוד ראיון מחויך של נתניהו עם יונית או אילה או ניב, או הראל או ברדוגו. אולי מצמצתם בזמן שהוא העלה עוד סרטון לטיק-טוק או נאם מול שלושה בוחרים המומים באשדוד או אשקלון

אולי כבר אין לכם כוח לבדוק את ים הנאומים וההצהרות, את הגיחוך שעולה מהם כאשר הוא מדבר, לסבול את העייפות המוקרנת מכל שומעיו שכבר לא מייחסים שום חשיבות למה שהוא אומר ומתחייב. אולי.

הסיסמאות השדופות "מכל העולם מתקשרים אלי", "רק אני יכול להביא שלום תמורת שלום" וחיסונים תמורת דולרים, אין כוח. המוח כבר מסרב לקלוט.
הבעיה היא שבינתיים הבחירות כבר נגנבו.

נכון שהן עוד לא התקיימו ועוד לא ממש יצאתם לקלפי. נכון שבבלפור תהיה בקרוב הפגנת ענק נגד נתניהו ונכון שיאיר גולן ואלי אבידר ממשיכים לפרט בפוסטים שלהם את השקרים של נתניהו. אפילו עיתון הארץ שם את נועה לנדאו לעקוב בצבעים אחרי שקר גס, שקר חלקי ושקר רך או לבן.

אבל ברור שהבחירות נגנבו.

הן נגנבו לא (רק) באמצעות מערך הסייבר הכפוף כולו לראש ממשלה הנאשם בשוחד ומרמה והפרת אמונים. לא (רק) באמצעות השב"כ הכפוף אליו ומנהל את אבטחת תנועתו של הנאשם כאילו אין בחירות ברקע. ולא (רק) באמצעות המוסד שראשו נשלח לתאם אירועי צילום באמירויות או לחשוף עוד מידע על פעילות סודית כזו או אחרת למען תעמולת הבחירות של נתניהו.

הבחירות גם לא נגנבו (רק) בגלל מערך הרפואה שהביא את מצב התחלואה לנתונים המתאימים בדיוק ליום הבוחר – נמוכים, מעודדים, כאלה שאפשר להכריז באמצעותם על ניצחונו של מי ש"הביא לכם חיסונים" ולשכוח ממספר המתים הגדול בעולם למיליון נפש.

הבחירות גם לא נגנבו (רק) על ידי ועדת הבחירות שאישרה את הכהניסטים לכנסת, ולא (רק) על ידי השופט פוגלמן יו"ר הוועדה שממש עצר בגופו את השימוש בסיסמה "חוזרים לחיים", בידי הליכוד. לא לא. אל תגזימו. פוגלמן ממש נלחם נגד תעמולה אסורה. בעיקר כאשר הנאשם בשוחד מקבל עשרות דקות שידור עודפות לאין שיעור על מתחריו. אבל מי יכול לספור.

הבחירות נגנבו פשוט בגלל שהנאשם המועמד לראשות ממשלה מטעם עצמו דרס את האמת במדינת ישראל. שטף את תודעת ההמונים באמצעות זרם של שקרים אין סופיים, שבהם כבר אי אפשר להבחין בין נתון אמיתי לנתון שקרי.

נתניהו, באמצעות סמכויותיו כראש ממשלה, פשוט גנב את דעתם של הבריות. גרם נזק כה גדול למידע וחופש ההחלטה של אזרחי ישראל, עד שאין לזה שום משמעות אחרת – אלא גניבת בחירות.

לא פלא שכשנתניהו מכריז בגאווה בטלוויזיה כי יש לו בכיס כבר כמה עריקים, איש לא מזדעזע. עריקים זה הרי שיטה בדוקה לגניבת בחירות. גם הפרת הבטחות ומעילה באמון הבוחר והמצאת תירוצים על "שמירה על הדמוקרטיה" ו"קפיצה על הרימון" ועוד ועוד.

לא פלא שכשנתניהו מכריז בגאווה כי יש לו בכיס כבר כמה עריקים, איש לא מזדעזע. עריקים זה הרי שיטה בדוקה לגניבת בחירות. גם הפרת הבטחות ומעילה באמון הבוחר והמצאת תירוצים כ"שמירה על הדמוקרטיה" ו"קפיצה על הרימון"

מערך התעמולה של נתניהו – האיש שקיבל אישור מבג"צ להיות ראש ממשלה בכפוף להיעדר הסכם ניגוד עניינים – פועל ללא הפרעה. נתניהו שקיבל את אישורו של היועמ"ש לא לצאת לנבצרות, למרות התקפותיו המבחילות והבוטות נגד מערכת המשפט, השופטים, הפרקליטות והמשטרה – למרות כל אלה, משקר ללא הפסקה וגונב את הבחירות מתחת לאפם של כל שומרי הסף.

כן, הבחירות בישראל נגנבו, כי הציבור פשוט לא יודע אם יש 160 מיליארד ש"ח, או 173.9 מיליארד גירעון כך נרשם בפברואר, שפל של 35 שנה, כפי אומרים נתוני האוצר, או "מה פתאום?" "רק כמה עשרות מיליארדים", כפי שמשקר נתניהו בשידור חי.

הציבור לא יודע אם הטיסות לישראל יחודשו לפני הבחירות לכולם או לא. אם יצליח להגיע לקלפי או לא. אם יהיו בדיקות לכל השבים ארצה, או רק לבוחרי גוש אנטי נתניהו. הציבור לא יודע אם ילדיו ילמדו ביום א' או ב' או ג', ואם יהיו בחינות בגרות ואיך יושלמו חומרי הלימוד לשנה שהלכה לאיבוד. הציבור לא יודע איך מי שהרס את הכלכלה מכריז שרק הוא יכול לשקם אותה. לכן כשהבוחר ייכנס לקלפי, הוא יסבול מסחרחורת, מתופעות של הלם קרב, מהזיות, משקרים, מפחדים לא מוסברים, מרעשים טורדניים וחוסר ריכוז, ומחוסר יכולת להבחין טוב לרע, בין מה שהוא באמת רוצה למה שמציעים לו נבחרי הציבור.

הבחירות נגנבו כי נתניהו שיקר גם לגוש שלו. גם לבוחריו שאותם הוא מלטף. הרי הבטיח להם סיפוח וחזר בו. הבטיח עסקת מאה והסתבר שמדובר בעסקה להקמת מדינה פלשתינית ביו"ש וגם בשטחים שבתוך הקו הירוק. הבטיח להם לפנות את חאן אל אחמר ושיקר. הבטיח להם לחדש בנייה ושיקר. הבטיח למנות ולהקים ממשלת ימין מלא, אבל צירף את מנסור עבאס מהרשימה הערבית רע"מ. הבטיח להילחם בגרעין האיראני אבל איראן קרובה כיום מתמיד לפצצה גרעינית.

הבחירות נגנבו כי הגענו למצב בו שום נושא שמדינת ישראל נדרשת להכריע לגביו לא נמצא על סדר היום והבוחר אינו יודע בכלל מה ההבדל בין המפלגות השונות, מצען ועמדותיהם.

הבחירות נגנבו כי הבוחר פשוט מבולבל. אין נתון אמיתי אחד שעליו הוא יכול להסתמך בבואו לקלפי ולומר: אני בוחר בגלל זה. בגלל הבטחה זו או בגלל התחייבות זו. למפלגת השלטון אין מצע ונתניהו ממילא לא מתחייב לשום דבר, ושום דבר שהוא מתחייב אליו ממילא לא יקויים ואת זה כולם יודעים. וסולחים לו. עוברים על כך לסדר היום כאילו מדובר בילד קשה תפיסה.

מראייניו בטלוויזיה כבר הפסיקו מזמן להזכיר את תיקיו הפליליים, ואת הבג"ץ על הצוללות, ואת הבג"ץ השני על זה שהוא לא חתם על הסדר ניגוד העניינים, ואת הבג"ץ השלישי נגד ממשלת חילופים. בג"ץ עצמו מרדים את האמת על כל הנושאים הקריטיים הללו דווקא לפני הבחירות, שבהן שאלת מועמדותו של נאשם בפלילים והטלת הרכבת הממשלה דווקא עליו, עומדת למבחן נוסף.

מראייניו בטלוויזיה הפסיקו מזמן להזכיר את תיקיו הפליליים, את בג"ץ הצוללות, ובג"ץ אי החתימה על הסדר ניגוד העניינים, והבג"ץ נגד ממשלת חילופים. בג"ץ עצמו מרדים את האמת על הנושאים הקריטיים הללו לפני הבחירות

הבחירות נגנבו בגלל כל העניינים הללו. כל אחד מהם לחוד וכולם יחד.
הבוחר של נתניהו נדרש רק לעניין אחד – נאמנות לגוש נתניהו. בחירה באיש נתניהו. שחרורו ממשפטו והאדרת שמו ושם משפחתו רעייתו ובנו לנצח נצחים.

הבוחרים נגד נתניהו נדרשים גם הם רק לעניין אחד – התנגדות לאותו עניין.
ולכן הבחירות נגנבו. כי אין כיום בישראל בחירות על חיינו שלנו. על הנושאים הקריטיים לקיומנו כאן בעתיד ולהמשך חיינו ללא הנאשם העומד כיום בראש הממשלה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

בשנה שעברה הופנתה למעבדה שלנו משפחה לצורך מחקר על ילדים צעירים עם אוטיזם. המשפחה בהחלט התאימה למחקר אבל הייתה בעיה אחת: ההורים לא ידעו שילדם מאובחן עם אוטיזם. הסיבה לכך היא, שגם בשיחה עם הצוות המאבחן וגם בדו"ח האבחון שנמסר להם נאמר להם, שלילדם יש "בעיית תקשורת".

משפחה, שהופנתה למעבדתנו למחקר על ילדים צעירים עם אוטיזם, התאימה למחקר – למעט בעיה אחת: ההורים לא ידעו שילדם מאובחן עם אוטיזם. בשיחה עם הצוות המאבחן ובדו"ח האבחון נאמר להם שלילדם יש "בעיית תקשורת"

המונח הבעייתי הזה נפוץ היום במידה כזאת, שהשם הרשמי לכיתות המיועדות לילדים עם אוטיזם הוא "כיתות תקשורת". ריכוך זה של המונח להורים אינו משרת אף אחד, והוא גם לא מדויק.

כדי לאבחן א/נשים עם אוטיזם, צריכים להימצא ליקויים בתקשורת ובאינטראקציה החברתית, כמו גם התנהגויות מוגבלות וחזרתיות ו/או תחומי עניין סטריאוטיפיים, שמקשים על היכולת של האדם לתפקד באופן יומיומי. תקשורת נמצאת במרכז הסיפור, אך אינה עומדת בפני עצמה. כאן ראוי לציין כי ישנם אנשים עם אוטיזם בעלי יכולות תקשורת תקינות (כלומר מסוגלים להעביר ולקבל מסרים מאחרים), המתקשים רק בשימוש החברתי או הפרגמטי בשפה.

השימוש היופמיסטי ב"תקשורת" אינו האתגר היחיד בטרמינולוגיה בתחום האוטיזם כיום. האם עלינו לומר שמישהו הוא "אוטיסט" או "על הספקטרום"? "הפרעת ספקטרום האוטיסטי" או פשוט "אוטיזם"? במקרה הזה אין נכון או לא נכון, אלא רק ביטוי של השקפות שונות בנוגע לקטגוריה האבחנתית ומוגבלויות בכלל.

לעומת זאת, למונח "תקשורת" אין מקום בשיח על אוטיזם. תחשבו רגע על המשפחה מהמחקר שקבלה אבחנה אבל למעשה לא קבלה. שעברה את כל החששות והספקות, לגבי ילדם ולגבי עצמם כהורים, שעברו את רשימת ההמתנה, את התהליך האבחוני ובסוף יצאו עם אבחנה שהיא לא אבחנה. בלי לדעת לאן פניהם ואפילו אילו מילים להכניס לגוגל. כל זה בגלל שמישהו חשש לפגוע, להגיד ולכתוב משהו שאולי יוביל לדמעות, לעצב, לכעס. אלא שזה גם עלול להוביל לתמיכה, ולתהליך של השלמה והתקדמות.

אפשר רק להניח, באופן דומה, שהשימוש המקורי במונח "תקשורת" במשרד החינוך היה ניסיון להגן על משפחות וילדים מפני אמירת המילה "אוטיזם" בקול. אך אנחנו יודעים שכאשר אנו נמנעים משימוש במילה מסוימת, הסטיגמה סביבה גדלה וגדלה, מהדהדת דרך גני ילדים, חצרות בית ספר ומקומות עבודה. כך המונח "אוטיסט" הופך למונח שנעשה בו שימוש מפחית ערך על-ידי ילדים ומבוגרים כאחד. אולי אם ילדים לא-אוטיסטים היו שומעים את התלמידים מהכיתה בהמשך המסדרון, או את הילד בכיתה שלהם, מדברים בפתיחות על היותם אוטיסטים, הם היו מרגישים פחות בנוח עם שימוש בלתי הולם במונח.

אפשר להניח, שהשימוש המקורי במונח "תקשורת" במשרד החינוך היה ניסיון להגן על משפחות וילדים מאמירת המילה "אוטיזם" בקול. אך כאשר נמנעים משימוש במילה מסוימת, הסטיגמה סביבה גדלה

בתחילת מרץ פרסמה אגודת האוטיזם באמריקה וארגוני מוגבלויות מובילים אחרים הצהרה כי תפסיק לקרוא לחודש אפריל חודש המודעות לאוטיזם ותתחיל לקרוא לו חודש קבלת האוטיזם. אי לכך, הוחלט על ידי רבים ברחבי העולם כי התאריך שצוין בשבוע שעבר, ב-2 באפריל, הוא יום המודעות והקבלה הבינלאומי לאוטיזם.

מודעות? כולם שמעו כבר על אוטיזם, החברה מודעת למונח. בכך שאנו מקבלים ולא רק מודעים לשם הזה, על ידי אמירתו בקול רם, על ידי דחיית הסטריאוטיפים וההטיה הנמשכים, אנו יכולים להתקדם כחברה ממודעות לקבלה.

ד"ר ג'ודה קולר הוא ראש המגמה לחינוך מיוחד ומרצה לפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטה העברית. שם הוא מנהל את המעבדה לחקר אוטיזם בילדים ומשפחות ובין מייסדי המרכז לאוטיזם של האוניברסיטה. צילום: ארקדי ורונין