תלמידים יקרים, זהו מכתב אישי לכל אחד ואחת מכן;

התלמיד מכיתה ה' שמסרב לפתוח את המצלמה בשיעורי מתמטיקה,
המתבגרים מכיתה ט' שמשתתקים כאשר המורה שואלת שאלה בכיתה,
והנערה בת ה-16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין השיעורים, ולא חיכתה לצלצול הגואל שיוציא אותה לזרועות אהובה מהשכבה שמעל.

זה לא טבעי. זה לא רצוי. ובשלב זה אני תוהה כאן בקול רם ומעל דף זה האם זה עדיין הכרחי.

תלמיד כתה ה' שמסרב לפתוח מצלמה בשיעורי מתמטיקה, מתבגרים מ-ט' שמשתתקים כשהמורה שואלת שאלה, ונערה בת 16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין שיעורים. זה לא טבעי, ובשלב זה אני תוהה אם עדיין הכרחי

אין לי מספיק מילים על מנת לתאר עד כמה נורא וכואב הריחוק מכולכם. להציץ מבעד לשער בית הספר – כשהוא סגור ופתוח לפרקים. ואנחנו מתקרבים לרגע – ושוב נאלצים לסגת ומתרחקים. במיוחד עכשיו, כשמרבית המשק כבר חזר לשגרה מלאה, ואתם ואנחנו עדיין כלואים מאחורי החלונות השחורים – זה בעיקר מקומם ונורא.

אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם; ההנאה מהשיעורים ומהקניית הידע, והסיפוק מלשמוע אתכם מגיבים, ברוח המילניאלית שנושבת בכם.

אני מתגעגע לרגעים בהם אנוכי והצוות עושים הכל כדי להפוך אתכם לאנשים טובים יותר, ואתם לא מהססים מצדכם להפוך את כולנו למדריכים טובים וגאים יותר.

לא רצוי ולא נכון לחוות את גיל הנעורים הסוער, שרבות כבר נכתב וסופר עליו, הרחק מחברים, הרחק מיד מכוונת, הרחק ממערכת "מחזיקה" ומאחורי מסכים מנוכרים; וליבי נשבר בכל פעם שעל קו הטלפון אם אחרת שמתריעה כי המתבגר שלה כבר "על סף".

ולי – אין אלא להצטער ולהתנצל, לבקש מכם סליחה, על שהופקעו ממני הכלים, אשר אספתי ודייקתי במעלה הדרך; אותו מבט דואג בעיניים גדולות, שמהווה פתח לשיחה אינטימית על מה שמתחולל בלב, הנחת היד התומכת על הכתף לאחר מאמץ מרוכז שהניב "רק" 65, והתעלמות מכוונת מכמה דקות איחור בכניסה לשיעור, בעודכם פורקים עול בהפסקה.

אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם

אומרים ש"מורה טוב אוהב את מה שהוא עושה". כל שאני מבקש הוא שישיבו לי ולכל צוותי ההוראה את הזכות לחנך; להוביל, להנהיג, לקבל את ההחלטות בשטח, לחשוב מחוץ לקופסא, להתגמש, ובעיקר – לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב שאפשר.

דני פסלר הינו מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד. כיהן כמנכ"ל מרכז החינוך "ליאו באק" בחיפה משך 20 שנה וכראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה בעיריית חיפה. מורה, מחנך, מנהל ומוביל רפורמה פדגוגית המבוססת על מיומנויות המאה 21 (צילום: יח"צ רשת עתיד)

שתי קבוצות בחברה הישראלית סובלות מאלימות כרונית – נשים וערבים. בשני המקרים אנחנו, כחברה, עוברים בקלות משוועת לסדר היום והממשלה אינה מקדישה את המשאבים הנדרשים למניעת אלימות ולהצלת חיים.

שתי קבוצות בחברה הישראלית סובלות מאלימות כרונית – נשים וערבים. בשני המקרים אנחנו, כחברה, עוברים בקלות משוועת לסדר היום והממשלה אינה מקדישה את המשאבים הנדרשים להצלת חיים

בשני המקרים מדובר באוכלוסיות מוחלשות בשל האפלייה כלפיהן שמושרשת בחברה שלנו. לשני האתגרים קיימים פתרונות, אבל הם מצריכים משאבים משמעותיים וקשב מצד הממשלה. הקשב לא ייווצר ללא זעקה שתעלה את הנושאים בסדר העדיפויות ואף תאיים לגרום נזק פוליטי למי שלא יעסוק בהם.

האדישות אל מול שתי "המגיפות" הללו נובעת מזלזול מובנה, שכל ניסיון להתמודד איתו מייצר התנגדויות בקרב "אבירי הסטטוס קוו", המתקשים לשנות את הרגלי העבר וחשים מאויימים מכל ניסיון "להזיז להם את הגבינה".

דוגמה בולטת לכך היא התגובה כנגד האקטיביזם הלשוני שמרב מיכאלי נוקטת בניסיון ההרואי שלה לשנות את השפה שלנו. מיכאלי מבינה, שהשפה משפיעה על התודעה, והתודעה משפיעה על ההוויה. אנחנו מורגלים לשפה הפטריאכלית בה נשים הן ישות לשונית רק כשמדובר במזכירות, עוזרות בית וכו'.

השימוש בשפה הפטריאכלית משמש צידוק בלתי מודע לאלימות והטרדה כנגד נשים אצל גברים לא מעטים ואדישות לפגיעה בנשים אצל רבים אחרים. בכל השפות קיימת פטריאכליות אבל השפה העברית מקשה הרבה יותר על שימוש בנייטרליות מגדרית משפות לטיניות.

דוגמה בולטת נוספת לשפה פטריאכלית היא השימוש במושג "בעל" לתיאור הצד הגברי בזוגיות. יש המתלוננים על כך ששימוש בתחליפים למושג בעל נובע מתקינות פוליטית מוגזמת, אולם גברים רבים שרצחו את נשותיהם עשו זאת מתוך תפיסה שיש להם בעלות על נשותיהם, ואם הנשים אינן עומדות בציפיותיהם הן צריכות להיענש ולעתים גם לסיים את חייהן.

דוגמה לשפה פטריאכלית היא המושג "בעל" לתיאור הצד הגברי בזוגיות. יש המתלוננים על השימוש בתחליפים כתקינות פוליטית מוגזמת, אולם גברים רבים רצחו את נשותיהם מתוך תפיסה שיש להם בעלות על נשותיהם

במובן הזה, כשמרב מיכאלי עושה שימוש פמיניסטי בשפה, היא ממלאת את אותו תפקיד שמילאה רוזה פרקס נגד ההפרדה הגזעית, כשסירבה לקבל את הנוהג המסורתי ששחורים צריכים לשבת  באוטובוס מאחור. כיום המחאה של פרקס נתפסת כמובנת מאליה, אבל לא כך היה בזמנה של פרקס. את מה שעושה מרב מיכאלי צריכה לעשות מערכת החינוך הפורמלית במדינת ישראל.

באשר לרצח בחברה הערבית, השוואה סטטסיטית פשוטה מראה את הפער הבלתי נתפס בהתייחסות האדישה של התקשורת הישראלית לרציחות בחברה הערבית מול מעשי רצח בחברה היהודית. בנוסף מקוממת וזועקת לתיקון העובדה שרוב הרציחות הללו לא פוענחו על ידי המשטרה לעומת מקרים שכאלו בחברה היהודית, והדברים קשורים.

המנהיגות של החברה הערבית, מאיימן עודה ועד מנסור עבאס, מדגישה פעם אחר פעם עד כמה נושא זה הוא מרכזי בסדר העדיפות של האזרחים הערבים במדינה, אבל זעקתם של 20 אחוז מאוכלוסיית המדינה זוכה לתשומת לב חלקית רק כשצריכים אותם להרכיב קואליציה.

בשני המקרים דרושה לא פחות ממהפכה בהתייחסות ובהשקעת משאבים. בשני האתגרים הפתרונות נמצאים בתחומי החינוך והטכנולוגיה.

לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל שנרצחה על ידי בן זוגה, הקימה את פורום מיכל סלה, שמקדם פתרונות טכנולגיים חדשניים למניעת אלימות כלפי נשים ומניעה של טרגדיות כמו זו שחוותה אחותה. גם במגזר הערבי שימוש בטכנולוגיה יכול לסייע באופן דרמטי.

דוגמה מובהקת לשימוש אפקטיבי בטכנולוגיה למניעת רצח הוא האופן שבו השב"כ הצליח לצמצם באופן דרמטי את הפיגועים של מפגעים בודדים. הטכנולוגיה, כמובן, היא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר במניעת טרור בכלל, אולם פיגועים על ידי "זאבים בודדים" שאינם מופעלים על ידי ארגוני טרור – דומים מבחינת האתגר הטכנולוגי לרוצחי נשים על ידי בעליהן וגם לרציחות בחברה הערבית, אשר בה חוסר אמון במשטרה מקשה מאד על השגת מודיעין יומינטי.

השוואה סטטסיטית פשוטה מראה את הפער בהתייחסות האדישה של התקשורת לרציחות בחברה הערבית מול מעשי רצח בחברה היהודית. בנוסף זועקת לתיקון העובדה שרוב הרציחות הללו לא פוענחו

הסטטיסטיקה מלמדת שהטרור גובה פחות קורבנות מאשר רצח נשים ורציחות בחברה הערבית, אבל זוכה לתקשורת רבה יותר ולהתייחסות ממשלתית נמרצת.

אינני מציע שהשב"כ יעסוק בתחום הפלילי, זהו תפקידה של משטרה במדינות דמוקרטיות. אולם ניתן לגרום לכך שלפחות חלק מהאמצעים שקיימים בידי השב"כ יופעלו על ידי המשטרה למניעת אלימות במשפחה ובחברה הערבית, תחת פיקוח משפטי הדוק, כדי למנוע פגיעה בזכויות אזרחים.

החברה הישראלית הוכיחה פעם אחר פעם שיש לה יכולת יצירתית וחדשנית יוצאת דופן, תכונה שהפכה אותנו ל"אומת החדשנות". ממשלות ישראל חייבות לתת עדיפות מרכזית להתמודדות עם אלימות בחברה הערבית ואלימות כנגד נשים על ידי תעדוף הנושא ותמרוץ החדשנות הישראלית בחינוך ובטכנולוגיה להתמודדות עם אתגרי האלימות. יפה שעה אחת קודם.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא מנכ"ל J Street בישראל וחבר ועד מנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ויועץ לעניינים בינלאומיים במרכז פרס לשלום וחדשנות. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה.