מאז 1890, מאות בתי ספר עצמאיים פעלו בעיירת החוף והנופש האנגלית, בקסהיל . אבל בין כל בתי הספר של בקסהיל, אחד התבלט מסיבות במיוחד: בין 1932 ל-1939, קולג' אוגוסטה ויקטוריה שימש כבית ספר נאצי לנערות ונשים צעירות בנות 16-21.

בקסהיל, בחופה הדרומי של אנגליה, נחשבת לאורך ההיסטוריה כמקום בריא ובטוח לאצולה הבריטית והזרה. דיפלומטים והורים עשירים שלחו את ילדיהם ללמוד שם בזמן שלמדו או טיילו בעולם

בין התלמידים באוגוסטה ויקטוריה היתה בת חסותו של היינריך הימלר, בתו של שר החוץ הנאצי יואכים וון ריבנטרופ, בתו של שגריר היטלר לוותיקן, דייגו וון פרגן, ואחייניתו של השגריר הגרמני לבריטניה, הרברט וון דירקסן.

תלמידות בקולג' אוגוסטה ויקטוריה בבקסהיל באמצע שנות ה-30 (צילום: באדיבות מוזיאון בקסהיל)

הקולג' הייחודי, שנקרא על שם קיסרית גרמניה המנוחה, מהווה את הבסיס ההיסטורי למותחן הריגול הקולנועי Six Minutes to Midnight ("שש דקות לחצות").

הסרט עלה השבוע בבתי הקולנוע ובשירותי הסטרימינג האמריקאים והאנגלים בכיכוב ג'ודי דנץ, קרלה ג'ורי ואדי איזרד, שהיתה שותפה לכתיבת התסריט עם קלין ג'ונס והבמאי אנדי גודארד.

עמוק מתחת לרדאר

לאיזרד שורשים משפחתיים עמוקים בבקסהיל, בה בילתה 11 שנים מילדותה.  מביתה בלונדון היא מספרת בראיון זום לזמן ישראל שנדהמה לשמוע על האוגוסטה ויקטוריה קולג'.

איזרד, שמזדהה כג'נדרפלואיד, מעדיפה שיתייחסו אליה בלשון נקבה. ועל אף שהיא במצב בת כשהיא עושה מופע סטנדאפ או בחיי היום יום, היא מגלמת רק גברים בתפקידים דרמטיים. "בית הספר הזה היה בבקסהיל, וזה פשוט ביזארי ומוזר בשבילי", היא אומרת.

אדי איזרד בתפקיד תומאס מילר בסרט "שש דקות לחצות" (צילום: IFC Films)

איזרד היא לא היחידה שלא היתה מודעת לקיומו של הקולג'. בדיקה בקרב חוקרי היסטוריה של היהדות בבריטניה, גילתה שאיש מהם שמעולם לא שמע על בית הספר. מעט מאוד מסמכים משם שרדו.

איזרד היא לא היחידה שלא היתה מודעת לקיומו של הקולג'. בדיקה בקרב חוקרי היסטוריה של היהדות בבריטניה, גילתה שאיש מהם שמעולם לא שמע על בית הספר. מעט מאוד מסמכים משם שרדו

אוצר מוזיאון בקסהיל, ג'וליאן פורטר, שיתף את התיק שיש למוזיאון על האוגוסטה ויקטוריה. הקלסר מכיל רק מספר גזרי עיתונים מקומיים וראיון מ-2014 שערכה איזרד עם אישה בת 99 שעבדה כמטפלת בבית הספר במהלך שנות ה-30, וליוותה את התלמידות לפעילויות שלהן.

שני חפצים בלבד שרדו מבית הספר. הם כל כך הדהימו את איזרד עד שהחליטה ליצור מזה סרט. הראשון היה סמל בית הספר אותו ענדו התלמידות על הבלייזרים של המדים שלהן. הלוגו כולל את האריה הגרמני, הדגל הקיסרי של גרמניה, היוניון ג'ק וצלב הקרס.

השני היה עלון של בית הספר מ-1935 בערך, עם לוגו מחודש שממנו הושמט הדגל הקיסרי. השינוי התרחש בתקופה שבה הגיעה לבית הספר המנהלת פראו הלן רושול, שניהלה קשרים עם המשטר הנאצי.

בצד שמאל: סמל אוגוסט ויקטוריה לפני 1935. מימין: הסמל אחרי 1935, ללא הדגל של גרמניה (צילום: באדיבות מוזיאון בקסהיל)

האזכור המודפס היחיד לבית הספר שאליו מודע האוצר פורטר הוא בספר "אופנה פריזאית ומלחמת העולם השנייה: הפצה גלובלית ושליטה נאצית" שמכיל מספר שורות על התג.

"ג'וליאן הראה לי את זה ואני הגבתי 'ברצינות?!'", אומרת איזרד ומציגה תמונה של הלוגו על מסך הטלפון שלה. "העובדה שזה התרחש בבקסהיל נראית די משונה. אנשים עונדים צלב קרס בחוף הבריטי, זה ניגוד מרתק".

צלב הקרס לא היה רק הצגה. המטפלת, מולי ווילינג היקי, זוכרת שהתלמידות האזינו לנאומיו של היטלר ברדיו. אחת התלמידות כתבה בספר הזיכרונות שלה שהן חגגו את יום ההולדת של היטלר.

צלב הקרס לא היה רק הצגה. המטפלת, מולי ווילינג היקי, זוכרת שהתלמידות האזינו לנאומיו של היטלר ברדיו. אחת התלמידות כתבה בספר הזיכרונות שלה שהן חגגו את יום ההולדת של היטלר

תמונה של תלמידות בית הספר מברכות את שר המלחמה הגרמני שלפני המלחמה, ורנר פון בלומברג, שגרירו של היטלר להכתרת המלך ג'ורג' השישי בלונדון במאי 1937, מתעדת את הנערות מצדיעות במועל יד.

אדי איזרד בסרט "שש דקות לחצות" (צילום: IFC Films)

פורטר מסביר שהקשרים הגרמניים של בקסהיל התחילו ב-1804, כשחיל הרגלים של לגיון המלך הגרמני פעל בבסיס צבאי בעיירה. מכאן התחילה היסטוריה ארוכה של בתי ספר דוברי גרמנית בבקסהיל, אבל פורטר מסכים עם איזרד לגבי המוזרות של מוסד נאצי בגלוי.

למרות שבקסהיל היא עיר שמרנית, היא בחרה את ראש העיר הסוציאליסטי הראשון שלה, הרוזן דה לה וור התשיעי, ב-1932, והמקומיים סילקו מהעיירה את החולצות השחורות.

"עימות בין איגוד הפשיסטים הבריטי וקהל של מאות אנשים הוביל להתפרעויות ביום שישי האחרון, והמצב עלול היה להחמיר אלמלא המעורבות המשטרתית", דווח ב-25 ביולי בעיתון אובזרבר בקסהיל.

בנוסף, הרוזן דה לה וור שכר את האדריכלים אריך מנדלסון, פליט יהודי מגרמני הנאצית, ואת סרג' (סרגיי) צ'רמייף, יהודי יליד רוסיה, לתכנן את הדה לה וור פביליון ב-1935. זה היה המבנה הציבורי המודרניסטי הבינלאומי הראשון בממלכה המאוחדת.

ג'וליאן פורטר (צילום: באדיבות המצולם)

פורטר מעריך שהתושבים המקומיים לא התייחסו לתלמידות אוגוסטה ויקטוריה קולג' כאל איום, מכיוון שכל עוד הן נמצאו שם, לא ניתן היה לדמיין עוינות או מצב מלחמה בין גרמניה לבריטניה. "זה היה ברומטר שהעריך את הסבירות למלחמה", אומר פורטר.

הנערות פונו לגרמניה במהלך משבר מינכן בספטמבר 1938, אבל חזרו לבית הספר אחרי שבועיים בלבד. הן עזבו בהמשך בסוף אוגוסט 1939, הפעם לתמיד. ובזמן שתושבי בקסהיל התכוננו למלחמה עם מסכות ושקי חול, המנהלת רושול צוטטה בעיתון דה פיפל ב-30 באפריל, 1939: "לא תהיה מלחמה. אין צורך בשום סוג של פאניקה, הלימודים כאן ממשיכים כרגיל".

ההימור הנאצי

בסרט "שש דקות לחצות", התלמידות של אוגוסטה ויקטוריה משמשות כחיילות פשוטות על לוח המשחק הפוליטי המסוכן. בחיים האמיתיים שימשו הנערות – גם אם באופן פחות דרמטי – להשגת מטרות של אחרים.

בית הספר היה, במהותו, מה שמכונה בבריטניה a finishing school, בית ספר לנימוסים והליכות. לדברי פורטר, חומר הלימודים כלל כלכלת בית, סקירה של העיתונות הגרמנית ודיון בה (כמו גם בתעמולה נאצית), וחשוב מכל – הוראת השפה האנגלית. השליטה בשפה האנגלית היתה חיונית ליצירת הקשרים בין האליטות של שתי המדינות.

ד"ר פ. א. אינגלנד, הכומר של הכנסיה המקומית שלדרשות שלו הגיעו חלק מתלמידות בית הספר, צוטט באובזרבר בקסהיל ב-12 באוקטובר, 1935: "הנערות הגיעו מגרמניה לא רק ללמוד אנגלית – את זה הן היו יכולות לעשות גם בגרמניה – אלא כדי לקבל תובנות על סגנון החיים האנגלי ולהבין אותנו".

תלמידות בקולג' אוגוסטה ויקטוריה בבקסהיל באמצע שנות השלושים (צילום: באדיבות מוזיאון בקסהיל)

פורטר אומר שייתכן שכוונת הדברים היתה שהנשים הצעירות האלה, עם האנגלית המצוינת שלהן, יוכלו להינשא לגברים בכירים ובולטים בחברה האנגלית, ובכך להשיג כוח רך. האם ייתכן שההכנה הזאת נועדה להפוך את הנערות למרגלות? פורטר מניח שזה ייתכן. בכל אופן, איזרד לא בחרה באפשרות הזאת. למרות שיש מרגלים ב"שש דקות לחצות", הם לא באים מקרב התלמידות.

איזרד ושותפותיה לכתיבה השתמשו בחירות דרמטית ושינו את המידע המינימלי שקיים לגבי בית הספר כדי ליצור עלילה משכנעת ולהציע לצופים של היום מסר חשוב. הנערות מצטיירות בסרט כקלות לשכנוע, ולא כמי שעברו אינדוקטרינציה במדינה שבה נאכפו חוקי גזע באלימות. נערה אחת במיוחד, גרטל, מפקפקת בעדינות בצורך להיות כמו כולם.

"השתמשנו בחומר הקיים בחופשיות, בגלל שאם כולן היו ילדות נאציות טובות, היינו מקבלים סיפור כמו כל הסיפורים. את לא שומעת את הסיפור על אנשים אחרים שזרמו עם זה, או שלא הסכימו עם מה שקורה, אבל לא פתחו פה כי פחדו שמישהו יבעט להם בראש", אומרת איזרד.

בסרט מוחלפת הגרמנייה פראו רושול במיס רושול (בגילומה של דנץ'), אנגליה שנולדה בבקסהיל. "זה בערך מחבר אותה למולי, שעבדה בבית הספר. ככה יכולנו להראות איך מישהי אנגליה היתה עשויה להימשך לחלק מהאלמנטים של הנאציזם", מסבירה איזרד.

ויש כמובן גם את דמותה של איזרד, תומס מילר, שמגיע להחליף את המורה לאנגלית אחרי שזה נעלם. הכותבים יצרו את מילר כחצי גרמני וחצי אנגלי, דבר שגורם לשני הצדדים לא לסמוך עליו. לאיזרד ברור למי מילר היה נאמן: "לדמוקרטיה", היא פוסקת.

בהחלט אפשר להסתפק בעלילה הבדיונית של "שש דקות לחצות", אבל איזרד מדגישה את החשיבות שבלזכור את הבסיס ההיסטורי של הסיפור, ואת הקשר שלו להווה כמו, למשל, אירוע הסתערות על גבעת הקפיטול: "הסיפור, במהותו, הוא לקח היסטורי. ואם אנחנו לא לומדות מההיסטוריה אנחנו נחזור עליה".

Embed from Getty Images