כשנתנאל משה שגיא הגיע למקסיקו ופגש לראשונה את הדבורים שלא עוקצות, הוא התאהב מייד. לא היה לו מושג שדבורים כאלה קיימות בכלל. הוא הזדעזע לגלות שאחרי שהיו חלק מכדור הארץ במשך מיליוני שנים, הן בסכנת הכחדה. אז הוא החליט לעבור למקסיקו ולנהל מקלט לשימור דבורים באי קוזומל, שם הוא גם מדריך סיורי תיירים.
"הן החברות שלי", אומר שגיא בן ה-24 למבקרים במקלט הדבורים שלו בסיור של אחר הצהריים, כשהוא מסיר את מכסה העץ מהקופסה שבה הן גרות. "הן יודעות מאיזה פרח אספו פולן אתמול, אז כמובן שהן יכולות גם לזהות אותי. יש ניסויים שמראים שלדבורים יש זיכרון מדהים, והן יודעות לזהות פרצופים".
לשגיא יש חמישה מינים במקלט שלו. המוכר ביותר הוא Melipona beecheii, שמייצר דבש דליל, חמוץ וטעים ממש. בני המאיה החזיקו דבורים כאלה בכפרים במשך אלפי שנים, קיימו טקסים סביבם ואפילו סגדו לאלת הדבורים. "הם העריכו את היכולות הרפואיות של הדבש", אומר שגיא ומוסיף שאנשי המאיה האמינו שהוא מקל על לידה – ואפילו יצרו ממנו משקאות אלכוהוליים.
במקלט יש זן זעיר במיוחד. שגיא מסביר שהדבורה הזאת, שנקראת Plebeia mourena, היא אולי הקטנה ביותר בעולם. זן שלישי מאופיין בביישנות, כפי ששגיא מנסח את זה. גם כשפותחים את הכוורת, קשה למצוא את הדבורים האלה מכיוון שהן בונות שכבה נוספת בפנים.
רק זן אחד במקלט של שגיא יתקוף בני אדם בטבע. אבל אפילו הדבורים האלה, ששמן קנזאק בשפת המאיה, כלומר, "צהוב" – כי הן נראות צהובות באור השמש – לא עוקצות. הן נושכות.
שגיא מסביר שדבורות הקנזאק הפכו עוינות כלפי בני האדם בגלל שלאנשי המאיה היה טקס שנתי שבו נכנסו לג'ונגל לקחת את הדבש מהדבורים האלה, ואז השאירו את הכוורת על הקרקע כדי שימותו. הם סגדו לסוג אחד של דבורים – המליפורה – שבשפת המאיה פירושו הליידי המלכותית של הדבורים, ולא ייחסו חשיבות מיוחדת למינים אחרים.
בכוורת לכל דבורה יש תפקיד. יש את המלכה כמובן, אבל אפילו הפועלות מתמחות בעבודות שונות – חלק מהדבורים מנקות, אחרות אוספות פולן, אחרות משמשות כשומרות.
הדבורים השומרות מאבטחות את הכניסה לכוורת. כשמישהו מתקרב לחור הקטן שבעדו נכנסות הדבורים, המאבטחות נעמדות על רגליהן האחוריות כדי להיראות גדולות יותר, מספר שגיא. העבודות שמקבלות הדבורים משתנות עם הגיל.
"הן מנהלות את אחת החברות הטובות ביותר בטבע. כל דבורה נאבקת וחיה לטובת המושבה, לטווח הארוך. אפשר לקרוא לזה סוג של קיבוץ", אומר שגיא. "הן לא אנוכיות. הן יקריבו את חייהן לטובת המושבה. הן לא יאכלו אם אין מספיק בשביל כל המושבה. הן יאכלו רק כשהמלכה תגיד להן שזה בסדר לאכול".
"הן מנהלות את אחת החברות הטובות ביותר בטבע. כל דבורה נאבקת וחיה לטובת המושבה, לטווח הארוך. הן לא אנוכיות. הן יקריבו את חייהן לטובת המושבה. הן לא יאכלו אם אין מספיק בשביל כל המושבה"
שגיא הוא צמחוני, לא רודה דבש מהדבורים שלו, ומשגיח עליהן רק לטובת שימורן. "כשאת עוקבת אחריהן, כשאת רואה כמה קשה הן עובדות כדי לייצר דבש, זה פשוט מרגיש כמו גניבה".
להציל את הדבורים
לפני כעשר שנים נדמה היה שהדבורים חסרות העוקץ נמצאות במסלול המהיר להכחדה, אומר פרופ' סטיבן בוכמן מהמחלקה לאקולוגיה באוניברסיטת טוסון, אריזונה, שחקר את אוכלוסיית הדבורים חסרות העוקץ בחצי האי יוקטן. "למרבה המזל, התחזיות שלנו לא התממשו", אומר בוכמן. "הן התאוששו קצת, אבל הקיום שלהן קצת מוטל בספק".
המשך קיומם של היערות הטרופיים באמריקה תלוי בקיומן של הדבורים חסרות העוקץ שתפקידן להאביק את העצים המקומיים. "אם נאבד את הדבורים כמאביקות, נאבד גם את היערות", אומר בוכמן.
דבורים חסרות עוקץ מאוימות על ידי כריתת עצי היער, חומרי הדברה והעובדה שדבוראים מבני המאיה הפסיקו להעביר את המקצוע לדור הבא של אנשי מאיה, שעוזבים את הכפרים כדי לעבוד בתעשיית התיירות, אומר בוכמן.
בעיה נוספת, באופן פרדוקסלי, היא הפופולאריות הגוברת של הדבש הטעים שמייצרות דבורות המליפונה, שמחירו עלה פי שלושה עד ארבעה בשנים האחרונות, הוא מוסיף. "הדבש שלהן כל כך יקר שדבוראים מסורתיים בחצי האי יוקטן התחילו לרדות יותר דבש מכל כוורת, וזה לא בר קיימא".
ועם כל זה, נדמה שהסכנה הברורה ביותר לדבורים חסרות העוקץ הוא תהליך האורבניזציה המואץ. מקומיים בפלאיה דל כרמן, נסיעה קצרה במעבורת מהאי קוזומל, זוכרים איך לפני 15 שנה זה היה רק כפר דייגים עם רחובות לא מסומנים. עכשיו פלאיה היא עיר תוססת עם מועדוני לילה, פקקי תנועה ומגדלים.
שגיא מספר שהשיג את הדבורים הראשונות שלו מדבוראי בן המאיה בפלאיה דל כרמן, שלא הצליח להציל את כל הכוורות שהיו זקוקות לעזרה. עכשיו התחיל הישראלי הצעיר להציל דבורים בעצמו באי קוזומל.
"התחלתי לחפש באזורים שבהם אנשים כורתים יערות ולחפש דבורים על הקרקע. יש בעלי חיים שמסוגלים לברוח, אבל דבורים חסרות עוקץ פשוט לא יכולות לברוח כי המלכה לא יכולה לעוף, אז כל המושבה לא יכולה לזוז".
במקלט הדבורים שלו, שגיר שתל פרחים ועצים פורחים, עצי קוקוס, בננה וגויאבה. יש לו שני כלבים וחתול שחור, פנתרו, שרודף אחרי לטאה שמנסה לנשנש דבורים ישר מהכוורת. הכל אידילי ויפהפה. אבל עד שבני האדם לא יפסיקו לכרות עצים, הסכנה שבפניה ניצבות הדבורים האלה לא תיעלם. "במצב כזה כל מאמצי השימור הם רק פלסטר", מסכם שגיא.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו