לפני ימים אחדים התבשרנו כי שירה איסקוב, שניצלה בזכות שכנתה מרצח על ידי בעלה דאז – תדליק משואה בטקס הדלקת המשואות המסורתי שיערך בערב יום העצמאות. שירה תדליק משואה יחד עם שכנתה, עדי גוזי, שהצילה אותה.

הקריאות נגד הבחירה אינן קלות ומייצרים טיעוני נגד על כך שמדובר במסע אישי נגדה שנגוע במיזוגיניה, איני סבור כך.

בישראל של 2021 זה לא קל לצאת נגד החלטה להעניק לקורבן טרור נגד נשים להדליק משואה. המקרה של איסקוב הוא מזעזע, מסמר שיער ובכל זאת אני לא משוכנע שמשואה לתפארת מדינת ישראל היא החיבור הנכון במקרה הזה, ממש כמו במקרים אחרים שקשורים לטקס הדלקת המשואות.

הסיפור פה אינו שירה איסקוב. שירה היא אולי הקש ששבר את גב הגמל וחידד את הצורך בדיון על טקס הדלקת המשואות, משמעויותיו ועל אופן בחירת משיאי המשואות.

הסיפור פה אינו שירה איסקוב. שירה היא אולי הקש ששבר את גב הגמל וחידד את הצורך בדיון על טקס הדלקת המשואות, משמעויותיו ועל אופן בחירת משיאי המשואות

קפיצה לשנת 1950: מטרת הטקס כשיוסד הייתה "להדגיש את אחדותו הלאומית של העם השב למדינתו העצמאית".

את הטקס מנהל מרכז ההסברה, שמפרסם מדי שנה קול קורא לציבור להציע מועמדים. אחד הקריטריונים הוא: "רגישות למכאובים לאומיים כגון השואה, שכול, טרור".

השואה, שכול, טרור. כבר אז, בהחלטה ההיא, הוקם בליבו של טקס שאמור להיות שמח, מעצים ובעל מסרים של עצמאות, אי של שכול, מוות והצגת דמויות שקרה להם הרע מכל. אי של שכול שלמעשה ממשיך את יום הזיכרון במובנים רבים.

לא הייתי נדרש לסוגיה הזו אילולא בשש השנים האחרונות בהן מנהלת את הטקס מירי רגב, המופקדת על מרכז ההסברה – משהו באיזון של השכול, המוות והקורבנות התערער. ובתהליך מואץ האי של השכול והאסונות הפך לבמה המרכזית.

אחרי רונה רמון ז"ל ששכלה את בעלה ובנה והשיאה משואה ב-2015, מרים פרץ, ששכלה שני בנים והשיאה משואה ב-2018, שלוש האמהות רחלי פרנקל, בת גלים שער ואיריס יפרח, שבניהן נחטפו ונרצחו לפני מבצע צוק איתן וזכו לכבוד ב-2019, בטקס שלם שהוקדש לתושבי עוטפי עזה שרקטות שולטות בעולמן (השנה ה-71 לעצמאות ישראל), ואחרי שבחרו השנה להעניק את השאת משואה לרב איתן שנרב, שבתו נרצחה בפיגוע, הגיע הזמן לשאול בקול: האם משואה נועדה לשמש כצ'ופר לאומי שנועד לפצות על גורל לא קל. האם מדובר בטקס הוקרה (בתרומה חשובה או במפעל חיים) או הכרה (בסבל)?

שירה איסקוב אינה אדם בלתי ראוי, חלילה. להיפך. היא גיבורה שנאבקה כדי לשרוד. אבל היא נקלעה לסיטואציה של כוחות חזקים ממנה: ממשלת ישראל אוהבת את הגיבורים שלה קורבנות.

טקס הדלקת המשואות שאמור לייצג את אחדותו הלאומית של העם השב למדינתו העצמאית לא יכול להתבסס רק על קורבנות. בשנת 2021 הגיע הזמן לעבור גם לשותפות גורל שמבוססת על חזון ולא רק על אסון. אבל עושה רושם שבחברה ישראלית, שמתפרקת בתהליך מואץ, יש מי שמושך בחוטי הכאב והאובדן כדי להעביר מסר של אחדות.

טקס הדלקת המשואות שאמור לייצג את אחדותו הלאומית של העם השב למדינתו העצמאית לא יכול להתבסס רק על קורבנות. בשנת 2021 הגיע הזמן לעבור גם לשותפות גורל שמבוססת על חזון ולא רק על אסון

זה נכון, אין ספק שייצוגים קורבניים גורמים לאהדה וקונצנזוס, אבל השאלה היא מה תפקידה של המדינה בכל העניין הזה. האם ישראל, שבוחרת להעניק את הדלקת המשואה לאיסקוב, מעניקה לה בכך כתף חמה או יוצאת למלחמה בטרור שמופנה כלפי נשים?

כמה כסף בכלל הושקע בשנים האחרונות במלחמה באלימות נגד נשים? כי להחליט על הדלקת משואה זה קל. להחליט על חזון, למשל כזה שיתחייב לכך שבשנת 80 לישראל לא יהיו יותר נשים שירצחו בביתן, כי המדינה תילחם בתופעה הזו, הוא דבר הרבה יותר קשה. אבל זה מה שמצופה מממשלת ישראל לעשות. לקחת אחריות למיגור התופעה במקום להאדיר את קורבנותיה.

במקום להעלות טקס שחוגג את הקמתה של מדינת ישראל אנחנו מקבלים מדי שנה ייצוגים שמזכירים לנו מי השולט, מי המיעוט ומי האליטות, ואילו איומים באים עלינו לכלותינו.

יש משהו גס בתפר בין הסמליות שאמורה להיות לטקס לבין התוכן שלו. שהרי טקס הדלקת המשואות הוא שער המעבר ליום העצמאות, וככזה הוא אמור לדבר עליה, על דמוקרטיה, על מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל כשמציצים פנימה מגלים כי החל משנת 2015 רכיבי הטקס עשויים יותר ויותר מאירועים שאינם התמונה הגדולה.

קחו למשל את שלומי שבת שחלה בקורונה, הבריא וידליק משואה. שבת הוא דמות חשובה בעולם התרבות הישראלית אבל האם העובדה שהבריא מקורונה מצדיקה הדלקת משואה? מה בינה לבין עצמאות ישראל?

וכשמחברים את האלמנות, היתומים, נשים שנפגעות מטרור מבית, זמר מפורסם שהבריא מקורונה, מתגנבת ללב תהייה: האם זו דרכה של ממשלת ישראל? לשים פלסטר צבעוני במקום שבו אמור טיפול שורש ורפואה?

האם לא היה עדיף לזמן את איסקוב ולהכריז במעמדה על מלחמת חורמה באלימות נגד נשים? האם במקום שבו יעמוד שלומי שבת לא היה צריכה לעמוד וועדת חקירה ממלכתית לכשלי הקורונה? האם כשמקדישים טקס שלם לתושבי עזה שסובלים מרקטות הדבר לא מעביר מסר שלפיו: קחו את הבאסה עם קורטוב של דגל, כי ככה זה, טיפול שורש לכאן או לכאן לא יהיה לכם.

האם לא היה עדיף לזמן את איסקוב ולהכריז במעמדה על מלחמת חורמה באלימות נגד נשים? האם במקום שבו יעמוד שלומי שבת לא היה צריכה לעמוד וועדת חקירה ממלכתית לכשלי הקורונה?

הבחירה למקם את תשומת הלב במדליקי משואות שפקדו אותם אסונות מאפשרת למדינה להתחמק באופן שיטתי מהצבתו של חזון מדינה יהודית ודמוקרטית כערכים היסודיים שמתוכם גדלים לעצמאות.

רון קסלר הוא איש תוכן ודיגיטל, שימש כמבקר טלוויזה וכתב תרבות במעריב וכדובר הוועד למלחמה באיידס והשתתף בקמפיינים פוליטיים וחברתיים. קסלר ליווה את הפעילות התוכן והדיגיטל של נבחרי ציבור בכירים, ועובד כיום במגזר השלישי. התכנים המתפרסמים בזמן ישראל מבוססים על דעותיו בלבד ולא מייצגים דבר מלבד את עצמו. אתם מוזמנים לעקוב אחריו בטוויטר: https://twitter.com/kessleron_il?s=09.