התקשורת הישראלית מקפחת את אזרחי המדינה הערבים בכל מה שקשור לייצוג ולנוכחות במיינסטרים. לכן העובדה שח"כ מנסור עבאס הפך לדמות ב"ארץ נהדרת", לקראת הבחירות הקרובות, משמעותית מאוד בעיני.

אלא שהדרך בה דמותו של עבאס (משחק נהדר של אמיר שורוש) מככבת בפריים טיים הישראלי, מאכזבת ומחמיצה את המשמעות האמיתית של פירוק הרשימה המשותפת ואף את הסיבה שלפחות על-פי הסקרים האחרונים, מפלגתו תעבור את אחוז החסימה ותזכה ליותר מארבעה מושבים בכנסת.

הדרך בה דמותו של מנסור עבאס מככבת בפריים טיים הישראלי, מאכזבת ומחמיצה את המשמעות האמיתית של פירוק הרשימה המשותפת ואת הסיבה שלפחות על-פי הסקרים, מפלגתו תעבור את אחוז החסימה

דמותו של יו"ר מפלגת רע"מ, בעל תואר ד"ר ברפואת שיניים מהאוניברסיטה העברית, לא מקבלת ב"ארץ נהדרת" מעמד עצמאי, אלא כחלק מהדרכים של נתניהו להיבחר, או "לגנוב קולות" של ערביי ישראל שבעבר הלא רחוק, "נעו באוטובוסים של מפלגות השמאל".

בפועל, לפחות אצל חלקים גדולים בציבור הערבי, קול למנסור עבאס הוא קול לשילוב של ערביי ישראל בממסד הישראלי, אחרי שנים של הנהגה ערבית שייצגה מדיניות בדלנית.

למען הסר ספק, איני מציע להצביע לרע"מ, ומקווה שהקולות שרע"מ תקבל לא יהיו מונחים בכיסו של מועמד זה או אחר. כוונתי כאן היא להבהיר את משמעות ההצבעה עבורו במגזר הערבי, שלראשונה יהיה ביכולתו להיות גורם מכריע וחשוב במשחק הפוליטי.

כל ממשלות ישראל קיפחו את אזרחי ישראל הערבים אבל התגובה של ההנהגה הערבית לקיפוח הזה שגויה. חברי הכנסת הערבים מעלו בתפקידם הציבורי כשהובילו, יחד עם "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל", קו בדלני שאיבד בהדרגה, לאורך השנים, את תמיכת חלקים גדולים בציבור הערבי שרצו ועדיין רוצים להיות חלק מהמדינה.

אחת הדוגמאות הבולטות במדיניות המתבדלת של ההנהגה הערבית, היא ההתנגדות הגורפת ל"שירות אזרחי" בחברה הערבית. ההתנגדות שמציגה את המתנדבים כבוגדים ואת אלו הרוצים לקיים על כך דיון מעמיק – כמתרפסים מול השלטונות. כך גם לגבי הצטרפות של ערבים למשטרה או אפילו לשיטור העירוני.

הגישה הבדלנית מתבטאת במספר דוגמאות פופוליסטיות אשר גורמות לחברה הערבית יותר נזק מאשר תועלת, כך למשל דרישת חברי הכנסת להקמת אוניברסיטה ערבית פוגעת בסטודנטים הערבים, שבין כה וכה מתקשים בשפה העברית ואשר יצטרכו לבסוף להשתלב בשוק העבודה הישראלי דובר העברית. גם הדרישה להקמת יישובים ערביים – אשר נחזית כלגטימית ממבט ראשון – לא תוביל אלא להנצחת "הגטו הערבי" ולהמשך האפליה.

הפירוק של הרשימה המשותפת והתמיכה לה זוכה מפלגת רע"מ היא אות קלון על מצחה של ההנהגה הנוכחית של החברה הערבית, ובעיקר ממחישה את השינוי בהתייחסות של תושבי ישראל הערבים לעצמם.

דמותו של יו"ר מפלגת רע"מ, ד"ר ברפואת שיניים מהאוניברסיטה העברית, לא מקבלת ב"ארץ נהדרת" מעמד עצמאי. בפועל, לרבים בציבור הערבי, קול למנסור עבאס הוא קול לשילוב ערביי ישראל בממסד הישראלי

"ההנהגה שלנו" כשלה לראות שאחוז גדל והולך בחברה הערבית צמא לשילוב ראוי ומכבד במוסדות השלטון ובהנהגת המדינה. אלו הקולות מ"השטח" שסוף סוף יכולים למצוא ביטוי גם בקלפי.

הדיון השטחי שצובע את כל הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות בצבעי בעד או נגד נתניהו, אינו מאפשר לאמת לצאת לאור. מבחינת הציבור הערבי בישראל, בקהילות המקומיות, בערים ובכפרים, נוצרה כעת הזדמנות שמעולם לא הייתה, שנותנת תקווה לא רק לערביי ישראל אלא לחברה הישראלית כולה.

ג'לאל איוב הוא עיתונאי עצמאי, חבר מועצה בתנועת "תנועה ישראלית" (צילום: יח"ץ)

באופן אידאלי אנו חושבים על המוח האנושי כעל מכונת היגיון, אך במציאות בכלל, וזו הפוליטית שלנו בפרט, ברור שיותר מכל דבר אחר – מוח זו מכונה לדפיקה סדרתית של הראש בקיר.

משום מה אנו נוטים לראות במוח שלנו סוג של מחשב, בעוד שמחשב ומוח הן שתי מכונות שונות לגמרי. המוח הוא יצור אבולוציוני שניבנה כמכונה אובססיבית ליצירת מטרות, בעוד שמחשב הוא כלי עזר לבני אדם. איננו מעוניינים שמחשב ייצר לעצמו מטרות, אלא רק שיעזור לנו להשיג את המטרות שלנו.

החל מהקפה של הבוקר ועד להתגייסות למלחמה, מה שמניע אותנו הוא המטרה התורנית, שמשום מה הקפיץ לנו המוח דווקא עכשיו, ואנו חייבים, חייבים, להגשימה. ומה שמעצבן בהמצאה האבולוציונית הזו הוא, שהטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה. או כפי שחז"לנו ניסחו כה יפה "אין אדם עובר מן העולם וחצי תאוותו בידו".

הטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו, המוח, לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה

למעשה, הבעיה הגדולה עם מנגנון המטרות שלנו היא לא שאיננו מגשימים אותן, אלא דווקא אם הצלחנו להגשימן. הגשמת המטרה לא רק מייצרת ריקנות, המחייבת מאמץ מוחי להעלות ולגבש לנו מטרה חדשה, אלא, חמור מכך, היא עלולה לזרוק אותנו מהדרך הכל-כך מוצלחת בה הלכנו – אל ישימון חסר דרך.

דוגמה טובה היא הציווי האלוהי הראשוני של: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". ציווי שבנה מטרה ארוכת טווח, ולאורה אנו חיים כבר אלפי שנים. הבעיה נעוצה כמובן בכך שמטרה ארוכת טווח שכזו לא קיבלה פרמטר תפוגה. כמה זה "מלאו את הארץ"? מיליארד אנשים זה כדור מלא? עשרה מיליארד? מאה מיליארד? ומתי הארץ נחשבת כבושה? כשנכלה את משאביה? את זה הציווי לא ניפק, אך רבים עדיין חיים לאור הציווי הזה רק משום הסיפוק שבהליכה בדרך הסלולה, ולעזאזל התוצאות.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד. כך למבני כוח פוליטיים קיימת נטייה מובנת לשמר מטרות, בפורמלין אם נדרש, מבלי להתחשב במציאות המשתנה.

כך בריטניה משמרת בית מלוכה וטקסים פוליטיים משונים שאבד הכלח על מטרתם, רק כדי להימנע מערעור המערכת. כך המערכת הפוליטית האמריקנית משמרת פחד מיסטי מסוציאליזם וקומוניזם למרות שאיומים אלו כבר חוסלו מזמן, וכך גם אצלנו.

המערכת הפוליטית הישראלית נבנתה סביב מטרה אחת – הקמת בית לאומי ליהודים שנרדפו בעולם. תשובה לבעיה הסופר-בוערת בימים שלאחר השואה. מטרה זו גיבשה תנועה חזקה ודינמית שפעלה ביעילות והצליחה בצורה יוצאת דופן, ובית לאומי אכן הוקם ליהודים, מדינה – היא מדינת ישראל.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות שלנו במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה הרבה יותר – כל המבנה השלטוני יוצר עבור מטרה זו. מבנה שתוכנן לאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מאפשרות של הגעה למוקדי כוח. כך, כדי להימנע מבניית מוקדי כוח ערביים, המבנה של הייצוג לכנסת לא נבנה במתכונת הרגילה של נציגי אזורים, כפי שנהוג בדמוקרטיות אחרות. כך, הדומיננטיות שהוקנתה למשרד הפנים במישור המוניציפלי היא עוד מכשיר שכזה, שלא לדבר על מערכת ניהול הקרקעות שנבנתה בעליל לטובת המטרה הציונית.

כל האנרגיה הציונית הזו לטיפול בעם שלנו אכן צלחה. המטרה הושגה, וכיום, כשמרבית העם היהודי נמצא בישראל, ואלו שלא כאן עושים זאת מבחירה, אפשר להגיד לא רק שהציונות הגשימה את מטרתה המיידית, אלא שהצורך בהגנת היהודים ומדינתם חרג מגבולותינו והפך לקונצנזוס גלובלי במרבית מדינות העולם. אנו השגנו את המטרה מעבר למשוער, ודווקא ההצלחה הזו היא אם המשבר הפוליטי הקשה אותו אנו חווים היום.

אנו תקועים היום עם אוכלוסייה שעיקר עניינה הוא איכות החיים שלה והצלחתה האישית, אך עם מערכת פוליטית לא רלוונטית שמחפשת לשמר את המטרה שהושגה דרך מבט טלסקופי – המחפש, מעצים, ולעיתים אף ממציא איומים על המטרה. כל זאת תוך התעלמות מהנוף החדש של מדינה בה מרבית האוכלוסייה רוצה ושואפת לנורמליות אזרחית.

חוסר הרלוונטיות נמצא בשימור האידאות הפוליטיות, אך יותר מכך הוא נמצא בשימור מבנה הדמוקרטיה שלנו. מבנה בו הנציגים אינם נבחרים ישירות ולא על בסיס גיאוגרפי, מה שמקנה כוח יתר לאוכלוסיות מסוימות (המתנחלים למשל) וכוח חסר לאוכלוסיות אחרות (ערבים למשל).

אלה מבנים השואפים לשמר את עצמם גם במחיר של אובדן רלוונטיות והגעה למשבר, ונראה כי המשבר הפוליטי המתמשך בו אנו נמצאים הוא אכן משבר שכזה. משבר בו הטרמינולוגיה סובבת סביב המטרה הציונית ומי משרת אותה, אך הגרעין שלה הוא רלוונטיות מבנה המשטר לאזרחי המדינה.

חוסר הרלוונטיות של הדיאלוג הפוליטי עתיד להימשך, וכך גם משבר הבחירות בו אנו שרויים, אלא שאגב המשבר המתמשך הזה, מה שאנו עדים לו הוא שינוי זוחל של שיטת הממשל שלנו. שינוי שמגיע בשיטת הסלמי, בפיסת שינוי אחת בכל מערכת בחירות.

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה בהרבה – כל המבנה השלטוני יוצר עבורה. מבנה שמאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מהגעה למוקדי כוח

השינוי החל ברעיון ההזוי לראש ממשלה חליפי וממשיך ברעיון ה"רק לא ביבי", וללא ספק יתחולל גם בסיבוב הנוכחי. סיבוב, שעם או בלי השבעת ממשלה חדשה, יהיה גם הוא ללא ספק קצר, וללא ספק ייצר גם הוא פיסה נוספת של שינוי במבנה השיטה הדמוקרטית שלנו. ורק נותר לקוות ששינויי המבנה שיביא יהיו טובים וחכמים מספיק כדי לבנות לנו אג'נדה שלטונית חדשה, שתוכל להוביל אותנו בדרך טובה יותר מזו בה אנו הולכים היום. ושלא נזדקק לבחירות שישיות לשם כך.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

בשנה שעברה הופנתה למעבדה שלנו משפחה לצורך מחקר על ילדים צעירים עם אוטיזם. המשפחה בהחלט התאימה למחקר אבל הייתה בעיה אחת: ההורים לא ידעו שילדם מאובחן עם אוטיזם. הסיבה לכך היא, שגם בשיחה עם הצוות המאבחן וגם בדו"ח האבחון שנמסר להם נאמר להם, שלילדם יש "בעיית תקשורת".

משפחה, שהופנתה למעבדתנו למחקר על ילדים צעירים עם אוטיזם, התאימה למחקר – למעט בעיה אחת: ההורים לא ידעו שילדם מאובחן עם אוטיזם. בשיחה עם הצוות המאבחן ובדו"ח האבחון נאמר להם שלילדם יש "בעיית תקשורת"

המונח הבעייתי הזה נפוץ היום במידה כזאת, שהשם הרשמי לכיתות המיועדות לילדים עם אוטיזם הוא "כיתות תקשורת". ריכוך זה של המונח להורים אינו משרת אף אחד, והוא גם לא מדויק.

כדי לאבחן א/נשים עם אוטיזם, צריכים להימצא ליקויים בתקשורת ובאינטראקציה החברתית, כמו גם התנהגויות מוגבלות וחזרתיות ו/או תחומי עניין סטריאוטיפיים, שמקשים על היכולת של האדם לתפקד באופן יומיומי. תקשורת נמצאת במרכז הסיפור, אך אינה עומדת בפני עצמה. כאן ראוי לציין כי ישנם אנשים עם אוטיזם בעלי יכולות תקשורת תקינות (כלומר מסוגלים להעביר ולקבל מסרים מאחרים), המתקשים רק בשימוש החברתי או הפרגמטי בשפה.

השימוש היופמיסטי ב"תקשורת" אינו האתגר היחיד בטרמינולוגיה בתחום האוטיזם כיום. האם עלינו לומר שמישהו הוא "אוטיסט" או "על הספקטרום"? "הפרעת ספקטרום האוטיסטי" או פשוט "אוטיזם"? במקרה הזה אין נכון או לא נכון, אלא רק ביטוי של השקפות שונות בנוגע לקטגוריה האבחנתית ומוגבלויות בכלל.

לעומת זאת, למונח "תקשורת" אין מקום בשיח על אוטיזם. תחשבו רגע על המשפחה מהמחקר שקבלה אבחנה אבל למעשה לא קבלה. שעברה את כל החששות והספקות, לגבי ילדם ולגבי עצמם כהורים, שעברו את רשימת ההמתנה, את התהליך האבחוני ובסוף יצאו עם אבחנה שהיא לא אבחנה. בלי לדעת לאן פניהם ואפילו אילו מילים להכניס לגוגל. כל זה בגלל שמישהו חשש לפגוע, להגיד ולכתוב משהו שאולי יוביל לדמעות, לעצב, לכעס. אלא שזה גם עלול להוביל לתמיכה, ולתהליך של השלמה והתקדמות.

אפשר רק להניח, באופן דומה, שהשימוש המקורי במונח "תקשורת" במשרד החינוך היה ניסיון להגן על משפחות וילדים מפני אמירת המילה "אוטיזם" בקול. אך אנחנו יודעים שכאשר אנו נמנעים משימוש במילה מסוימת, הסטיגמה סביבה גדלה וגדלה, מהדהדת דרך גני ילדים, חצרות בית ספר ומקומות עבודה. כך המונח "אוטיסט" הופך למונח שנעשה בו שימוש מפחית ערך על-ידי ילדים ומבוגרים כאחד. אולי אם ילדים לא-אוטיסטים היו שומעים את התלמידים מהכיתה בהמשך המסדרון, או את הילד בכיתה שלהם, מדברים בפתיחות על היותם אוטיסטים, הם היו מרגישים פחות בנוח עם שימוש בלתי הולם במונח.

אפשר להניח, שהשימוש המקורי במונח "תקשורת" במשרד החינוך היה ניסיון להגן על משפחות וילדים מאמירת המילה "אוטיזם" בקול. אך כאשר נמנעים משימוש במילה מסוימת, הסטיגמה סביבה גדלה

בתחילת מרץ פרסמה אגודת האוטיזם באמריקה וארגוני מוגבלויות מובילים אחרים הצהרה כי תפסיק לקרוא לחודש אפריל חודש המודעות לאוטיזם ותתחיל לקרוא לו חודש קבלת האוטיזם. אי לכך, הוחלט על ידי רבים ברחבי העולם כי התאריך שצוין בשבוע שעבר, ב-2 באפריל, הוא יום המודעות והקבלה הבינלאומי לאוטיזם.

מודעות? כולם שמעו כבר על אוטיזם, החברה מודעת למונח. בכך שאנו מקבלים ולא רק מודעים לשם הזה, על ידי אמירתו בקול רם, על ידי דחיית הסטריאוטיפים וההטיה הנמשכים, אנו יכולים להתקדם כחברה ממודעות לקבלה.

ד"ר ג'ודה קולר הוא ראש המגמה לחינוך מיוחד ומרצה לפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטה העברית. שם הוא מנהל את המעבדה לחקר אוטיזם בילדים ומשפחות ובין מייסדי המרכז לאוטיזם של האוניברסיטה. צילום: ארקדי ורונין